הטוב, הרע ואנחנו
מאז חטא עץ הדעת, נכנס בנו יצר הרע והתחילה המלחמה האינסופית בין הקדושה לטומאה. מלחמה שמתחוללת בכל אחד ואחת מאיתנו, אך אצל כל אחד מקום הלחימה הוא שונה בהתאם לאישיותו ונקודות התורפה שלו.
העולם נברא מארבעה יסודות: אש, אויר, מים ואדמה (עפר). יסודות שבונים גם את הנפש והגוף שלנו, וגם בהם יש טוב ורע.
כתב זאת רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש: "ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין זוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם גרמו להם חלאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב (בראשית ב' י"ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתת הנפש ומיתת הגוף.... הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע:.... ונמצא כי גוף האדם הנוצר מארבעה היסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבעה יסודות - אש, רוח, מים, עפר . אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות שהם - הלבנה, והשחורה, והאדומה, והירוקה. וכאשר תתגבר איזה מהם מבחינת הרע שבהן, על בחינת הטוב שבהן, באים חלאים ונגעים על האדם"... (שערי קדושה, חלק א שער א)
כשאדם הוא בריא, במצב אידיאלי, ארבעת היסודות מאוזנים בנפשו וגופו. וכפי שבעולם הטבע השמש (אש) מחממת ומאדה את מי הים (מים) שעולים ומצטברים בעננים (אויר) ובזמן הנכון הגשם יורד ומרווה את הארץ (אדמה) שיכולה להצמיח מתוכה את את כל אוצרות הבריאה, כך אדם בריא ומאוזן פועל בעולם בשמחה ובקדושה וכל חייו פוריות, הגשמה ואהבה.
אך כשהאיזון מופר והרע שבאחד היסודות גובר, הדבר מתבטא בטבע בשריפות (התגברות האש), שטפונות (התגברות המים), סופות רוחות (התגברות האויר) ורעידות אדמה (התגברות האדמה).
אצל האדם, אש מתוקנת ובריאה היא אש האהבה לכל, חמימות אנושית, ויכולת מיקוד ויצירה. כשהאש גוברת יתר על מידה מופיעים הכעס והגאווה. תחושת גדלות ואהבה עצמית יתרה. המים הוא יסוד שבטבעו הוא זורם, מחבר, נע ומקבל את צורת הכלי שבו נמצא. מים מתוקנים אצל האדם מאפשרים גמישות ויכולת יצירת קשרים טובים. כשהמים גוברים האדם גמיש מדי, אין לו יציבות ודעה אישית, מאבד זהותו וקשה לו להתחבר לזולתו, מתגברת נהנתנותו ותאוותו. האויר תכונתו התפשטות, ואצל אדם בריא היסוד הזה מתבטא ברוחניות, יכולת דמיון והפשטה. וכשמתגבר יתר על המידה עולים דמיונות שווא, פחדים וחרדה. האדמה היא יסוד שמאפשר יציבות, גבולות, בסיס מוצק. האדם מעוגן ושומר על זהותו, דעותיו ויציבותו. כשמתגברת האדמה יתר על המידה האדם הופך עקשן ומקובע, לא מסוגל לצאת מד' אמותיו ומצטער הרבה על מעשיו.
ולכן, האדם שמקורב לאש עלול ליפול לכעס בוער, זה שמקורב למים, עלול להרגיש שטובע בתאוותיו, זה שמקורב לאויר עלול להיכנע לפחדים וזה שמקורב לאדמה עלול ליפול לעצבות וייאוש. חוסר תקווה.
ראינו שבכל יסוד יש את הפן "הטוב" המאיר ו"הרע" המפיל. ככל שיצר הרע גובר כך לפי נטייתו האדם נופל לבור עמוק יותר, לאפלה. אך כשהוא יוצא משם ישנה אורה גדולה.
ואין אדם שלעולם לא נופל. גם הצדיק ביותר: "כִּ֤י שֶׁ֨בַע יִפּ֣וֹל צַדִּ֣יק וָקָ֑ם..." (משלי כד' ט"ז) . אף אחד לא מושלם. כל אחד לפי דרגתו נלחם את מלחמתו. אך יקום ויאיר את האמונה והאהבה שבקרבו.
ככל שהחושך היה גדול יותר כך כשהיצר הטוב גובר, מתמלאת הנשמה באור ושמחה. החושך והטומאה נכנעים לאורות הקדושה.
גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה (תהילים קלט' יב')
וכך עד לגאולה השלמה וביטול מוחלט של כל הרע.
כל הצלחה קטנה, של כל אחד ואחת מאיתנו במלחמתנו , מקרבת את הגאולה ומבטלת אט אט את האפלה.
