אורות קודש

פרשת דברים וסימן י"ב בתניא - אגרות הקודש

השבת אנו מתחילים לקרוא בספר החמישי והאחרון של התורה, בספר דברים, פרשת דברים. הוא נקרא גם ״משנה תורה״ כי בה משה רבנו חוזר בפני ישראל את כל התורה כולה. אלא כעת הדברים נאמרים מעצמו, לכן כתוב: ״אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל״. מסביר אור החיים הקדוש שהדברים נאמרו לא רק לישראל שנמצאו שם בדור ההוא אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות. הם מיועדים באופן אישי לכל אחד ואחת מישראל גם היום.

בפסוק הראשון של הספר מוצא ר׳ חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, 9 הנחיות עבורנו לעבודת המידות.

ומפאת חשיבותן מביאה אותן כאן:

״אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב״

 1. לקחת לנו ממידתו של אברהם אבינו, שנקרא אברהם העברי, כי כל העולם היה בעבר אחד של הנהר ואברהם היה בעבר השני כי דבק באמונתו מבלי להתחשב בדעת ההמון שלא הלכה עימו. הרמז למידה זו במילה ״בְּעֵבֶר״.

 2. שתהיה מידת מרדוּת בליבנו תמיד. שנכניע את עצמנו מבפנים כי כמו שאמרו חז״ל: (ברכות ז) : ״טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות״ (מלקות). עדיף הכנעה פנימית אישית מהכנעה כואבת חיצונית. מידה זו רמוזה במילה ״הַיַּרְדֵּן״.

 3. לשים עצמנו במידת הענווה. להיות כמדבר כִּי אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר, פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וַעֲנָוָה כַּמִּדְבָּר שֶׁהַכֹּל דּוֹרְכִים עָלָיו. זה רמוז במילה ״בַּמִּדְבָּר״.

 4. מידת הענווה צריכה בדרך נאותה ולא ממקום של הפחתה עצמית ומיאוס עצמי. היא צריכה להיות באופן של ערבות. כמו כן, לא להימנע בשם הענווה מהוכחת אחרים גם אם הם גדולים. זאת בשל הערבות ההדדית. אלו רמוזות במילה ״בָּעֲרָבָה״.

 5. שנזכור תמיד את יום המיתה, כפי שנאמר במסכת אבות: דע מניין באת ולאן אתה הולך. שיהיה למול עינינו סופנו ותכליתנו. זה רמוז במילים: ״מוֹל סוּף״. ואוסיף ואומר, ברשותו הקדושה, שהתכלית והסוף שעלינו לראות למול עינינו הן תחיית המתים והגאולה האמיתית והשלמה.

 6. שהצהלה תהיה תמיד על פנינו והדאגה בליבנו. שנשמח בפנים ובלב נדאג תמיד שלא לעבור את רצון ה׳ בגדולות או בקטנות. זה רמוז במילים: "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל". פארן מלשון פאר ושמחה, ותפל במשמעות ההפוכה.

 7. שהלב שלנו יהיה תמיד טהור ונקי. שלא תהיה בנו שנאה, קנאה או תחרות כלפי משפחה או חברים. מידה זו רמוזה במילה: ״וְלָבָן״.

 8. שנלמד תורה בקביעות. מידה זו נרמזת במילה ״וַחֲצֵרֹת״- שנזכה ללמוד בחצרות ה׳.

 9. שלא נהיה להוטים אחרי הון עולם הזה הרמוז במילים: ״וְדִי זָהָב״. שנדע לומר די לזהב.

דבקות במידות הללו יסייעו לנשמה שלנו לדבוק בבוראנו, לנטות לעבודה העליונה היא עבודת ה׳ אלוקים חיים ובכך להיפרד מהקליפות הרוצות למשוך אותנו מטה.

הקליפות הללו רמוזות גם הן בתחילת ספר דברים בפסוק השני של פרשת דברים:

״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ״

האר״י הקדוש אומר שיש כאן רמז לשבירת הכלים שהתרחשה על פי תורתו הקדושה, תורת הקבלה, כאשר הקב״ה ברא עולמות והחריבן. מוסבר שלפני בריאת עולמנו זה במעשה בראשית הקב״ה ברא עולמות באורו האינסופי והבלתי מוגבל, העולמות לא יכלו להכיל את האור העצום ולכן נשברו בתהליך שנקרא ״שבירת הכלים״. שמסיגיהם מסביר רבי יצחק לוריא הקדוש, יצאו י״א קליפות, שאליהן מרמזים אחד עשר הימים מחורב… הן יצאו מחורבנם של אותם עולמות. ״הר שעיר״ רומז למלכי אדום ועשיו שהוא ראש הקליפות. ובכך רמוזה כאן גאולתנו, שבהם היא תלויה. כי עבודתנו כאן היא להעלות את הנשמות שבגוף זה של הקליפה אל הקדושה (זה מה שנקרא לגאול את ניצוצות הקדושה שנפלו לקליפות). תהליך זה של העלאתן לקודש רמוז במילים ״עד קדש״. המילה ״ברנע״ מרמזת על כך שהם בר נע ונד כל ימי הגלות, עד סוף בירורם במהרה בימינו שאז תגיע עת הגאולה האמיתית והשלמה.

האר״י הקדוש מלמד בתורתו שלאחר שבירת הכלים, צמצם הקב״ה את עצמו (לא כפשוטו כי אין סוף ממש לא ניתן להגביל אך כן את זיוו) וברא עולם באור מצומצם שאותו יכלו להכיל הכלים. זה נקרא ״עולם התיקון״ שנברא במעשה בראשית. לאחר השלמוּת של הבריאה אנו מכירים את הנפילה הראשונה בחטא עץ הדעת שהביאה לערבוב בין טוב ורע שקיים עד ימינו ואיתו כולנו מתמודדים. כולנו רוצים לדבוק באמיתי והקדוש ולהשתחרר מכבלי השקר והיפך הקדושה. לדבוק בעץ החיים ולעזוב את עץ הדעת טוב ורע.

לשם כך זכינו וכתב אדמו״ר הזקן את ספר התניא ובו הדרכות מעשיות שמאפשרות בפועל לעשות זאת.

בסימן י״ב בתניא בחלק אגרות הקודש, מלמד אותנו בעל התניא כיצד להיפרד מהסיגים של הרע שנצמדו לנשמתנו האלוקית הטהורה.

הוא דורש את הפסוק מישעיה:

״וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם״.

ומסביר מה ההבדל בין ׳מעשה הצדקה׳ ל׳עבודת הצדקה׳.

ראשית, מעשה הצדקה שלום. ״העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל״. ומבאר: כאשר ישנם שניים שהם הפוכים זה מזה במהותם ואף מנטרלים אחד את רעהו בטבעם, יוכל להשכין שלום ביניהם רק מי שגבוה משניהם ומכיל אותם. כשהיינו ילדים נהגנו לומר ״שניים רבים השלישי מנצח״. כאן המשפט מקבל משמעות שונה. השלישי מנצח עליהם כמו בתזמורת. הוא גבוה מהם ויכול לשלב ביניהם באופן הרמוני ומושלם. שלום מלשון שלמות שנוצרת מחיבור שני חצאים יחדיו. חייבת להיות אינטיליגנציה גבוהה משני החלקים בנפרד כדי שתוכל לחבר ביניהם כמעשה אומנות עד שנדמה שהם אחד. לכן איש ואשה זכו- שכינה ביניהם. כשמשכינים את השכינה בבית היא תעשה שלום גם בין שניים שונים מן הקצה אל הקצה. היא תחבר שני הפכים מנוגדים בתכלית. לא נדרשת אנרגיה גבוהה במיוחד לחבר שניים שהם דומים. באופן טבעי הם ירצו להיות יחדיו. ככל שהשוני גדול יותר כך נדרשת השראה אלוקית גדולה יותר. אדמו״ר הזקן מביא דוגמא של מיכאל שר המים וגבריאל שר האש. חסד- כמים, יורד ממקום גבוה לנמוך ורוצה להשפיע את החסד שלו למקבלים ללא גבול. הוא משפיע מעולמות עליונים לתחתונים ומוכן למזוג את כולו לזולתו. הגבורה לעומתו היא כאש, מטבעה משתוקקת לעלות למעלה. היא אינה מעוניינת להשפיע, אלא רק בצמצום עצום ורב, באופן המגיע על פי דין. אלו הן מידות הופכיות ונגדיות זו לזו במהות. כל אחת מדודה במידתה. החסד יכול להיות רק חסד כי זוהי מידתו, כך נברא. הגבורה יכולה להיות רק גבורה, זוהי מידתה? כך נבראה. ואילו הקב״ה הוא אינסוף והוא איננו מוגבל, הוא לא מדוד בשום דרך וצורה ולכן הוא יכול לעשות שלום בין שתי המידות ההפוכות כך שהם מתאחדות ובטלות באור יתברך שמאיר להן בבחינת גילוי.

כשהם מתאחדות אז מתמזגים ומתמתקים הגבורות בחסדים. הצמצום של הגבורה מתמתק בתוך החסד ומתגלית מידה נפלאה וממוזגת- התפארת שהיא מידת הרחמים. היא נקראת תפארת כן ממזגת בין האדום של אש הגבורה עם הלבן של מי החסד ונוצר יופי ופאר. תפארת ויופי תמיד ניכרים מתוך שילוב של תכונות וגוונים שונים בדרך הרמונית ונעימה.

התפארת הינה הספירה שהיא כנגד יעקב אבינו שעליו נאמר שהוא בחיר האבות. והיא כנגד התורה הקדושה. היא מייצגת את שם הרחמים של הקב״ה, שם הוי׳ה. לכן, אור אינסוף מתגלה בהארה הרבה ביותר בספירת התפארת שהיא מרכזית בעץ החיים.

וכיצד אור אינסוף מתעורר להשפיע השפעתו לשני ההפכים השונים ולעשות שלום ביניהם? זה קורה, מסביר אדמו״ר הזקן על ידי מעשה הצדקה שהוא ׳התעוררות מלמטה׳.

כאשר אדם עושה מעשה של צדקה וחסד ומחיה רוח שפלים הוא גורם ל׳התעוררות מלמעלה׳ של הקב״ה שמאיר מאורו העצום למטה.

מעשה הצדקה מביא שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כמו העוסק בצורה לשמה.

פמליא של מעלה הם השרים מיכאל וגבריאל והמידות שכבר הזכרנו ששייכות לעולם הבריאה.

פמליא של מטה הן ההיכלות התחתונים ובפרט העולם הזה שמעורב בו טוב ורע מאז חטא אדם הראשון. באופן טבעי הרע שולט על הטוב או שהם מתנדנדים ביניהם- פעם הטוב עולה ופעם הרע מתגבר. וכל זה עד סוף בירור ניצוצות הקדושה שבקליפות כפי שלימד האר״י הקדוש. עד ״יתפרדו כל פועלי און״ ורוח הטומאה תעבור מן הארץ כשיתברר מתוכו בחינת הטוב המחיהו. וכל זה יהיה לא רק בבירור הניצוצות מלמטה למעלה אלא גם בהתגלות האור האלוקי מלמעלה למטה כמו שכתוב בנבואה: ״ כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ .

בעבודה מלמטה למעלה אנו זוכים לברר בין הטוב לרע על ידי עסק התורה לשמה ועל ידי מעשה הצדקה. הטוב אז נברר ועולה לה׳ והרע נפרד, כמו במעשה הצורפות בו מבדילים בין הכסף או הזהב לבין הסיגים. ככל שהאהבה והיראה שהאדם מוליד בתוכו גדולים יותר כך יצליח טוב יוצר לברר את הטוב ולהפריד את הרע.

מעשה הצדקה והחסד הוא טבעי לכל ישראל שכולם ״ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים״ בטבע שלהם. אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי לרצות לעזור לזקוקים לכך, תכונת החסד מוטבעת בנו מהיוולדנו. והיא אכן מביאה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. ואולם, בעולם הזה השפל לא יתגלה בחוץ אותו שלום עד ״עת קץ״ , עד הגאולה האמיתית והשלמה. השלום והטוב המבורר יתגלה מתוך מעשה הצדקה לאדם רק בשעת התפילה. לאחר התפילה הטוב ישוב להתערבב עם הרע.

ואולם, כאשר האדם פועל מעבר לטבעו והרגלו, וממש מייגע את עצמו , כמו שמייגע עצמו בתורה ובתפילה ״עד מיצוי הנפש״, כאשר הוא נותן צדקה ברמות שכבר ״מכאיבות לו״, כשהוא נותן חסד מעצמו ממש ולא רק מהמותרות שלו, כשהוא מקבל חצי פיתה ביום ובכל זאת חולק אותה עם חברו…

כשהוא מבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך הוא, זאת כבר נקראת עבודת הצדקה ולא רק מעשה הצדקה. אז הטוב יתברר מהרע לא רק בשעת התפילה אלא כאמור בפסוק: ״וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם״. יהיה לו שקט מהרע שיפסיק ״לחפור״ לו ולנסות להפיל אותו ולהראות לו שבעצם יש רע בעולם ושהטוב שהוא התחבר אליו בתפילה היה זמני. הוא יצליח לתת תשובה הפוכה לכח של ״קטב מרירי״ שהוא שולט בימי בין המיצרים. אך עבודת הצדקה לא מאפשרת לו להרע, חוסמת לו את פתחי הכניסה. לא כולנו יכולים לכוון את הכוונות העילאיות בתפילה שמלמד האר״י הקדוש בשער הכוונות. אך כולנו יכולים להתאמץ ללמוד תורה לשמה ולעשות מעשי חסד וצדקה בדרך של עבודה ובכך להמתיק את הדינים ששולטים באלו הימים (לפי פרי עץ חיים) כך שלא יהיה כוח בחיצוניים לאחוז עוד בדינים האלו. האר״י הקדוש מסר את נפשו כדי לגלות לנו סודות אלו מתוך אהבתו לישראל.

בעבודת הצדקה ביגיעה, מסביר אדמו״ר הזקן, השמרים נפרדים לגמרי מן היין. כל תערובת הרע שבנפש נברר ונפרד מעט מעט עד שנופל למטה למקורו ושורשו.

וכמו שמסתיימת ההפטרה שנקרא השבת:

הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה (ישעיה א כ״ד-כ״ז)

בקרוב ממש.

כנראה שלא הייתי יכולה לצרף יחד את כל אורות הקדושה של קדושי העליון אלמלא ביקרתי אתמול בהילולתו של האר״י הקדוש שהוריד לעולם את אור תורת הקבלה. אור החיים הקדוש שכולו אור קדוש ונשגב, ואדמו״ר הזקן שבשמו יש פעמיים אור, גימטריה ״וְאָהַבְתָּ״.

ואכן היסוד להכל מכל כל הוא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״.

שיהפכו ימים אלו לימי שמחה וששון במהרה בימינו.

שתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

שבת שלום,

תמר, ערב שבת חזון מנחם אב תשפ"ה