תניא, אגרת התשובה פרק י"א
בכיה וחדוה
בפרק י״א אדמו״ר הזקן מלמד אותנו עניין חשוב ומהותי בתורת החסידות, שעצב ושמחה יכולים לדור יחד בלבנו באהבה. מצד אחד על האדם לעבוד את ה׳ מתוך הכנעה, ותשובה תתאה, כשהוא זוכר חטאיו תמיד, והם נמצאים לנגד עיניו, מה שמביא אותו לתחושת שפלות וענוה בעומדו להתפלל לפני ה׳ הגדול והנורא. כי מי אני בכלל שאומר משהו לפני בוראי. מצד שני על האדם לעבוד את ה׳ ולהתפלל אליו מתוך שמחה, תשובה עילאה, על עצם הזכות הגדולה להיות בנו או בתו של מלך מלכי המלכים, להיות שייכ/ת לגוי קדוש, לממלכת כוהנים.
ועל כך כתוב בזוהר הקדוש ״חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא״ (ח״ב רנה, א) והכוונה היא שחדוה- שמחה תקועה בלבי מצד אחד ובכיה תקועה בלבי מהצד השני.
איך אפשר לשאת בלב שני ניגודים כל כך הופכיים? זהו פלא הפלאים של נשיאת ההפכים.
אפשר להיות שמח ובוכה בו זמנית. שמחה על עצם הקשר הפנימי, בוכה על המצב העגום של הריחוק במציאות. שמחה על האהבה העצומה של ה׳ לעם ישראל, אהבה שממלאת את כל התורה ופנימיותה, בוכה על ההסתרה. על כך שהאהבה הזאת היא פנימית ואיננה גלויה, שבית המקדש הנצחי טרם נבנה. ישנן כמה סוגים של בכיה. ישנה בכיה שבאה מתוך אהבה ורחמים, בכיה שיש בה הרבה כאב וגעגוע, כמו בכיית יעקב בפגישתו עם רחל, בכיה של אהבה בדמעות קדושות. וישנה חלילה בכיה טמאה שמגיעה מתוך קטנות אמונה, כמו בכייתם של ישראל לאחר חטא המרגלים, כאשר חזרו המרגלים עם מסר שכביכול אין עם ישראל יכול להביס את העמים היושבים בארץ הם הגיעו למסקנה שה׳ שונא את ישראל חלילה, כפי שאמרו: ״בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים״ (פרשת השבוע- דברים א כ״ז). קטנות אמונה זו הובילה לבכיית חינם, בכיית החינם הובילה לבכייה לדורות, כך שתשעה באב נהיה מאז זמן של אבל וחורבן.
שני סוגים של בכיה, אחת קדושה, טהורה וברה ובאה מאהבה, והשניה טמאה וגסה, ובאה משנאה.
בעצם בחטא המרגלים, לקחו הם את אור האינסוף שכל כולו חסד ואהבה והכניסו אותו לתוך צרות שכלם וקטנות תפיסתם. אם אינני יכולה לתפוס את אהבתו העצומה אל לי להכניס אותה לכלים הקטנים והמוגבלים של שכלי הצר, אלא לזכור שהמוגבלות היא רק אצלי, הפחד הוא רק אצלי, החושך הוא שלי, ואילו הוא כולו אור. ואף אם קיימת הסתרה ואינני רואה בגלוי אהבתו, זה רק בגלל צרות ראייתי שלי. במקום שנגמר השכל מתחילה האמונה. ובמיוחד בימים בהם אנו נמצאים יש לנו להיאחז בה חזק. לדעת בוודאות גמורה שאין רועה נוטש את צאן מרעיתו, אין אב שלא אוהב ושומר על בנו, שהקב״ה איתנו ושלא נירא, כי ה׳ נלחם לנו (הפסוק האחרון בפרשת דברים שנקרא השבת). איזה עוד סימן להשגחה פרטית ומופלאה אנחנו צריכים? רק לחיות עם הזמן באמונה וביטחון (ר״ת אב) ולהיות מנצחים.
כמו שכתוב בהמשך פרק התניא שאנו לומדים:
״ וּבְצֵרוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה', כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא…״ ולכן, אפילו שאנחנו לא תמיד עושים רצונו. לא תמיד בביטול גמור אליו, ומרגישים כאילו יש לנו קיום ״עצמאי״ ומרשים אפילו לקטנות האמונה לעתים לחלחל ללבנו, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים ללא שום ספק כלל כי ה׳ יסלח לנו על כל חטאינו, על כל בכיות החינם, הנפילות הרוחניות, תחושת הבדידות בעולם.
אמנם בני אדם לא תמיד ממהרים לסלוח. ואם סולחים וחטאו נגדם שוב, יהיה להם קשה למחול שוב. אך הקב״ה הוא מקור החסד והרחמים, והוא ״חנון המרבה לסלוח״ גם אם חטאנו לפניו אין ספור פעמים. כי לא כלו רחמיו ואין גבול למידותיו.
חודש אב זה גם ר״ת ״אלול בא״. עוד מעט ממש מתקרב אלינו חודש הרחמים והסליחות, והקב״ה יסלח על כל חטאינו בוודאות. וגם עד יום הכיפורים יש לנו את התפילות שהן כנגד קורבנות שאיננו יכולים להקריב כעת. והם מכפרים עלינו פעם, פעמיים ושלוש ביום, כל איש כמה שמסוגל וכמה שנשמתו מבקשת ממנו. וכשאנחנו מתפללים בתפילת העמידה ואומרים ״סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו וכו׳״ מיד בסוף הפסקה אנחנו מברכים: ״ברוך אתה ה׳ חנון המרבה לסלוח״. כי אין ספק שהוא סלח מיד כשביקשנו. אין מברכים ברכה לבטלה, זו ברכה אמיתית ובזמנה ובמיוחד שנאמרת בכוונה. הברכה שלאחריה היא ברכת ״גואל ישראל״, כי גאולת ה׳ היא תמידית. היתה, תהיה, וקיימת לעד, ה׳ גאל אותנו ויגאל אותנו וגואל אותנו ממש עתה.
לכן, על אף שעדיין יש ריחוק, ואנחנו מרגישים הסתרה, הלב שלנו יכול להיות חדור באמונה.
כי אוטוטו משיח בא. בא = אב בהיפוך הסדר ומשיח נולד בט׳ באב. נולד לא בהכרח לידה גשמית, אלא לידה רוחנית, יציאה מההעלם אל הגלוי. לידת המשיח לא תלויה בו אלא בנו… שרק נפקח את עינינו…
תמר, ב' מנחם אב תשפ"ד
Comments