מה זאת אהבה... - פרשת "ויצא"

פרשת השבוע "ויצא" עוסקת המון באהבה. השורש א.ה.ב מופיע בה הרבה בכמה הקשרים ויש בה גם אהבה פחות גלויה, אהבה שבמסתרים. כנראה שמדובר בה על עוד כמה דברים (כמו רמאויות, תככים ועשיית עסקים ובירורים) אך כל אחד רואה בעולם ובתורה את מה שנוגע לו, את מה שמדבר אליו... ובתור אחת שמאמינה, מרגישה ויודעת שכל העולם הזה נמצא רק בזכות האהבה, שאם היא היתה נעלמת לשניה העולם היה אובד יחד איתה, חייבת לכתוב על אהבה...

יש כאלה שחוששים לדבר על אהבה, אך זה רק משום שהם תופסים אותה במובן המצומצם של המילה או שמבלבלים בינה לבין תאווה. אהבה אמיתית וטהורה היא כלי של קדושה ואפשר ללמוד עליה המון דרך הפרשה. דרך אהבת יעקב לנשותיו, כל אחת בדרכה, ודרך אהבת האחיות הצדיקות רחל ולאה.

אז מה זאת אהבה? האם אלו ה"פרפרים בבטן", תחושת ההתאהבות הנעימה והמחייה שמסמיקה את הלחיים, שמפעימה את הלב וממלאת אותו חום ולבלוב ורצון לחבק ולנשק? כן... אבל לא רק... האהבה הזאת היא האהבה "הטבעית", היא האהבה שאנו מרגישים בטבעיות כלפי מי שמרעיד לנו את מיתרי הלב, כלפי מי שהקוד הפנימי שלו דומה לשלנו ואנו מרגישים שהוא/היא חלק מעצמנו. זאת האהבה שאנו מרגישים באופן טבעי כלפי ילדינו ו/או בני זוגנו (בעיקר בהתחלה :-)). זאת האהבה שהכי נעים לנו להרגיש אותה כי היא ממלאת אותנו בעונג שאין כדוגמתו, עונג מזוקק , מדויק, שמזין את נשמתנו ומחייה את נפשנו. זאת היא אהבתו של יעקב לרחל, אהבה טבעית שקורית מיד בראותו אותה, הוא מיד נשבה בקסמה ורוצה להתאחד עמה, הוא מקבל "כוחות על" מתוך פרץ האנרגיה הפנימית שמזרימה לו האהבה, הוא גולל את האבן הכבדה ולאחר מכן נושק לה, לרחל, אהובתו הראשונה ובאותה עת - היחידה. אך אליה וקוץ בה... האהבה הזאת שהיא כל כך נעימה, רצויה ונרדפת, היא אהבה ששמה מאוד את ה"אוהב" במרכז. אם אני אוהב/ת אהבה טבעית אני מרגיש/ה מאוד את עצמי בתוך האהבה הזאת, אני יכול/ה ממש "להתמכר" לאהבה הזאת ולתחושה שהיא גורמת לי - אצלי... בסופו של דבר "יש מי שאוהב/ת" וזה אני - היישות שלי... לכן, אי אפשר, או יותר נכון לא רצוי, לבנות רק על סמך אותה אהבה בניינים ובתים... היסודות לא יהיו מספיק יציבים... לפיכך, מגיעה לנו בפרשה סוג האהבה השני, אהבת יעקב ולאה... זאת לא אהבה שמתחילה ב"אורות וצלצולים" אלא דווקא במפח נפש ואכזבה מאוד גדולים. זאת אהבה שמתחילה בזוגיות שאין בה כמעט בחירה, זה זיווג שהגיע כביכול "בלית ברירה", אך זה הזיווג שמוציא הכי הרבה פירות ואלו הם הזוג שיהיו יחד לעד, קבורתם יחדיו... זאת אהבה שנבנית לאט אבל בטוח, שאיננה טבעית אלא דורשת מאמץ, וכל מה שבא במאמץ בסופו של דבר מאוד מוערך... זאת אהבה שצריך "לעורר", שהיא איננה מתעוררת "מעצמה", זאת אהבה שה"אני" שלי בה קצת יוצא מהתמונה.... כי איך מעוררים את אותה אהבה? ע"י התבוננות במושא האהבה, בתכונותיו, במתנותיו, באיכויותיו, בחסדיו, בכך שהמציאות שלו או שלה בחיי איננה מובנת מאליו... זאת אולי אהבה פחות "מסעירה" אך הרבה יותר יציבה, אין בה כל שני וחמישי "רעידת אדמה"... אפשר לחיות איתה בנעימות 120 שנה... ובאמת אהבת יעקב ורחל היתה "אהבה קצרה", פחות בכמות יותר באיכות... וכך גם בילודה... לרחל היו רק שני בנים וללאה שישה... לרחל היו חיים קצרים אך מלאים באהבה. לפעמים הדברים הטובים לא בכמות או בזמן נמדדים אלא בתוכן שהם ממלאים... אהבת יעקב ורחל בשפת הקבלה היא אהבה בעולם הגלוי, אהבה גלויה ב"עלמא דאתגליא", היא נמצאת שם תמיד בלב האוהב, אהבת יעקב ולאה היא אהבה בעולם הנסתר "עלמא דאתכסיא", זאת אהבה שצריך לחפור ולהתאמץ כדי למצוא אותה אך כשמגיעים אליה היא מאוד עמוקה, יסודית ושורשית, אהבה אמיתית.

והאהבה אולי המרגשת ביותר בפרשה, שנסתרת בין סיפוריה ולא מדובר עליה מפורשות היא אהבתן הטהורה של שתי אחיות... עד כה בסיפורים הקודמים ראינו כל פעם שני אחים שלרוב הם "רבים", קין והבל, בני נוח, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו... בפרשה הקודמת אמר הקב"ה לרבקה (לגבי יעקב ועשו): "שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַֽעֲבֹ֥ד צָעִֽיר:" רש"י מפרש "ולאם מלאם יאמץ" - שהאחים לא ישוו בגדולה, "כשזה קם זה נופל"... אולי זאת הדרך הכי הכי טובה לדעת בכל יחסים בין שניים מה המגמה - האם אהבה או חלילה ההיפך ממנה... אם כשאחד הצדדים שמח ומרגיש "למעלה" הדבר גורם לשני להרגיש עצוב ו"למטה", או להיפך, כשאחד "למטה" השני מרגיש "למעלה"... הם בבעיה גדולה... באהבה חייבת להיות סינרגיה... "אהבה" בגימטריא 13 שהיא אותה גימטריא של "אחד"... באהבה אמיתית מרגישים מאוחדים... אם הוא למעלה כך גם אני ואם הוא למטה אני איתו שם כי אנחנו יחד אחד... כמו שרוכבים על סוס - התיאום צריך להיות מושלם, כמו ריקוד, הקצב צריך להיות מאוחד...

ורחל הצדיקה היתה כך עבור אחותה... היא לא יכלה לשאת את הסיכוי לכלימתה... ולכן מסרה לה את הסימנים שעליה לומר ליעקב בליל כלולותיה... היא לא חשבה על עצמה.... היא לא חשבה על החיסרון שלה שהיא מוותרת על אהבת חייה ותקוותה, היא ראתה מול עיניה רק את אחותה וטובתה. היא לא ידעה באותה עת שגם היא תינשא ליעקב לאחר שבוע... מבחינתה הויתור היה לתמיד. בהמשך, לאחר שרחל נישאת גם היא ליעקב, היא מלאת ייסורים בשל עקרותה והיא מקנאה בלאה שיולדת בן ועוד בן כי ה' פתח את רחמה. אך הקנאה של רחל היא לא קנאה רעה, היא לא קנאה שטומנת בחובה רצון שיהיה לשניה רע... היא הרגשה כנה של שפלות למולה. היא מרגישה עפר ואפר לרגליה של לאה כי יודעת שקיבלה את כל מה שקיבלה בזכות היותה צדקת גדולה... וכל מה שיש לה מגיע לה... היא בסה"כ מקווה לזכות גם בפרי קטן. לקבל את הזכות גם היא להוליד עם אהובה פרי, לממש את אהבתם בתוצר שלישי שימשיך אותה עד עולם... ואכן יוצא ממנה לבסוף יוסף הצדיק - צדיק יסוד עולם... ובנימין, בן הזקונים הקטן... רחל ויתרה וויתרה וויתרה אך בכך קנתה את עולמה. כי הרי היא לא עשתה דבר מעצמה בכדי להיות "יפת תואר ויפת מראה" היא לא התאמצה כדי שיעקב יתאהב בה, את כל אלה היא פשוט "קיבלה", אך היא קנתה את עולמה בכך שויתרה על עצמה. היא זכתה להיות "גלגל רביעי במרכבה" יחד עם שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

וגם לאה אהבה את אחותה הקטנה, על אף שהיא היתה יותר אהובה, היא ריחמה עליה. בעודה בהריונה השביעי, לאחר שכבר היו לה שישה בנים, היא הבינה שאם יוולד לה עתה עוד בן, רחל תזכה רק לבן אחד, כי ידעה ברוח הקודש שאמורים להיוולד 12 בנים, והיות שלה יש 6 ולכל אחת מהשפחות שניים, אם תלד בן שביעי רחל תוליד בן אחד ותהיה פחותה מהשפחות בילודה... היא התפללה והעובר שברחמה הפך לבת - נולדה דינה...

מידת הרחמים היא מידתו של יעקב אבינו, שנולד לאברהם איש החסד ושרה אשת הגבורה. מידת הרחמים היא המידה שבה ההתרכזות היא בזולת. החסד נותן מפני ש"טבעו לתת" הגבורה נותנת במדויק "רק למי שמגיע" ואילו הרחמים נותן כי "יש מי שצריך"- הוא חושב עליו, על האחר, ורוצה למלא את חסרונו, לתת לו יותר. מתוך מידת הרחמנות שגילו רחל ולאה אחת לרעותה, מתוך רחמן של שתי צדיקות אלו, שתי אמהותינו, יצאו 12 השבטים, יצאנו כולנו...

בתחילת הפרשה יעקב מגיע להר המוריה וישן שם, הוא לוקח מאבני המקום ושם למראשותיו. אומרים המדרשים שהוא לקח 12 אבנים שמסמלות את 12 השבטים...לאחר שחולם את חלומו על סולם שראשו בשמיים וכו' ומקבל הבטחות השמירה עליו מאלוקיו, הוא מתעורר ולוקח את "האבן אשר שם מראשותיו". 12 האבנים הפכו לאבן אחת... ממנה יעקב עושה מצבה - זאת עתידה להיות האבן שעליה יושתת בית המקדש השלישי, האחרון והנצחי... הסמליות בהתאחדותן של 12 האבנים, היא התאחדותם של 12 השבטים שיהפכו כולם למקשה אחת, איש אחד בלב אחד...

בתחילה ראינו שיש שני סוגי אהבות, שבפרשה יש את אהבת רחל ואת אהבת לאה. אף אחת מהן לא קיבלה "עולם מושלם", כל אחת מהן חסרה דבר מה... אחת יותר אהובה אך פחות פוריה וחיה לרוב בגעגוע, השניה יותר פוריה וזוכה להיקבר עם בעלה, אך חסרה את האהבה הגלויה. אחת בוכה בהתחלה (עיניה רכות) והשניה בוכה בסוף (רחל המבכה על בניה). אך כשהן יחד מאוחדות עולמן המשותף מושלם ומלא נפלאות...

ואולי המסר עבורנו הוא דומה... לאף אחד או אחת מאיתנו אין "חיים מושלמים", לכולנו יש חסרים... אך אם נהיה באהבה כנה וטהורה, ללא תנאים, ללא רצון לתמורה, איש לזולתו, אשה לרעותה, נצליח יחד, במשותף, לראות את השלמות הקיימת במציאות, לראות את האחד.

https://www.youtube.com/watch?v=7JJ38cZFUio

תמר, כסלו תשעט 2018