אור מהרי החושך

בפרשת נָשֹׂא ישנה הוראה מאת ה׳ למשה

״נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם״ באופן פשוט משה רבנו נתבקש לראות כמה מבני גרשון יכולים לעבוד בעבודת הקודש של נשיאת יריעות המשכן, באותו אופן שנתבקש בפרשת במדבר לשאת את ראש בני קהת - כלומר, למנות את מספר הלוויים מבני קהת שיכולים לעבוד בנשיאת כלי המשכן- הארון, המנורה והמזבח. הקבוצה השלישית של הלוויים שעבדו בעבודת המשכן, שעליהם לא נאמר לשון ״נשיאת ראש״ הם בני מררי שתפקידם היה לשאת את הקרשים ואת האדנים, את ״השלד״ של המשכן.

עבודתם של שלושת סוגי הלויים, בפנימיות, מורה על העבודה הרוחנית הפנימית שלנו כשאנו רוצים לעשות לה׳ משכן בתוכנו. קיבלנו את התורה בחג השבועות באהבה וכעת אנו רוצים להיות זכים כך שהיא תוכל להאיר דרכנו ואנו נהיה ראויים לשרת אותה.

אדמו״ר הזקן מסביר ב״ליקוטי תורה״, שעבודת המררי היא עבודת המרירות. כשאדם עושה חשבון נפש על מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו ולא סולח לעצמו על נפילותיו דבר שעלול לאפשר לו להלך בדרך שהיא היפך הקדושה. עבודת המרירות היא אינה עצבות (שעצמה באה מהקליפה- מהסטרא אחרא- היפך הקדושה)אלא היכולת לשים לב לכל מה שאינו בקדושה בחיינו ואותו להכניע. עבודת המררי היא עבודת הביטול. שאנו מבטלים את הרצונות הלא מזוככים. את הרצונות שבמקום להצמיח אותנו הם קוברים. המלח בטבע הוא מר, כשאנו זורים מלח על דבר חי מסויים הוא לא יכול לצמוח. לכן, המלח לא מאפשר למשל התרבות של חיידקים. יש מי ששוטפים באמצעות מלח עלים ירוקים כדי לסלק מהם כל חשש לחרקים. בים המלח אין חיים.

החוכמה היא לדעת על מה לזרות מלח ולמה בדיוק לא לאפשר לצמוח. האדם חייב להיות כנה עם עצמו ולבטל את כל מה שאינו אלוקי בלבו. עבודת המררי מזכירה ניקוש של קוצים ודרדרים בעבודת האדמה. אם לא ננקש אותם לא נצליח לגדל את העשבים הירקות והפרחים שבהם אנו מעוניינים, הם פשוט ישתלטו על כל פיסת האדמה ולא יאפשרו לזרעים או לשתילים ששתלנו לצמוח ולפרוח. כך הם כל הרגשות בלב שהם היפך אהבת ישראל, כל הרגשות שמפרידים בין אנשים קודם בלב ואחר במציאות החיים. זוהי עבודת המררי שנושאים את הקרשים. זאת עבודה פנימית מאוד, עצמותית מאוד, היא השלד שעליו מושתתים כל החיים הרוחניים.

מסביר אדמו״ר הזקן שקרשי המשכן עומדים, כפי שעומדים המלאכים והשרפים, כל כולם בטלים לאלוקים. ״ואין עמידה אלא שתיקה״. כשהיצר הרע מחולל בנפשנו מהומות ורוצה להפוך עולמות, בעיקר להרוס ולא לבנות, הדרך לעצור אותו היא קודם כל לשתוק. להשתיק את המחשבות הדיבורים והמעשים ולהיות בטלים ומבוטלים למציאות שרקם עבורנו אלוקים. השתיקה מאפשרת לשנות את כיוון המסלול, לעצור את ההידרדרות מטה לכיוון התהום. קודם כל לעצור.

ולאחר שהשטח פנוי ממחשבות לא טהורות, מרצונות שאינם לה׳, כשהשדה חרוש, מנוכש ומעוזק אפשר לזרוע ולשתול בו את כל המחשבות, הרגשות והדיבורים הטובים. אלה שמקרבים, מצמיחים ומביאים לחיים טהורים וקדושים.

המהר"ל מפראג בספר התפארת (פרק ג׳) מבאר שהשם "אדם" מורה על תפקידו שכן האדם נקרא על שם מקורו שבא הימנו - האדמה. לכאורה, כל בעלי החיים נבראו מן האדמה, ומדוע דווקא האדם נקרא על שם מקורו- האדמה? הוא מסביר כי תכונותיו של האדם זהות לתכונות האדמה אשר יש בה פוטנציאל להצמיח אילנות וצמחים, ומדת הגילוי בפועל תלוי בעבודה אשר ישקיעו בה. כך ממש באדם - כוחותיו גנוזים וטמונים בו, ועבודתו ומטרתו היא להוציאם אל הפועל. לא כן הבהמה - ״בה- מה״ מה שיש בה הוא כבר נמצא "שור בן יומו קרוי שור" בבהמה אין מידת הגילוי שצריך לצאת לפועל.

עבודת בני מררי מהווים ״יראה תתאה״, כלומר יראת שמיים פשוטה שעוזרת לנו בעבודה הפנימית בקו המרירות. לאחריה מגיעה עבודת בני גרשון. תפקידם כאמור לשאת את יריעות המשכן. בפנימיות עבודה זו היא העבודה בקו האהבה. אחרי שפינינו והוצאנו את כל הקוצים והדרדרים יש מקום לאהבה. היריעות היו בצבע תכלת וארגמן, תכלת מלשון כלות הנפש כמו הכלה בשיר השירים ״ בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה״. יריעות המשכן חופות על הקרשים, כמו חופה וקידושין.

בכללות עבודת האדם הרוחנית ישנה תנועה של רצוא ושוב. אהבה היא רצוא, תשוקה בכלות הנפש להתכללות עם אור אינסוף, ושוב הוא המשכת האור למטה בקיום מצוות מעשיות. היראה התתאה, יראת השמיים הפשוטה, מביאה לקיום מצוות מעשיות ב״אהבת עולם״, כלומר אהבה שנוצרת באמצעות התבוננות בה׳ יתברך הממלא את כל העולם. כמו שכתוב בירמיהו ל״א ב: ״וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד״. מתוך ה״שוב״ הזה של קיום מצוות באהבת עולם נמשכת אהבה גבוהה יותר מאהבת העולם והיא ״אהבה רבה״, זהו הרצוא שבא אחרי השוב. אהבה רבה היא אהבה שמעל השכל בחינת ״בכל מאודך״, היא לא באה מהתבוננות כי היא על שכלית ומקורה באור מקיף שסובב את העולם, אור גבוה מאוד. אהבת עולם היא האהבה של אברהם אבינו שגילה את הקב״ה מתוך ההתבוננות השכלית שלו. אך אברהם היה לפני מתן תורה שבו התבטלה הגזירה לפיה ״עליונים לא יורדים לתחתונים״. לפני מתן תורה לא היה חיבור בין העולמות העליונים לתחתונים לכן אברהם לא יכול היה להגיע לדרגת ״אהבה רבה״ שנושקת לעולמות העליונים שאז עוד היו נפרדים. מסביר אדמו״ר הזקן שאברהם נקרא ״הר״ שהוא בחינת אהבה, אך אהרון מגיע למקור נעלה יותר של אהבה. שמו א-הר-ן (כתיב חסר ללא וו כפי שבתורה). כלומר האות א׳ ואז הר, והוא גם מת ב״הר ההר״, שהיא אהבה עליונה יותר מבחינת אברהם. אהרון הוא מקור האהבה הרבה ובחינת ״ורב חסד״, וכל זה מגיע מהר ההר, ממקום שלמעלה מן השכל, שבזוהר הקדוש נקרא: ״טורי חשוכא״ - הרי החושך… האות נ׳ סופית (ן) האחרונה בשם אהרון היא זו שממשיכה את אותה אהבה רבה מהרי החושך אל כל נשמות ישראל, כי אהרון הוא משבעת הרועים שמפרנסים ומאירים לנשמות ישראל. זאת הסיבה העמוקה לכך שבפרשתנו ישנה הוראה לגבי עבודת בני גרשון : ״עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי״. זאת משום שאהרון הוא מקור האהבה הרבה והרב חסד, ולכן בני גרשון שעבודתם בפנימיות היא חיבור אהבת עולם עם אהבה רבה, חיבור אהבה על פי שכל עם אהבה שמעל טעם ודעת, זקוקים לאור הגבוה הזה שמגיע מאהרון.

אהרון ובניו, הכהנים, הם אלה שבפרשה שלנו מברכים את ברכת הכהנים, ובכך מביאים כאמור את האור הגבוה לכל נשמות ישראל הקדושות.

עבודת בני גרשון היא קודש, ומעליהם נמצאת עבודת בני קהת שהיא קודש קודשים. הם נושאים בעצמם ולא באמצעות עגלות משא את כלי המשכן. הם מגיעים לבחינת יראה עילאה, יראת שמיים עליונה שמושכת אהבה אפילו גבוהה יותר מאהבה רבה.

ההוראה שבתחילת הפרשת ״נשא את ראש בני גרשון״ במובן מסויים נוגעת לכולנו. היא מבקשת מאיתנו לזקוף את קומתנו, להתחבר ליחידה שבנפשנו. לא להתפעל מההסתרות של העולם והבליו, אלא בשקט פנימי להתחבר לאהבת ה׳ שמוזרמת אלינו כל העת. לפנות לה מקום ולתת לה לצמוח לפרוח ולתת פירותיה, לזרות את זרעיה ולהפוך אט אט את עצמנו ואת כל העולם למשכן לה׳ יתברך שכולו אהבה ושמו שלום.

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת סבי יצחק בן גרשון ומלי כ״ץ שיום הולדתו העברי והלועזי היה ט׳ סיון 5/6 ואף הופיע באותו לילה

לילה בחלומי.

https://youtu.be/gXGbo-DoTJo?si=k_dAmwBrD4ul8ku6

שבת שלום,

תמר, סיון תשפ"ה

בתמונה: ספרי הגמרא של סבי גרשון כ"ץ ז"ל.