מה בין אהבה לתאווה - פרשת "וישב"

בפרשת "וישב" אנו נחשפים לכמה דמויות משמעותיות ועוצמתיות שיש להן חלק בגאולת עם ישראל גם בעבר (גאולת מצריים) וגם בעתיד הקרוב (גאולת משיח). בתקופה זו אנו חוגגים גם את חג הגאולה והחסידות, יט' בכסלו, היום שבו האדמו"ר הזקן, מי שכתב את ספר התניא וייסד את חסידות חב"ד, יצא לחופשי ממאסר בכלא הרוסי לאחר ששהה בו 53 ימים. מאותו יום שיצא תורת החסידות החלה להיות מופצת להמונים בחינת "ויפוצו מעיינותיך חוצה" על פי דברי הבעל שם טוב, מייסד החסידות בכללה. לפי הבעש"ט הגאולה תגיע לאחר שתורת החסידות תופץ ברבים ותשטוף בחכמתה ואהבתה את לבבות ההמונים. כולם ראויים ללמוד אותה, כל יהודי ויהודייה ולא רק יחידי סגולה. אנסה כאן להמחיש רעיון מרכזי בחסידות שמובא באריכות ע"י האדמו"ר הזקן, רבי זלמן שניאור מלאדי, בספר התניא, דרך הדמויות המקראיות בפרשה : יוסף הצדיק, יהודה, תמר ואשת פוטיפר. בספר התניא אנו מתוודעים לדואליות שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו בנפשנו. לכל אחד מאיתנו יש שתי נפשות. נפש אלוקית, שהיא חלק אלוה ממעלה ממש, ניצוץ אלוקי וקדוש שקיים בנו, ונפש בהמית טבעית, נפש גסה וחומרית, תאוותנית. הנפש האלוקית קשורה לבורא וכל כולה משתוקקת לקיים רצונו, להתבטל למולו, להיות אין וחסרת ממשות, להיות כלי ריק לאהבתו. האהבה הטהורה היא רגש ששייך לנפש האלוקית שמקורה באהבה העצומה של הקב"ה לברואיו. אהבה אמתית שבה האוהב רק רוצה לתת מעצמו ולא מבקש דבר עבורו, אהבה עדינה שרצונה לעשות טוב לאחר תוך רגישות לצרכים שלו או שלה. ככל שאדם מחובר יותר לנפש האלוקית שלו כך הוא אוהב יותר את האחר ולמעשה משמש "צינור" לאהבה האלוקית שעוברת דרכו. ככל שאדם מחובר יותר לנפש הטבעית הבהמית שלו כך הוא רוצה יותר לעצמו, שם את ה"אני" שלו במרכז ורוצה לקחת מאחרים כדי להרגיש את ה"ממשות שלו". הוא ייתן לאחר רק על מנת לקבל, ואם לא יקבל הנפש הבהמית תדאג להכניס בו את כל התחושות האומללות של עצב/כעס/עלבון/קנאה/נקמה ושנאה. וזאת מלחמה... בין הנפש האלוקית העדינה לנפש הבהמית הגסה, בין החומר לצורה, בין הגוף לנשמה... בפרשתנו יוסף הצדיק, הוא אכן צדיק - צדיק הוא מי שכל כולו נפש אלוקית, הוא מי שהצליח לגרום גם לחלק הבהמי שבו להיות משרת נאמן לקונו... יוסף חי כל הזמן במודעות אלוקית ולכן השכינה שורה עליו והוא מצליח בכל מעשיו. חלומותיו הם חלומות אמת, חלומות נבואה שבאים לו בהשראת השכינה. הוא כל כך טהור שאפילו לא מסוגל להבין את רגש הקנאה שחשים כלפיו אחיו, הוא במימד תודעתי אלוקי שלא מסוגל להכיל או להבין את החושך הבהמי כי הוא פשוט לא קיים בו... לכן הוא לא מנסה "להצטנע" או "להסתיר" את האור שלו ולא חושש לחיות ולומר את האמת ואת חלומותיו, כי אין בו שקר, הוא כולו תמימות וטוהר אשר מכונה, כמו אמו רחל, "יפה תואר ויפה מראה" יופי חיצוני שמעיד על יופי וטוהר פנימי, אלוקי. יוסף מקבל את המציאות ולא מתנגד לה, אלא פועל במיטבו בתוכה. כשהוא "למעלה" בבית אביו שאוהב אותו יותר מכל בניו, שתופר רק לו כתונת פסים, ומעביר לו את כל חוכמתו הרוחנית, הוא שמח וטוב לב. כשהוא "למטה" בבור, ואח"כ נמכר לישמעאלים ולמדיינים והופך לעבד, גם אז הוא שמח וטוב לב ועושה ככל יכולתו בתוך המציאות שקיימת עבורו - ומתוך כך השכינה תמיד איתו. הוא לעולם לא לוקח "קרדיט" לעצמו, גם כשפותר את החלומות הכי מסובכים יודע לומר ש "לה' הפתרונים"... הוא רק השליח שהמסר עובר דרכו, אין לו ממשות משל עצמו. כשהוא עומד בניסיון של אשת פוטיפר, הוא לא צריך להילחם ביצר כלל... למרות ניסיונותיה לפתותו הוא פשוט "נס" ממנה כי ברור לו שזוהי לא דרכו, הוא עושה רק את רצון האלוקים. זוהי דרגה של יחידי סגולה, של צדיקים... שמצדיקים כל מה שקורה להם, לעולם לא מחפשים אשמים... בקיצוניות ההפוכה יש את אשת פוטיפר... שכל כולה נפש בהמית, תאווה וחמדנות לעצמה... היא רואה את יוסף וישר רוצה אותו, תאווה לו תאווה גופנית ואפילו במלל של המקרא יוצאת החוצה גסות הרוח והבהמיות שבה: "וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי:" ישר ולעניין... אפילו לא מנסה להיות עדינה... הדמות שלה מעוררת גיחוך כאילו לקוחה מקומדיה טובה ולמרות מאמציה הרבים בפיתויו יוסף לא נענה לחיזוריה הגסים, ונס ממנה כל עוד נפשו בו ועוזב בידה את בגדו. ואז היא כמובן מאשימה אותו... שהוא זה שרצה "לצחק" בה, הוא זה שניסה "לאנוס" אותה... וגורמת למאסרו בבית האסורים... מתוך יצר הנקמה על שלא רצה אותה... ובאמצע (בין הסיפור של יוסף ומכירתו לישמעאלים לבין קורותיו בבית פוטיפר) נכנס בפרשה, כאילו משום מקום, הסיפור של יהודה ותמר. לאחר מכירת יוסף לעבדות יהודה יורד מאחיו ונושא אשה (בת שוע) וממנה נולדים לו 3 בנים. ער, אונן ושלה. הוא מחתן את ער עם תמר, ער משחית את זרעו (כי לא מעוניין שתמר תהיה בהריון ויופייה ייפגם לשיטתו ) וה' מעניש וממית אותו. יהודה נותן לתמר את אחיו של ער - את אונן, כדי שיקים לאחיו זרע ממנה. אונן לא מוכן... הוא לא מוכן לייבם את אחיו ומשחית אף הוא את זרעו וה' ממית גם אותו. יהודה מבטיח לתמר שייתן לה את שלה כשיגדל, אך היתה זאת אשלייה... יהודה השלה אותה בעניין שלה. תמר הייתה צדיקה וידעה ששליחותה להקים זרע מיהודה. היא פועלת במסירות נפש גדולה. היא מורידה את בגדי אלמנותה ומכסה בצעיף את פניה כך שחושב אותה לזונה. היא לא רק מכסה את פניה אלא מכסה את פנימיותה. כי בפנימיות שלה היא (לפי רש"י) צנועה וגם כשהיתה בבית חמיה יהודה בעודה נשואה לבניו היתה צנועה כך שכעת לא יכל היה לזהות אותה. היא יצאה מגדר עצמה לשם שמיים ותוך סיכון חייה, בכדי לקיים מצווה ולהמשיך זרע. ביהודה לעומת זאת נכנסה תאווה כשראה אותה וביקש לשכב עמה (רואים כאן את ההבדל בין תמר לאשת פוטיפר. שתמר גם כשהתחפשה לפרוצה עדיין הייתה בעדינותה, היא לא הציעה ליהודה דבר, רק עמדה בצד הדרך, והוא זה שניגש אליה) כשנתגלה ליהודה שתמר בהריונה, הוא מאשים אותה "שהרה לזנונים" ורוצה לשרוף אותה חיים... תמר יכלה, אם הייתה נפש בהמית גסה, באותו רגע לשלוף את העדויות --המטה, הפתיליות וחותמו של יהודה שניתנו לה כערבון לתשלום עבור "שירותיה". אך היא לא עושה זאת, היא רק שולחת ליהודה את העדויות ונותנת לו את חופש הבחירה אם להודות במעשיו או להתכחש להם. היא מעדיפה להישרף באש ולא להלבין פניו... יהודה באומץ לב בוחר להודות באמת. להודות שהוא זה שפנה אליה ל"זנונים", הוא אב הילדים. הוא לוקח אחריות על מעשיו ומותירה בחיים... ונולדים להם שני בנים תאומים צדיקים: פרץ וזרח. ומלידה זו יוולד המשיח... כי משיח בן דוד הוא מצאצאי פרץ בן תמר ויהודה... בספר התניא, מלמד אותנו האדמו"ר הזקן שרובנו צריכים לעשות בעצם עבודה כמו של יהודה. רובנו לא צדיקים גמורים כמו יוסף או תמר, ורובנו לא רשעים ובהמיים לגמרי כמו אשת פוטיפר (אף שגם המעשה שלה בשורשו לשם שמיים לפי רש"י כי יש שמפרשים שבסופו של דבר אסנת אשת יוסף הייתה בתה). העבודה שלנו בעולם היא להיות מודעים לקיומה של הנפש הבהמית שלנו, להודות בה, ואז לנסות להקטין אותה, להקטין את הממשות, האגו, הרדיפה אחר כבוד ותהילה, ולהתחבר לאהבה הטהורה. לנסות לתת לנפש האלוקית הקדושה לגבור בעדינותה על הנפש הבהמית הגסה. וגם אם הנפש הטבעית זוכה הרבה פעמים בקרבות, לא לתת לה לנצח במלחמה... בסופו של דבר יום הגאולה קרב ובא... והחושך ייעלם ויהיה רק אור, אורו של משיח.... בקרוב ממש... תמר, כסלו תשע"ח 2017