אנחנו ושלנו שלו - פרשת "וירא"
פרשת השבוע שתיקרא השבת’ ״וירא״. כוללת את סיפור העקדה, הניסיון הקשה ביותר שיכול לעמוד בו אדם, הניסיון שעמד בו מי שסלל עבורנו את דרך האמונה ועבודת ה׳- אברהם.
בתחילת הפרשה כתוב ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום״. רש״י מסביר שהקב״ה בא לאברהם לביקור חולים, לאחר שבסוף הפרשה הקודמת הוא ביצע בעצמו ברית מילה. אברהם ביקש לעמוד אך הקב״ה אמר לו שב ואני אעמוד... ה״נועם אלימלך״ מפרש שאברהם היה למטה, אבל עיקר ישיבתו באמת היתה בעולמות העליונים, וזה רמז 'כחום היום', כלומר שהיה בחמימות קדושה ודביקות כמו החמימות והדביקות של עולם עליון הנקרא 'יום'. לפי רש״י אברהם היה בפתח האוהל כי ציפה לאורחים לקיים מצוות הכנסת אורחים ( לא עניין אותו מצבו הגופני, צדיק שלא חושב על עצמו לשניה) והקב״ה ״הוציא חמה מנרתיקה״ כדי שיהיה חם ממש ולא יטריחו את אברהם אנשים, אך כשראה את צערו של אברהם על העניין שלח לו את שלושת המלאכים.
בהמשך הפרשה, לאחר שאברהם הכניס את המלאכים לאוהלו והרעיף עליהם מכל טובו, הם ביצעו כל אחד מהם את שליחותו - מיכאל בישר אל הבשורה הטובה לאברהם ושרה על לדת בנם, גבריאל הפך את סדום ורפאל ריפא את אברהם והציל את לוט אחיינו.
אחת התכונות המרכזיות של אברהם שמתגלית מאוד בפרשה היא ענוותנותו הרבה. על אף שבאמת הוא כאמור צדיק גמור שיושב בעולמות עליונים ומחובר למקורות השפע הכי זכים, הוא לא מחזיק מעצמו דבר, יודע וחש בכל נים בנפשו ובגופו שאין לו דבר מעצמו – שהוא כולו יציר כפיו של בוראו. אברהם הצדיק שכל רצונו הוא לפרסם את השם יתברך לכל אשר מגיע לפתחו, שבכך הוא ממשיך את הכרת הבורא בעולם ובזכות עבודתו ואמרותיו הטהורות הוא הופך את מידת הדין למידת הרחמים, ביחס לעצמו מרגיש שהוא רק "בפתח ובהתחלה של הקדושה" , שהוא רק "בפתח האוהל", בהתחלת העבודה, וזאת מתוך הכנעתו הגדולה והכנה. זאת תכונה של צדיקים שהולכים בדרכו של אברהם, הם תמיד נראים לעצמם "מתחילים", הם "מהלכים", הם לא נשארים במקומם אלא זזים ונעים אל עבר העתיד שממתין לעבודתם, הם לא מבזבזים רגע יקר. הם תמיד נעים קדימה ועולים מעלה מעלה ומוסיפים עוד אור ועוד פעולה מחייה ועוד מצווה ועוד ברכה. הם לא מביטים אחורה כמו אשת לוט בפרשה, הם לא מתקבעים בעבר הם ממשיכים הלאה אל עבר הגאולה.
בהמשך הפרשה, אבימלך מלך גרר לוקח את שרה לו לאשה בחשבו שהיא אחותו של אברהם ולא אשתו, מתוך השגחה פרטית – התערבות אלוקית, הוא לא נוגע בה ומחזיר אותה לבעלה יחד עם מתנות רבות. אברהם מתפלל עבור אבימלך ובזכות תפילתו התחילו ללדת נשות ממלכתו שקודם לכן נעצר רחמן בשל כך ששרה נלקחה מאברהם. כאן אומר רש"י שכל המבקש רחמים על חברו והוא נזקק לאותו הדבר בעצמו, יהיה המתפלל נענה תחילה, כפי שכאן בפרשה ראשית כל שרה הרתה כפי שהובטחה. לאחר מכן הגר ובנה ישמעאל מסולקים עפ"י דברי שרה שכן הקב"ה הורה לאברהם כי כל אשר תאמר ישמע בקולה, על אף צדיקותו נבואתה שלה יותר גדולה. ישמעאל חולה על סף מוות ואמו הגר מתרחקת בוכייה אך מלאך ה' נגלה עליה ומבשר לה על הצלת בנה.
במשך כל הפרשה אנו רואים מהי כוחה של תפילה, גם כשאדם מתפלל עבור עצמו (קולו של הנער ישמעאל נשמע ועלה לקב"ה שהושיעו) וגם כשאדם מתפלל עבור חברו (אברהם שמתפלל עבור אבימלך וביתו). ומהי התפילה? היא ההכרה שהכל שלו ומתוך החיבור אליו אנו מבקשים לקבל השפעתו כך שנוכל להיות שליחים נאמנים שלו ולקיים את כל משמעות בריאת העולם – לקדש שמו במצוות ומעשים טובים כאן בעולם.
אבימלך מחזיר לרשותו של אברהם את בארות המים שחפר ואברהם ואבימלך כורתים ביניהם ברית בבאר שבע שנקראה כך ע"ש השבועה שאברהם נשבע לאבימלך לעשות עמו חסד.
אברהם נוטע שם אשל : ,וַיִּטַּ֥ע אֵ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵ֥ל עוֹלָֽם:" (בראשית כא לג). ישנם כמה פירושים למהותו של ה"אשל", בפשט הוא נטע עץ אשל כפשוטו. זאת ראייה לכך שאברהם חושב על עתיד זרעו, על עתיד עמו. הוא נוטע עץ שכעת אין לו תועלת אך בעתיד יוכל להוות פינה של צל ומרגוע וכן מהווה אחיזה בקרקע שבעתיד תהיה שייכת לו ולזרעו, עפ"י מה שהובטח לו. במדרשים מובא שהאשל היה למעשה פרדס על מנת שפירותיו יוכלו לשמש לאורחים בסעודה.. או שהיה זה אכסנייא –נטיעת אוהלים - מקום שבו אורחים יוכלו לבוא לסעוד לבם ולתת מנוח לנפשם. אש"ל ר"ת אוכל, שתיה, לוויה (לווית האורחים לדרכם) או לינה.
מכל מקום, אברהם מפרסם אלוקות בעולם, הוא מכניס אורחים לביתו ולאחר שאוכלים ושותים ורוצים ללכת לדרכם מניע אותם לברך על מזונם ושתייתם, כי הרי כל מה שאכלו ושתו אינם שלו עצמו, ועליהם לברך ולהודות למי שבאמת הכל שייך לו. למי שאמר "והיה העולם", לא-ל עולם. לא אל שנמצא מחוץ לעולם אלא א-ל שנמצא בתוכו, בכל נברא ונברא, מי שברא וממשיך לברוא הכל כל רגע ורגע מהתחלה.
אמר דוד המלך בתהילים: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד"
"חיים שאל ממך" - שאל הם אותיות אשל. זוהי הכרה בכך שלא רק שכל מה שיש לנו וכל מה שאנו רואים בעולם הם שלו אלא אף חיינו שלנו הם שלו, הם רק מושאלים לנו, שאלנו אותם ממנו לתקופה... כשאנו מכירים בכך שהחיים שלנו הם לא שלנו באמת, אנו מתחילים להבין ולהרגיש שכל רגע ורגע שאנו כאן כדאי לנו להשתדל ולעשות ככל כוחנו על מנת למלא שליחותנו בעולם (במקום לבכות על כך שזמננו כאן מוגבל). אנו מבינים ומרגישים שאנו רק חלק משרשרת אנושית משפחתית שמתחילה (מבחינה יהודית) באברהם אבינו, שהתווה עבורנו את דרך עבודתנו. שעלינו להמשיך להתהלך ולהודות ולברך, לפעול ולהמשיך אל העולם עוד ועוד אור, גם אם הוא מגיע מתוך חושך גדול.
וכשאנו חיים ופועלים בעולם מתוך אותה הכרה, לא נבזבז על הבלי העולם אפילו לא שנייה, נמצה את הזמן היקר לעשות טוב כל עוד אנחנו כאן ואז ימשיך הפסוק "נתתה לו אורך ימים עולם ועד" כי כשאנו עסוקים בעניינים נצחיים אז הימים מתארכים כי הם מתמלאים משמעות אמיתית ונצחית לחיים. חיים לעולמי עד, שלא יכולים להיגמר משום שהם מחוברים למקורם, לנשמה האלוקית שבנו שקיימת לעולם.
מתוך אותה הכרה חי ופעל אברהם. ולכן יכול היה לעמוד בניסיון הגדול שנוסה בו ולהעלות את בנו לעולה, כי הכיר בכל כולו שגם ילדו שלו אהובו אינו שלו. לא מצמץ, לא השתהה, הלך לבצע בזריזות ובשמחה את אשר צווה. זה משהו שלי ממקומי הדל אולי לעולם לא יהיה מובן. לא יודעת אם אפשר לקרוא את מעשה העקדה מבלי להזיל דמעה... דמעה של התרגשות מכך שקיימת בעולם אמונה שלמה כל כך כמו של אברהם.
כל מה שנותר לנו זה פשוט מאוד וקל מאוד, זה רק אנחנו בישותנו המדומיינת מסבכים. זה בפינו ובלבבנו לעשות, לעשות את משמעות קיומנו בעולם – לעבוד את אלוקים.
והמלאך הטוב יפקח את עינינו ונראה את הבאר – את החסד הגדול שממלא כל עלמין, וימנע מאיתנו לפגוע בעצמנו בכל רגע ובכל דכפין. "אל תשלח ידך את הנער", אל תפגע בעצמך בני היקר והאהוב, יאמר לנו אלוקים. אתה בני היחיד, את בתי היחידה והאהובה. איתך לעולמים.
תמר, חשון תשעט
