מה עושים כשעצובים

מה עושים כשעצובים?

תלוי את מי שואלים אביב גפן שר "כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח"... המלח של הים סופח... מים מתוקים לא היו אולי עושים את אותה העבודה כמו הים המלוח... המליחות של הדמעות הפרטיות שלנו הופכת לטיפה קטנה בים הגדול של הצער העולמי המלוח... צער קשור לרוב לעבר ולא סתם אשת לוט הפכה לנציב מלח לפני פרשות מספר...

ואולם כולנו יודעים ש"מצווה להיות בשמחה תמיד" אז מה עושים?

אפשר לנסות לדכא אותה בכל מיני דרכים. ויש הרבה אנשים שכך נוהגים. אפשר לדכאה ע"י שתיית אלכוהול / עישון סמים / אכילה רגשית / שופינג / תרופות ועוד... אבל אז לא באמת מטפלים בה מהיסוד... לאחר שתפוג ההשפעה של האמצעי להפגת הכאב הוא יחזור בגדול, העצבות תגבר ויהיה קשה לדכא אותה שוב אלא אם נשתמש במינון מוגבר וכך למעשה נכנסים למעגל שלעולם לא נגמר...

ואפשר לנסות להגיע לשורשה, להבין את מהותה ולנסות שם לתקנה.

מאיפה בכלל היא מגיעה - העצבות? העצבות בתורה התחילה לאחר החטא הראשון כשנאמר לחוה "בעצב תלדי בנים" ולאדם: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"... אפשר להכביר בפרשנויות אבל בבסיס הרעיון הוא שהעצבות של האשה קשורה לפריונה - להריון, ללידה ולצורך המהותי שלה להרגיש שיש לה משמעות, שהיא מועילה, כמו עץ שנותן פירותיו. ואין זה משנה לאשה, שהיא רוחנית במהותה, אם הפירות הללו חומריים... לאשה פחות חשובים בדרך כלל המספרים... אלא חשובה לה המהות של העניין, המשמעות. לכן אין זה מפליא או מפתיע שרואים הרבה נשים שעוסקות ימים ולילות בגמילות חסדים, ללא שום תמורה חומרית. עוסקות בהתנדבות כי מרגישות מועילות. ואלה הן בדיוק התכונות האימהיות... אלה הם המקומות בהם אנו מרגישות כמהות... לעשות שליחותנו, להרגיש משמעות לקיומנו... למסור את נפשנו... עבור מה ומי שחשוב ללבנו... ואם אנחנו לא מצליחות להגשים זאת אנו מרגישות עצובות... ואילו אצל האיש העצב קשור בדרך כלל לעבודת האדמה - לפרנסה. לאיש הרבה יותר חשובה התנובה, מה הוא יצליח להפיק ולהוציא מהאדמה, מה התמורה... איש לעולם לא היה יכול להניק תינוק כמו שאשה עושה, ואשה יכולה לעבוד את האדמה וחשובה לה הפרנסה אך מזווית שונה. איש שלא מרוויח ומניב תוצאה כפי שהיה רוצה, עלול להיכנס לעצבות ומרה שחורה כי לא מרגיש שמממש את עצמו, "מצליח" ומפרנס כראוי את משפחתו.

ונניח שהצלחנו לנגוע בשורש העצבות שלנו. בכל זאת מה עושים אז? ראשית, מבינים שעצבותנו לא מגיעה משום גורם שמחוצה לנו. עצבותנו היא רק שלנו... אף אחד אחר מאיתנו לא אחראי לה ולא אשם בה, זולתנו... אי אפשר "להאשים" את העולם, אלא להבין שזו הבחירה שלנו, גם אם לעתים אנו לא מרגישים שהיא בשליטתנו... ואחרי שניקח את האחריות לגביה אז אולי נצליח "לטפל" בה. כותב שלמה המלך בספר משלי : "דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה וְדָבָ֖ר ט֣וֹב יְשַׂמְּחֶֽנָּה׃" (משלי יב' כ"ה) ובחסידות נותנים למילה "ישחנה" שתי משמעויות. משמעות אחת היא מלשון הסחה - הסחת דעת. להסיח דעתו מהעניין שמעציב אותו, לעסוק בעניינים שמחים ולשכוח מהדאגות... כפי שאמר רבי נחמן: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת"... ומשמעות שנייה מלשון השחה - שיח - לשוח עם אחרים אודות הדאגה. לשתף ולא לשמור אותה לעצמך בתוכך. הרבי הצמח צדק פירש: "ישיחנה לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים אתו עמו, שמרגישים את עניינו". כלומר, לספר לאדם שאוהב אותך באמת בלבו. ולא אחד או אחת שרק שומע באוזנו (ולא משנה אם מקבל/ת על כך תמורה כספית או לא).

שלמה המלך כותב בהמשך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז י"ט). כלומר, אדם שאוהב אותך באמת הוא אדם שלבו יהיה איתך במצוקתך. כשאנחנו מקשיבים לזולתנו ממקום של אהבה ורצון כן לעזור, גם הם יהיו שם עבורנו כשאנו נזדקק להקשבה אלינו.

גם בהומאופטיה, לא דוגלים בדיכוי העצבות (או כל רגש שלילי אחר), אלא חותרים לשורשה ומנסים לתקן שם, במקורה, לפי העקרון של "הדומה בדומה יתקן"... כלומר: אי אפשר בכוח להכריח אדם להיות שמח... צריך להגיע לשורש ושם להפוך את העצב לשמחה, את החושך לאורה. אם נגיע לבית האבל וננסה "להצחיק אותו" לא נעזור לו ולא ננחם אותו... נוכל לעזור לו רק אם נהיה עצובים יחד איתו... אם לבנו יהיה עמו...

אז כמו שהים המלוח יכול להכיל את הדמעות המלוחות, כך גם אנו, ואין זה חשוב באיזה "כובע" אנחנו, נוכל להכיל ולעזור לזולתנו ולעצמנו ולאסוף אט אט את השברים של לבבותינו...