אהבת אמת

בפרשת ״שלח״ התורה מלמדת אותנו כיצד לצאת מתבניות מחשבתיות שמגבילות אותנו ולא מאפשרות לנו לצמוח אל עבר שליחות חיינו.

הסיפור בפרשה מספר על 12 נשיאי שבטים, ראשי בני ישראל, שמשה רבנו שולח לתור את ארץ כנען, את הארץ שהקב״ה הבטיח לתת לעמו. מטרת השליחות, מסביר הרבי מליובאוויטש, לא היתה כדי לבחון את הדרך הטובה ביותר לכבוש אותה, שהרי היתה להם הבטחה האלוקית לגבי העניין. המטרה היתה כדי לראות את הארץ ולהתרשם ממעלותיה.

ניתן להמשיל את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל כחיבור בין חתן (עם ישראל) לכלה (ארץ ישראל). הקב״ה כבר הבטיח לנו שהוא יביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש. הכלה היא נאה וחסודה. לכאורה, לא היה צריך ״לבדוק״ אותה. ואולם, ישראל באו למשה וביקשו לשלוח אנשים אליה והוא נענה לבקשה. הוא בסך הכל רצה שהם יראו את טוב הארץ ויתחזקו מכך : ״וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ״. כשחזרו המרגלים לאחר שתרו את הארץ 40 ימים, עשרה מהם הוציאו את דיבתה. אמנם הם הכירו בכך שהיא זבת חלב ודבש (נאה וחסודה במשל), אך הם הוסיפו ובחנו אותה על פי אמות מידה טבעיות ולא אלוקיות. הם ראו את האנשים הגדולים בה, שהם ״ילידי ענק״ ו״אנשי מידות״, ובמקום להסיק מכך שהארץ כל כך טובה עד שאנשים שגדלים בתוכה הם חזקים וגדולים, הם הסיקו שלא ניתן יהיה לכבוש אותה. בכך היה להם פגם גדול באמונה, וזאת אחרי כל הנסים והנפלאות שכבר זכו קודם לכן לחוות ולראות.

רק שני מרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון דבקו באמונתם ואמרו: ״עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ״. ואולם, עשרת מוציאי הדיבה שקראו לארץ ״אוכלת יושביה״ גרמו לכל העדה לבכות בכיית חינם שהובילה לבכייה לדורות.

בחסידות מוסבר שהמרגלים היו במדרגה רוחנית גבוהה מאוד והם לא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות. הם אהבו את המדבר, שלא דרש מהם עבודה מעשית. במדבר הם קיבלו את המן מן השמיים, ואת המים מבאר מרים, בגדיהם היו נקיים ומגוהצים בזכות ענני הכבוד, והם היו פנויים כל העת לעסוק בעניינים רוחניים, ללמוד תורה ולהתחבר לעולמות עליונים. להיכנס לארץ זה אמר מבחינתם לוותר על כל מעלתם ולהתבטל ממציאותם עד כי הארץ ״תאכל״ אותם בבחינת ״אוכלת יושביה״… הם הסתפקו בהורדת אור אינסוף עד לספירת המלכות שהיא הדיבור, ולא היו מעוניינים למשוך את האור האלוקי עד לעולם המעשה.

הקב״ה רצה לתת לעם ישראל את המתנה הכי רבת מעלה, מתנה מתוקה, מיוחדת ונפלאה, מתנה שבזכותה הם יוכלו לקיים את תפקידם, שבשבילו נברא כל העולם. הוא הכניס במתנה הזאת את כל כולו, את כל טוב העולם את השפע והברכה. ארץ שהחלב והדבש זבים ממנה מרוב פריונה. ועם ישראל פשוט ויתר עליה מתוך קטנות אמונה והפחד מהלא נודע. לכן כל אותו דור, למעט כלב ויהושע שדיברו בשבחה, לא זכה להיכנס אליה. ורק צאצאיהם של אנשי אותו דור זכו לכך לאחר 40 שנה. שנה אחת כנגד כל יום שבו תרו בה ואספו ״ראיות״ כדי להוציא דיבתה.

הלימוד שלנו מפרשת המרגלים הוא עצום ורלוונטי ממש לכל אחד בפרטי ולכולנו באופן כללי.

ראשית, עלינו לזכור שארץ ישראל היא ארץ שעיני ה׳ בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, כמו אבא ששומר ודואג לבתו הקטנה והאהובה ולעולם לא ינטוש אותה. ולכן, זאת זכות עצומה לחיות ולהיות בארצנו הקדושה, זכות שלפעמים אנחנו קצת שוכחים את גדולתה. כדאי שנדע שכמו שהכלה יכולה להחליט אם היא מעוניינת בחתן, או האישה יכולה להחליט אם היא נענית לבעלה, כך ארץ ישראל לא בהכרח תקבל כל אחד לתוכה. ועובדה היא שיש מי שלא מסוגלים להיות בה. ישנם כאלה שהיא פשוט מוציאה מתוכה. לכן, כל מי שזוכה לחיות בה כדאי לו לחוש הכרת תודה גדולה. ועל אחת כמה וכמה מי שמסרו נפשם למענה. בשבוע האחרון מסרו נפשם מלאכים בדמות אדם, שטילי האויב חדרו לביתם והרגו אותם בתוך המקום שאמור להיות הבטוח ביותר עבורם. כשמביטים בפניהם המפורסמות רואים פנים זכים וטהורים כשל מלאכים. אמנם אלו מקרים מאוד מצערים, אך למסור נפש על ארץ ישראל זאת מעלה גדולה גדולה, שרק הם במקומם החדש יודעים אותה.

שנית, אנו לומדים מהפרשה שלפעמים הקב״ה רוצה לתת לנו מתנה, רוצה לגרום לנו לצמוח ולפרוח באופן שלא הכרנו עד עתה. לשם כך אנו נדרשים להסכים לוותר על המוכר והידוע, להסכים להתבטל מהמציאות שהתרגלנו אליה אך שהגענו כבר למיצוי שלה. יש זמנים בחיים שאנו מרגישים שהגלגל מסתובב אך אנו לא מתקדמים. זה אומר שאנחנו צריכים לעצור לרגע ולבחון את הכלים שבהם אנחנו משתמשים, לבחון את המעשים. ייתכן שהמעשים שהיו מועילים ומצמיחים קודם לכן כעת דורשים זיכוך נוסף. מטעות המרגלים אנו לומדים דווקא לרדת למעשים. ואפילו אם המעשים הללו מביכים. יכול להיות נער שרוצה ללבוש ציצית כי מכיר בחשיבות המצווה שיש בה תזכורת לכל המצוות כולן, תזכורת לקשר הפנימי והאינסופי עם מלך העולם. ואולם, הוא חושש שחבריו יצחקו עליו. כך גם אישה נשואה שרוצה לשאת פיאה שתכסה את כל שיערה ואין זה נהוג בסביבתה. החשש מתגובת הסביבה, וכן הפחד להשתנות, מלצעוד לדרך חדשה, עלולים לגרום להם לוותר על המצוות, ובכך לא להיכנס למסלול המיועד להם בחייהם שיביא אותם למימוש שליחותם. כך גם לגבי שמירת השבת. על השבת כתוב בגמרא שהקב״ה אמר למשה: ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל״. (מסכת שבת י) כל כך הרבה מעם ישראל מסרבים למתנה הטובה הזו שהיא יכולה להביא לחייהם כל כך הרבה ברכה… רק בשל הפחד משינוי, הפחד מהלא נודע, ומתגובת הסביבה.

את המצוות הקב״ה לא נתן לנו כדי להגביל אותנו אלא כדי לזכות אותנו, כדי לצוות אותנו מלשון צוותא אליו.

כי כאשר אנחנו מרגישים ״לבד״ אז כל העול ומעמסת החיים על כתפינו ואנו עלולים לקרוס מכובד האחריות והמשקל של מחויבויותינו. אך כאשר אנחנו פועלים בשותפות איתו, כאשר אנו מאוחדים עם מי שמקיים את העולם כל רגע ורגע מחדש, אנחנו כבר לא לבד. ואנחנו כבר לא שניים אלא אחד.

מבואר שהמרגלים לא רצו לעסוק במלאכת זריעה וחרישה, לא רצו לעבוד את האדמה. במשלי כתוב:

״זֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת״. אדמו״ר הזקן מסביר בתניא (אגרת קודש ו) שהעבודה בעולם המעשה, ובמיוחד במעשה הצדקה מביאה לכך שהאדם מקבל את מידת האמת של הקב״ה שחותמו ״אמת״. יש הבדל ביו אמת אנושית לאמת אלוקית. לבני אדם ישנן אמיתות למיניהן, כל אחד ו״האמת שלו״, והאמת האנושית יכולה להשתנות בכל רגע. יום אחד חבר אומר לך שהוא אוהב אותך, שהוא תמיד יהיה למענך, ויום אחר הוא נעלם כאילו שכח מקיומך. המשמעות של האמת האלוקית היא שהיא נצחית ושאי אפשר לשנות או לערער אותה, היא חרותה כמו עשרת הדברות על הלוחות.

אדמו״ר הזקן מלמד כיצד נוכל לזכות במתנת האמת האלוקית ולא להסתפק באמת הקלושה האנושית.

זה כמובן דורש עבודה ויגיעה. בנוגע לרגש האהבה והיראה, נלמדת עבודת ההתבוננות בספר התניא. ללמוד להתבונן בגדלות ה׳ להכיר בחסד הגדול שלו בניסים הגדולים והנפלאות שהוא עושה לכל אחד ואחת ולא לקבל אותם כמובן מאליו. להתבונן בגדולתו ואיך את כל העולם הוא בורא ומשגיח בפרטות על כל נברא. ההתבוננות מביאה לאהבה ויראה. ואולם, את האהבה והיראה במעלה הגדולה, שנובעות מהאמת האלוקית, אנו מקבלים במתנה. כמו שאנו מתייגעים וחופרים בחול (בעבודת ההתבוננות וקיום מצוות מעשיות) ופתאום מוצאים מציאה שכלל לא חשבנו שתהיה שם, איזושהי מרגלית נדירה. זאת היא האהבה הרבה, והיראה העילאה, שהן אהבת אמת, ויראת הרוממות. חותמת אלוקית בעצם הנשמה שאנו זוכים לגלותה. אך זה בא כאמור רק לאחר עבודה, לאחר שאנו מסכימים להשתנות, לוותר על הרגלים ישנים, לוותר על תשוקות זרות, על התדמית שבנינו לעצמנו הרבה שנים. להסכים לצעוד בדרך אותה מתווה לנו הנשמה מבפנים מבלי להביט ימינה ושמאלה, או מה יגידו השכנים.

כשאנחנו לא מצליחים לשמוע את קול הנשמה, אז ממליץ לנו אדמו״ר הזקן לעורר בתוכנו רחמים עליה, כי היא שבויה. היא שרויה עמוק בתוך ״משכא דחויא״ בתוך עור הנחש, שמאפיל על אורה ומשתיק את קולה. כשאנחנו מרחמים על נשמתנו ״מלמטה״ הדבר מעורר כלפיה רחמים גם ״מלמעלה״, מהאינסוף שמעבר לזמן ומקום, מקור מחצבתה.

כשאדם זורע זרע באדמה הוא נרקב ונפסד אך רק כך יכול לצמוח ממנו דבר מה. כך גם האדם הדומה לאדמה. כשהוא מוכן להשפיל עצמו עד עפר, ולהיות נרקב ונפסד בעצמו, הוא משיל מעצמו את עור הנחש ומביא לגילוי אור נשמתו.

הזריעה הזאת היא בחינת ״זֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת״.

״ובפרט בצדקה וחסד של אמת שעושים עם ארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן״ (לשון התניא אגרות הקודש ו).

לכן כתוב בתהלים ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח״.

על ידי זריעת הצדקה בה, וחסד ורחמים רבים הנאספים ונלקטים לתוכה.

שנזכה לזרוע צדקה בארצנו הקדושה, לראות ולדבר בקדושתה וליהנות מפירותיה.

שנזכה לחסד ואמת לאמיתה.

שבת שלום,

תמר, סיוון תשפ"ה