עבודת האתהפכא מיגון לשמחה - ראש חודש אדר

משנכנס אדר מרבין בשמחה... מתי מצליחים להגיע לשמחה אמיתית, שמחה שאיננה רגעית וחיצונית אלא פנימית ואינסופית? כשמצליחים לעשות עבודה שורשית... ישנם שני סוגים של עבודה והתמודדות עם הקשיים שמגיעים אלינו במציאות. אנו יכולים ״לדכא״ אותם או אנו יכולים לתקן אותם בשורשם. אם עולה בנו רגש שלילי שאנו לא מעוניינים בו כמו עצבות/כעס/קנאה/תאווה, אנו יכולים להכניע אותו, להילחם בו, לדכא אותו, זאת נקראת עבודת ה״אתכפיא״. אנו כופים את אותו הרגש ״לחזור למקומו״ ולא נותנים לו להוציא את ראשו. זאת היא עבודת הבינונים עפ״י התניא. לא מצליחים למנוע מרגש שלילי להתעורר אך כן מצליחים לא לתת לו להשתלט ולהתבטא, כבר עם התעוררותו בשתי ידיים דוחים אותו . זה כמו ״אורח לא רצוי״, אחד כזה שמרגיש לנו שעומד לעשות לנו בלאגן... רק לקחת ולקחת ולגרום לנו הרגשה לא נעימה שלא מתאים לנו עכשיו להתמודד עמה, אז אנו דוחים אותו על הסף ולא מאפשרים לו כניסה... לעומת זאת, או בהמשך לזאת יש את עבודת ה״אתהפכא״, זאת היא עבודת הצדיקים, שיכולים להפוך את הקשיים למבורכים, שיכולים להמתיק את הדינים, להפוך חושך לאור ומר למתוק , לעשות מהפך מוחלט. הרב יצחק גינזבורג שליט״א אומר שזאת עבודת כולנו כיום, בימים שלפני הגאולה השלמה, זאת העבודה האמיתית של כולנו ואי אפשר לחמוק ממנה. בעבודת האתכפיא, כשאנו מדכאים ודוחים רגשות , קשיים או אורחים אנו כביכול ״מנצחים״, אך זהו רק ניצחון זמני ולא אמיתי ולא שורשי. אם למשל ניקח דוגמא פשוטה, של תאווה למתוקים. אנו יכולים בכוח למנוע מעצמנו לאכול את המתוק אך הניצחון הרגעי הזה משאיר בנו עדיין את הרעב הפנימי הבלתי מסופק, כי לא ביטלנו אותו ועקרנו אותו אלא רק נלחמנו והצלחנו (עד הנפילה הבאה) לדכא אותו... אנו יכולים לא לתת לכעס לעלות אך משהו מהמרירות שלו יישאר בתוכנו, התסכול שרצה להעלות אותו יישאר בנו. אנו יכולים למנוע מהעצבות להפיל אותנו אך עדיין היא תחכה בכל רגע בפינה, להזדמנות הבאה שבה תוכל להוריד אותנו מטה. אנו יכולים למנוע מהאורח להיכנס אך התחושה הלא נעימה שרצינו למנוע מאיתנו כתוצאה מביקורו כבר בנו, בתוכנו. כל אדם ששואף לאמת לאמיתה לעולם לא יוכל להסתפק בעבודת האתכפיא, הוא ירגיש שהיא לא מספיק עמוקה... הוא ירגיש שהוא משקר לעצמו ולא הולך עד הסוף עם האמת שלו. לא כולם כאלה, יש כאלה שיכולים להישאר בעבודת האתכפיא שנים וזה בסדר להם, ויכולים לחיות ככה כל החיים. אך יש כאלה שעל האמת לא מתפשרים, והולכים על כל הקופה, מוכנים למסור את החיים, רק לא לחיות חיים שאינם אמיתיים. אלו מי שלא מפחדים לצלול פנימה , להיכנס לנבכי הנפש, למקומות הכי עמוקים, אלה שמוכנים לראות את הכתמים שעדיין על נשמתם מעיבים והם לא מוכנים לתת להם להישאר שם, לא מוותרים...לא שמים ״פלסטר״ או ״מייקאפ״ רק כדי שלא יראו את החסרונות ויעלימו אותם מהתודעה, אלא מוכנים להתמודד עם זה שעדיין, יש להם עבודה להסיר מעצמם איזושהי קליפה של רע... את השקר הופכים לקרש, לקרש קפיצה למקום עליון וגבוה יותר בתודעה, למקום מזוכך יותר שקרוב יותר לעצם נשמתם הטהורה.


לפעמים כדי להצליח לסלק את הקליפה צריך לדעת לזהות אותה, לא לפחד להתבונן בה , ולאחר הזיהוי קל יותר להסירה... מאיפה הגיע אלינו ה״רע״ או ה״שקר״, מאיפה הגיעה אלינו הטומאה? הכל התחיל מחטא עץ הדעת טוב ורע. לפני החטא כאשר אדם וחוה היו בגן עדן, בעולם המושלם שנתן להם בורא העולם, הרע היה נבדל... הוא היה רק בפוטנציאל... רק לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע נכנסה אליהם זוהמת הנחש הקדמוני, היצר הרע. החלה להיווצר הקליפה, האור הפך לכותנות עור. החלה להיות תודעת ״האני״, הנפרד כביכול מבוראי. החלה להיות הרגשת יישות, הרגשת ממשות, רצון לקבל לעצמי, להיות עסוק רק בתועלת שלי ובהנאות גופי. ומכל זה אנו רוצים להיפטר, כי זוהי בדיוק הקליפה שמפרידה אותנו מעצם נשמתנו, מהרצון העליון של קיומנו.

בקיצור נמרץ... זוהמת הנחש עברה מבחינה רוחנית בשושלת הדורות, היא הגיעה לעשיו, ממנו לאליפז בנו שנאף עם אשת מלך שעיר ומיחסים אלו נולדה תמנע שהיתה ממזרתה ושבהמשך בגילוי עריות היתה עם אביה אליפז ומזה נולד עמלק... ועמלק הוא מי שרוצה ללוק את דמו של עם ישראל, בני יעקב, מתוך אותה שנאה שירש מסבו עשיו... לאחר ששאול המלך לא הכחיד את עמלק העם כולו עפ״י ציווי ה׳ , וחמל על מלך עמלק- אגג, בהמשך נולד מזרעו המן האגגי... שהמשיך לרצות למחוק את העם היהודי .... ואולם בזכותם של הצדיקים מרדכי ואסתר שלא נכנעו לרוע הגזרה ומתוך מסירות נפש פעלו להסיר אותה, הצליחו הם להפוך את ימי הפורים מאבל לשמחה, מיגון ליום טוב, עשו אתהפכא... באותו העץ שרצה המן האגגי לתלות את מרדכי נתלה הוא בעצמו. התסריט הכי רע הפך לתסריט הכי טוב. לאחר נס פורים קיבלו היהודים את התורה מתוך רצון ואהבה, ולא רק בשל כפיית הר כגיגית... הושלמה ההצהרה של ״נעשה ונשמע״.

וזהו הכוח של חודש אדר. לעשות אתהפכא של ממש. לא להסתפק בעבודת ״אתכפייא״, לא לסלק כל מה שלא נעים אלא ממש להשתמש בו , בכוחו, להפוך אותו לטהור וקדוש מצד עצמו. לקבל כל אורח בידיים פתוחות וללמוד ממנו . להיות בעולם כדי לתת את כל כולנו מבלי לבקש דבר עבור עצמנו. להתחבר ממקום טהור, פנימי ואמיתי לנשמתנו, להתאחד עם בוראנו, וממילא תנבע מאיתנו שפע שמחתנו מעצם אותו החיבור, מעצם אהבתנו.


חודש טוב ומבורך, מלא נביעה של שמחה אמיתית מעצם הנשמה.


תמר, ראש חודש אדר תש"פ 2020