top of page

תניא פרק ד' - שער היחוד והאמונה

ריחוק שהוא קירבה


בפרק ד׳ של שער היחוד והאמונה האדמו״ר הזקן מביא לפנינו את אחד הפרדוקסים הגדולים בתפיסה שלנו של הבורא והבריאה. הוא מבאר כיצד אַיִן ויש יכולים להיות יחד כאחד, כיצד ריחוק הוא בעצם קירבה, כיצד הסתרה היא גילוי בשורשה. הפרק הקודם הסתיים בשאלה: שאם הבנו שהאור האלוקי מחייה את כל הנבראים מאין ליש כל רגע ממש ושאין להם שום קיום בלעדיו, ושהם במקורם תמיד, רק שאיננו יכולים לראות זאת בעיני בשר, אז איך זה שהם לא מתבטלים במציאות ממש למקור שמחיה אותם כל רגע מחדש? מסביר בעל התניא רעיון נפלא שחושף את האהבה העצומה של הקב״ה אלינו דווקא דרך ההסתרה שלו את עצמותו כלפינו. כתוב בתהלים: ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהוָה אֱלֹהִים״… כלומר, שכפי שלשמש יש נרתיק שמגן עלינו מפני אורה וחומה, שאחרת כולנו היינו חלילה עלולים להישרף מחומה ולהסתנוור מאורה, ולכן ברא לה הקב״ה נרתיק, מתוך הגנה עבורנו, כך הקב״ה מגן עלינו דרך שם האלוקים (שם הדין)שהוא המגן לשם הוי׳ (המוזכר בפסוק הנ״ל- שם הרחמים). שם האלוקים מייצג את ההסתרה של ה׳ בעולם הזה דרך הטבע. ה׳ במהותו ועצמותו לא נגלה אלינו בשם הוי׳ה שלו, שם האלוקים מסתיר אותו. הכוונה בשם הוי׳ה היא שהוא מהווה את כל הנבראים מאין ליש כל רגע. זהו הווה שנמשך תמיד, זה ההווה שמכיל בתוכו את הנצח, את האינסוף שברגע הזה עכשיו ממש. זוהי בריאה על זמנית שמתממשת בזמן ההווה הנצחי העכשוי. כששאלו את הרבנית חיה מושקא ע״ה אשתו של הרבי מליובאוויטש, מה היה הרגע המאושר ביותר בחייך? היא ענתה: ״הרגע הזה״. מי שחיה את ההווה הנמשך האינסופי וקולטת את החסד האלוקי המושפע עליה בכל רגע ורגע בחייה, יכולה להתחבר אליו ולחוש ממש שכל הרגעים כולם הם רגע אחד והרגע הזה הוא עכשיו. מסביר האדמו״ר הזקן את המילים מתפילת העמידה כשאנו מדברים בשבחו של הקב״ה ואומרים ״הא-ל הגדול הגיבור וכו׳״… שכשאנו אומרים ״גדול״ הכוונה היא למידת החסד של הקב״ה שבאה מגדולתו ומתוך הגדולה שלו שהיא החסד האינסופי שלו הוא משפיע ומחייה ומהווה מאין ליש את כל הנבראים. זהו חסד חינם ללא רצון לתמורה מתוך כך שטבע הטוב להיטיב. החסד מביא להתפשטות של החיות האלוקית בכל העולמות והברואים לאין קץ ותכלית. זוהי אהבה ללא גבול, ללא קץ, נתינה שלמה ללא בקשת תמורה. זוהי נתינה ללא תנאים, רק מרוב גדולתו וחסדו מחייה הקב״ה בכל רגע את כל הנבראים. הגדולה הזאת היא רק של הקב״ה כי כפי שראינו בפרקים הקודמים רק הוא יכול לברוא מאין ליש. רק הוא מסוגל לברוא מתוך אור אינסופי נבראים סופיים, גשמיים. זה משהו שבשכל האנושי כלל לא נתפס. זה מעל היכולת השכלית שלנו להבין איך מאין ואפס ממש אפשר לברוא יש חדש. אנחנו לא מסוגלים להבין את החסד האלוקי אך בהשראתו גם אנחנו נותנים ומשפיעים חסד בגבולות יכולותינו. שהרי נבראנו בצלמו ונשמתנו חצובה ממנו. וכפי שאין אנו יכולים להשיג בשכלנו המוגבל והסופי את מידת גדולתו האינסופית של הבורא, כך גם אין לנו יכולת לתפוס ולהשיג את מידת גבורתו שגם אותה אנחנו משבחים בתפילת העמידה, בצמוד לשבח הגדולה. אם התכונה של החסד היא התפשטות ונתינה ללא גבולות אז הגבורה היא דווקא צמצום ומניעת התפשטות החיות מהגדולה. הגבורה מונעת מהגדולה לרדת ולהתגלות על הנבראים ולהחיות אותם בצורה גלויה. הגבורה היא ההסתרה. היא מסתירה את החסד והגדולה. כביכול ״מצמצמת אותו״, אך לא מצמצמת באמת אלא רק עבורנו זוהי ההסתרה שמונעת מאיתנו לקבל את החסד באופן גלוי אלא רק באופן של הסתר פנים. כמו הנרתיק של השמש שמגן עלינו מפניה, כך עושה הגבורה לגדולה, היא משמשת כנרתיק לה. ולמה? למה שלא יהיה גלוי החסד האלוקי וגדולתו האינסופית הבוראת אותנו? מדוע אנו זקוקים לגבורה שתסתיר אותו מפנינו? וכאן עונה לנו אדמו״ר הזקן על השאלה שאותה שאל בסוף הפרק הקודם. משום שבזכות אותה גבורה אנחנו לא מתבטלים במציאות אל פני הגדולה האלוקית אלא מרגישים כאילו שאנחנו ״משהו״ בעצמנו. אנחנו מרגישים קיימים! מה שכל כך מרגש בעניין הזה אלו שני דברים: 1. הקב״ה מוכן להסתיר את גדולתו הרבה ע״י הגבורה. כמה ענווה יש בהסתרה…. כמו (להבדיל אלפי הבדלות) אישה יפה שמסתירה את יופיה בצניעותה. 2. שדווקא ההסתרה באמצעות שם האלוקים מגלה בפנימיותה אהבה וחסד עוד יותר גדולים וגלויים מהחסד הגלוי של שם הוי׳ עצמו. כי הקב״ה יודע שאם האור האינסופי שלו יהיה גלוי לנו במקומנו אנחנו נתבטל במציאות ונתמסר אליו כל כולנו. הוא יודע כמה הנשמה שלנו משתוקקת להתמזג עם מקורה ולהיאבד בתוכו. לחזור להיות אין ואפס באיחוד גמור איתו. אך מרוב אהבתו ורצונו בקיומנו הוא מוכן לצמצם ולהסתיר את אורו עבורנו. הוא בעצמו מוכן לוותר על האחדות הנפלאה רק כדי שתהיה כאן בריאה שכביכול קיימת וישנה. אפשר להמשיל זאת לאור של נר שכאשר מאיר עליו השמש אורו אינו נראה כי אור השמש החזק מבטל את אור הנר החלש. כאשר השמש מוכנה להסתיר את עצמה היא מפנה מקום לאור הנר להאיר את אורו. ככה ה׳ מסתיר את עצמו ומאפשר לכל הנבראים להיות כביכול בזכות עצמם קיימים. בהרגשה שלהם הם מציאות ממש, הם לא מרגישים את החוטים הדקים והנסתרים שמהם מגיעה כל חיותם, שאלמלא הסתרת השפעת השפע הם היו מתבטלים במציאותם. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. האהבה שמוסתרת בתוך ההסתרה… לכן, גם שם האלוקים בפנימיותו הוא חסד כי הוא בא מאהבה. הריחוק מבטא בעצם קירבה עמוקה. ״עולם חסד ייבנה״. העולם כולו בנוי באהבה. הפחד הכי פנימי וגדול שלנו הוא הרבה פעמים הפחד להתנתק חלילה מנשמתנו, כי הנשמה מבחינה אחת היא הכי קרובה אלינו, היא עצמותנו, ומבחינה שניה היא הכי רחוקה מאיתנו, אנחנו כל החיים במסע לגלות אותה והיא מגלה לנו טפח וטפחיים מסתירה. הנשמה חמקמקה כמו האהבה עצמה. זה קצת קשה לתפוס איך זה שדווקא האהבה האמיתית של הקב״ה אלינו מחייבת אותו להישאר רחוק ומוסתר. זה הפרדוקס של בריאת העולם. שכדי שמשהו אחד יתגלה הגדול ממנו צריך לפנות לו מקומו. שכדי לבטא את אהבתו הוא דווקא צריך להסתיר את אורו. זה משהו שלעת עתה עלינו לחיות איתו. כי כך רצה השם את עולמו. כי כך הוא מבטא אהבתו. כי ״בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא) מכל האמור אפשר להבין מדוע שורש הגבורות ושורש החסדים הוא באותו מקום- שנקרא בלשון הקבלה ״עתיק יומין״. כי בשורשם שניהם מגיעים מאחד מאוחד ומחובר. בשפת הקבלה החיות עצמה נקראת ״אור״ וצמצום החיות נקרא בשם ״כלי״. כמו שהכלי מכסה על מה שבתוכו אך מאפשר לו הכלה שלא יתפזר לכל עבר…. כך בבריאה הכלים, הצמצומים, מאפשרים לאורות להשפיע את השפעתם בעולם. שניהם גם האורות וגם הכלים מגיעים ממקור אחד. וכל הווית העולם היא לחבר אותם שיחזרו לשלמותם ואחדותם. הפירוד ביניהם זוהי הגדרת הגלות, החיבור היא הגאולה. כשקודשא בריך הוא מתחבר עם שכינתא. הקב״ה מתחבר עם השכינה. כשהאורות מתחברים לכלים יש שמחה גדולה בעולמות העליונים והתחתונים. לפעמים כשאנחנו עוברים ייסורים בחיים או חווים מצבים של גלות ופירודים, שאנחנו במצבים של ״הסתר פנים״ יועיל לנו להיזכר בפרק הזה של התניא שבו אנו נוכחים לדעת שגם ההסתרות בפנימיותן הם אהבה, שהן נעשות עבורנו ולטובתנו כדי שנוכל לממש את ייעוד בריאתנו. זה יעזור לנו לזכור שהקב״ה לא ״שכח״ אותנו, שהוא לא ״הזניח״ חלילה אותנו, שהוא לא ״הפסיק לאהוב אותנו״. אלא שלמען טובתנו הוא מסתיר פניו מאיתנו. עצם הידיעה שגם ההסתרה והריחוק בעצם במקורם הם גילוי פנימי וקרוב של אהבה, אפילו עוד יותר עצומה מאשר בזמנים של גילוי פנים, מאוד מרגיעה. או כמו שכתב בדרך מאוד מרגשת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ״ל: ״אם הקב״ה נוגע בי, לא אכפת לי אם זו יד ימין או יד שמאל״…. בין אם הוא נוגע משם החסד והרחמים ובין אם הוא נוגע משם האלוקים והסתר הפנים, בכל אופן הוא נוגע! וזה מה שחשוב לי באמת. שהקשר הפנימי, שהחיבור הנשמתי קיים תמיד בכל האופנים. שהוא איתי בגילוי פנים או בהסתר פנים ובכל אופן הוא איתי.

שנזכה להיות מחוברים לעולמים ולחיות את הרגע הזה האחד הנצחי המאושר בחיינו עד שהקב״ה יוציא חמה מנרתיקה ואת שם הוי׳ה משם האלוקים וכולנו נהיה כל כך מוכנים עם כלים כל כך רחבים עד שכולנו נירפא מכל המכאובים ונזכה להיות שלמים.


תמר, י' טבת תשפ"ג



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page