בסוף גם סלעים נשברים - פרשת "ויגש"
בפרשת השבוע, פרשת ״ויגש״, יוסף, שליט מצריים, נשבר.
כל חייו עד כה, מראשיתו, יוסף עבר טלטלות, ספג שנאה והתעללויות, מאחיו, מאשת פוטיפר, מתלאות השהייה בבור המאסר... ולמרות כל זאת כל אותה תקופה לא נשבר. הוא עמד בכל בחוסן ובחוזקה ובכוח אמונתו וצדיקותו שרד ולבסוף הגיע לגדולה. ודווקא אז, בהיותו המשנה למלך מצריים, האיש החזק ביותר בארץ החומר והשררה, הוא הגיע לנקודת השבירה.
גאווה /דליה רביקוביץ
אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.
(מתוך 'הספר השלישי', 1969)
יוסף בנה לעצמו במשך 22 שנים חומות של הגנה שאיפשרו לו לשרוד את התנאים הקשים, ואולם בתוך תוכו נשארה נפשו רכה כלכתחילה, רכה כמו ילד שזקוק לאמא...
יוסף הצדיק לא נשבר כשמתעללים בו, כששונאים אותו או כשמתנקלים לו, הוא נשבר כשמתקרבים אליו ומכירים בו...
ויהודה אחיו ניגש והתקרב, ודיבר אליו מלב אל לב...
הסדקים בחומותיו נוצרו כבר בפרשה הקודמת, בו נתוודע לחרטת אחיו למולו ופרש הצידה לבכות. הם נסדקו כשפגש את אחיו היחיד מאמו, בנימין יקירו. אך הסדקים הללו בשלב הזה התחוללו רק בקרבו, בפנימיותו. הוא הכיר באחיו וריחם עליהם בתוך תוכו אך כלפי חוץ הראה פני ״מתנכר״, ודיבר אליהם ״קשות״, לא עשה להם הנחות. ורק עתה, עם נאום אחיו יהודה, נאום שבעטיו הבין כמה הוא בעצם משמעותי וחשוב ואהוב על משפחתו, נשברו כל החומות שהקיפו את לבו.
יוסף לא יכל עוד להתאפק, הוציא את השומרים והאנשים הזרים ופרץ בבכי גדול:
״וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵֽעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו:
וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה״
(בראשית מה׳ א-ב)
ברגע הזה הכל התהפך לטובה, כל השנאה הפכה לאהבה, כל החושך הפך לאורה. האמת מתגלית במלואה.
יוסף מסביר לאחיו שכל תלאותיו היו מאת ה׳ על מנת שיוכל לעזור למחיית משפחתו בשנות הבצורת הקשות ואין להם מה להיבהל או להתבייש ולא להתעצב :
״וְעַתָּ֣ה | אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֨חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לפניכם״ ( מה׳ ה-ו).
כשהאחים באו לבשר ליעקב אביו את הבשורה הטובה, הוא לא האמין להם בהתחלה:
״וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִי־ה֥וּא משֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶֽאֱמִ֖ין לָהֶֽם:״ ( מה׳ כו)
עד שהבין שאמת בדבריהם ״וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם:״...
בהפתעה, ברגע אחד לא צפוי, השתנתה המציאות, החושך ברגע אחד הפך לאור. כל שנות הסבל, הגעגוע והייסורים, העצבות, הייאוש והיגון התחלפו באחת לשמחה וששון...
22 שנה ישראל היה בעצבות נוראה וגעגוע לבנו יוסף האהוב והסתלקה ממנו השכינה.
״שְׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, אֵלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״ ( משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ז)
וברגע אחד מפתיע היא חזרה לשרות עליו, השכינה, יחד עם החיות המחודשת שזרמה בעורקיו של אבי האומה.
22 שנה הוא חיכה וציפה... כמניין השנים שהוא עצמו גלה מארצו ושהה אצל לבן אחי אמו.
אדם עצוב הוא כמו אדמה שיבשה ומתגעגעת לגשם שיבוא וירטיב אותה. רק אדמה שנרטבה תוכל להצמיח מתוכה חיים, כי מים הם עתיד, הם תקווה להתפתחות וצמיחה.
והבכי של יוסף הצדיק שבכה ( 7 פעמים בפרשה) הוא בכי מרפא, בכי משחרר, בכי שממיס חומות של ריחוק ויוצר קירבה והתקשרות עמוקה של אהבה. בכי שמגיע מהמקום הכי פנימי של הנפש, מה״יחידה״ שבנפש ( ״בכיה״ גימטריא ״יחידה״- הרובד הנפשי העמוק ביותר מתוך חמישה: נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה), בכי שמגיע כאשר הלב אינו יכול להכיל את גודל השעה, כשהגילוי הרגשי האלוקי הוא כל כך גדול עד שאין המוחין יכולים לסבול... ואי אפשר להתאפק גם אם מנסים בכל הכוחות השכליים שיש...
אין שמחה כמו גשם שמגיע לאחר הרבה שנות בצורת ויובש קבוע , אין שמחה כמו אחדות שמגיעה אחרי שנים של פירוד וגעגוע...
לכל אחד ואחת מאיתנו יש חסרים בחיים, יש מקומות בתוכנו או בחיינו שאינם שלמים, ואנחנו מתגעגעים... אך אל לנו לעולם ליפול מכך לעצבות או ייאוש, לעולם לא לאבד את התקווה, תמיד לחיות בידיעה וביטחון שיגיע היום בו החסר יתמלא ונהיה שלמים... בכל תחומי החיים... לחיות עם חיוך על הפנים ועם אמונה גדולה בלב בפנים. גם אם אנו לא יודעים... מתי זה יגיע, ואיך זה יפתיע... החיים מלאים הפתעות ועלינו לחיות בציפייה והתרגשות לבאות ולהתמלאות כל המשאלות. לחיות גאולה, לדעת שהיא ממש בפתח ועוד רגע תיכנס ותמלא את חיינו באור גלוי מרגיע ואוהב.
ונבכה... בכי של גאולה, בכי של התרגשות מגילוי השכינה.
כי כמו שאמר הנביא ירמיהו בנבואת הנחמה הגדולה: ״בבכי יבואו ובתחנונים אובילם״ (ירמיה לה ח)
ועד אז נמתין ונחכה בציפייה...
תמר, טבת תשע"ח 2017
