top of page

תניא פרק לט׳- נשמות ומלאכים- המשך

תמונת הסופר/ת: תמר אשלתמר אשל

לאחר שלמדנו על ארבעת העולמות, על דרגות של נשמות, ועל הקשר ביניהן, נוכל כעת ללמוד את מה שאדמו״ר הזקן מלמד אותנו בפרק לט. מסביר בעל התניא על ההבדל בין נשמות הצדיקים למלאכים. אומר הוא שמעלת נשמות הצדיקים בעולם הזה גדולה ממעלת המלאכים. המלאכים עובדים את הקב״ה מתוך אהבה ויראה טבעיות, הם לא צריכים להתאמץ כדי לעשות את רצון השם, הם לא צריכים להתבונן כדי לאהוב. אין להם כלל חופש בחירה בעניין, כל מציאותם הוא עבודת בוראם. והם מגיעים מעולם היצירה. הם מגיעים מעולם הרגש והמידות. יש מלאכים שהם מלאכי חסד (אהבה), כמו מיכאל. שמיכאל בישר לאברהם על הולדת בנו יצחק. יש מלאכי גבורה (דין ופחד) כמו גבריאל שהוא זה שהשחית את סדום, יש מלאכי רפואה כמו רפאל (שריפא את אברהם מפצע ברית המילה, וגם הציל את לוט מסדום). כל מלאך מבצע שליחותו ואין לו בחירה לשנות מטרתו. בכך הוא כמו חיה, כפי שלחיות אין בחירה, ואכן מלאכים נקראים הרבה פעמים חיות הקודש וכך גם במעשה מרכבה שבספר יחזקאל. לעומת המלאכים, נשמות הצדיקים מגיעות מעולם הבריאה שהוא יותר גבוה, מעולם השכל וההתבוננות, המאמץ והיגיעה בעבודת ה׳. עבודה מתוך אהבה ויראה שנמשכות מהבנת גדולתו ורוממותו של אינסוף ברוך הוא. אותן נשמות אוהבות את הקב״ה באהבה בוערת כרשפי אש שממלאת את כל ליבם, אהבה שנקראת ״רעותא דליבא״. אהבה זאת נעשית לבוש לנשמותיהם בעולם הבריאה שנקרא גם ״גן עדן העליון״ בשונה מעולם היצירה שנקרא ״גן עדן תחתון״. אלו הם שזכו לעבודת התורה והמצוות מדרגת הנשמה, שמאפשרת להם לחיות בגן עדן עליון בהיותם בגופם כאן בעולם התחתון. אלו הם מתי מעט. יחד עם זאת, מסביר אדמו״ר הזקן, שגם אלו שעובדים מדרגת הרוח, כלומר שלומדים תורה ומקיימים מצוות מתוך אהבה טבעית ונסתרת, והם נמצאים בדרגת ״גן עדן תחתון״, שזהו עולם היצירה, עולם הרגש והמידות, גם הם בזמנים מסוימים יכולים לעלות בעולמות ולהגיע אף הם לגן עדן העליון. גם אלו שנמצאים בדרגת הרוח בעבודת השם, שנמצאים רוב זמנם בעולם היצירה, יכולים בזמנים מסוימים לעלות לעולם הבריאה. הזמנים המיוחדים הללו הם שבתות וראשי חודשים, שהם זמנים שבהם ישנה עליית כל העולמות. לכן עפ״י הקבלה שעה אחת של לימוד תורה בשבת שווה למאה ושבעים מיליון שעות של לימוד תורה בימי החול... בנוסף, בזמן התפילה האדם המתפלל עולה מעולם לעולם ככל שמתקדמת התפילה. היא מתחילה בעולם העשייה (פרשת הקורבנות וכו׳ עד ׳ברוך שאמר׳), ממשיכה לעולם היצירה (׳פסוקי דזמרא׳), ממשיכה לעולם הבריאה(׳קריאת שמע׳) ולבסוף אף לעולם האצילות (בתפילת העמידה ׳שמונה עשרה׳- ובפרט בזמן ההשתחוואה). נשאלת השאלה, מדוע קיבלו הנשמות שעובדות בדרגת הרוח, מאהבה טבעית, מעולם היצירה, סוג של ״בונוס״, שהן כן יכולות לעלות לעולם הבריאה לעתים, לעומת המלאכים, שבאים מעולם היצירה ונשארים שם ולא עולים בעולמות לעולם? נותן תשובה לכך האדמו״ר הזקן ואומר: כי בני האדם הם בעלי בחירה. כלומר, נכון שעובדים הם מאהבה טבעית ונסתרת ולא מתאמצים מספיק כדי לעורר בתוכם אהבה גלויה ובוערת, אך גם בדרגה זו הם עושים ״אתכפיא״ לייצרם שהיה רוצה למנוע בעדם מלבחור בעשיית המצווה, והם לא מתפתים לעצת ייצרם לעשות את מה שאסור עפ״י התורה (ובכך מקיימים את שס״ה מצוות אל תעשה שבה). לכן מקבלים הם את הזכות בזמנים מסוימים לעלות לעולם הבריאה וגם הם ליהנות מתענוג ההשגה של אין סוף ברוך הוא שהוא מעין עולם הבא. באופן אישי, תמיד כשברצוני להבין את ההבדל בין עבודה בעולם היצירה לעבודה בעולם הבריאה חושבת על הים... על כך שעולם היצירה- הרגש הוא עולם סוער שיש בו גלים שעולים ויורדים, ופעם את למעלה ופעם למטה, פעם מתרגשת, פתוחה ומרוממת, ופעם אדישה, סגורה ומושפלת. זה מזכיר גם את הגאות והשפל של הים. רגשות שמשתנים עם הזמן. להיות בעולם היצירה אלו הם חיים סוערים, דרמטיים, לא משעממים, מלאים חיים רגשיים. הרבה מיצירות האמנות מגיעות מעולם היצירה ולא סתם נקראות הן יצירות. לעומת זאת, עולם הבריאה מזכיר לי את הים השקט, העומק של הים שמתחת לגלים הסוערים, המקום שבו יש שקט נעים. שבו התזוזות הן קלות, שבו אין תנודות גדולות, אך יש עומק, השגה, ושם נמצאות המרגליות הכי מיוחדות, שלא ניתן למצוא אותן בשכבות הרדודות. נכון, ככל שעולים יותר לכיוון פני המים הצבעים יותר עזים (כמו הרגשות), אך עושר ומגוון הנבראים, נמצא במעמקים... אפשר לראות את זה גם בהבדל למשל בין ספרים שיוצאים מעולם היצירה והם מלאי צבע, תמונות, (כמו הספר שהוצאתי אני), לבין ספרים שיוצאים מעולם הבריאה שהם אולי נראים מבחוץ ״אפורים״ אך בתוכם מכילים הם אוצרות נפלאים...

בנוסף, בפרק זה חשוב לאדמו״ר הזקן שנבין את ההבדל בין מהות הנשמה עצמה לבין משמעות עבודתה, ושנבין את ההבדל וההשלמה בין עבודתנו בעולם הזה לבין השגתנו בעולם הבא. אמנם ראינו שמבחינת מהות הנשמה יש הבדל בין נשמות שנמצאות בעולם היצירה לבין נשמות שנמצאות בעולם הבריאה. ואולם, מבחינת העבודה עצמה, לימוד התורה וקיום המצוות בפני עצמן, הנשמות מתייחדות בלימוד התורה וקיום המצוות עם אור אינסוף ממש, עם הקב״ה עצמו שהתורה והמצוות הן רצונו. ראינו זאת בפרקים קודמים. כלומר, גם אם נשמה עובדת את ה׳ מתוך עולם היצירה, המצוות עצמן שהיא מקיימת נכללות בעשר הספירות האלוקיות מעולם היצירה שבהן בתהליך השתלשלות מלובשות גם עשר הספירות מעולם הבריאה ובהן עשר הספירות מעולם האצילות. התורה והמצוות מחברות אותנו לאינסוף ולא משנה מהבחינה הזאת מאיזה מקום אנו עושים, אם זה מיצירה או מבריאה, העיקר שתהיה כוונה... כי רק הכוונה היא זו שמעלה עבודתנו מעלה מעלה... אם אנחנו מקיימים תורה ומצוות שלא לשמה, כלומר בלי כוונה... אז יש כאן שתי בחינות. ישנה עבודה שלא לשמה ומתוך פניה, כלומר שהאדם לומר תורה למשל כדי לקבל כבוד, יוקרה, תואר רב מכובד ואהדה. עבודה כזאת איננה טהורה ומעורבת בה קליפה... של ישות וגאווה. הקליפה הזאת היא כמו מסך מבדיל בינינו לבין אלוקינו ולא מאפשרת לתורה ולמצוות לעלות מעלה. יחד עם זאת היא כן תעלה מעלה כשאותו אדם יעשה תשובה שלמה. והיות שבוודאי כולנו נחזור בתשובה בגאולה האמיתית והשלמה עד כי ״לא ידח ממנו נידח״, לא יוזנח אף אחד... לכן בוודאי שגם העבודה שלא לשמה יגיע זמנה לעלות מעלה. אם לעומת זאת האדם עובד שלא לשמה אך לא מתוך אינטרס אישי, לא מתוך פניה, אלא פשוט מקיים את המצוות מתוך הרגל בחינת ״מצוות אנשים מלומדה״, אז אמנם עבודתו לא עולה מעלה לעת עתה, אך היא גם לא נפרדת ע״י קליפה. ולכן מספיק שפעם אחת האדם יקיים את אותה המצווה עם כוונה, חסד ה׳ יגרום לכך שאותה כוונה תעלה איתה מעלה גם את כל הפעמים שאותה מצווה נעשתה שלא לשמה. אם למשל בזמן התפילה אנחנו חושבים על עניינים לא קשורים וסתם אומרים את המילים בלי להתכוון למשמעותן, מספיק שפעם אחת בשנה נאמר את התפילה בכוונה אמיתית ומלאה ואותה כוונה תעלה איתה מעלה גם את התפילות שנאמרו מן הפה לחוץ. ומה זה בכלל לעלות מעלה? ולמה זה כל כך חשוב? ראשית, עליית העבודה מעלה מתרחשת באמצעות שתי כנפיים, כמו כנפי ציפור, שהן אהבה ויראה. הן מאפשרות תעופה. ולמה חשוב שהעבודה תעלה? זאת מסיבה מאוד חשובה.

כי "שכר מצוה היא המצוה עצמה". כי בעולם הזה אנו מקיימים את המצוות בעצם ולומדים תורה אך אנו לא מרגישים וחשים את האפקט שזה משפיע לנו בנשמה. את זה נרגיש כשנהיה בעולם הבא, שם תיהנה נשמתנו מזיו השכינה, שם היא תרגיש את ההארה שקיבלה בזכות אותן תורה ומצוות שעשתה בעולם הזה בכוונה. אפשר להמשיל את זה כך: נניח שאנו לא מכירים את טעם היין, שטעמו משובח ונפלא ובלי יכולת להסבירו במילים כראוי לו. את טעמו של היין נדע רק בעולם הבא, אך בעולם הזה אנו יכולים להכין את כוס השתיה, להכין את הכלי שממנו נוכל לטעום את היין. ככל שנכין כוס יותר גדולה, מעודנת ומלוטשת כך שיכולה להכיל כמות גדולה של יין וגם לא לפגוע בטעמו אלא לשמש ככלי לו, כך נוכל יותר ליהנות מטעמו כשיימזג לתוך הכוס. בעולם הזה אנחנו מכינים את הכלי, אנחנו מכינים את הכוס, בדרך של קיום תורה ומצוות בכוונה. בעולם הבא אנחנו מקבלים את האור, את זיו השכינה, את טעם היין הנפלא. לכן, לכל עולם יש את הייחודיות שלו ואין הוא יכול להחליף את המשלים לו. וישנם שתי אמרות משלימות. האחת אומרת:״ יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״, כי רק כאן אפשר ממש לקיים את עצם המצווה, להכין את הכלי המחבר ממש. והשניה אומרת: ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה״, כי רק שם אפשר ליהנות מזיו השכינה. לכן, שני העולמות משלימים ומתחברים כשגם מכינים כלי רחב וגם נהנים מהאור שנמזג לתוכו שמסב תענוג רב.

עד כאן פרק לט, וכעת נעלה אט אט מעלה, חזרה מהמעמקים, נחזור למים הרדודים, ניהנה מהצבעים, מהחיים הנפלאים, ונצלול שוב בשבתות וחגים.

ואנקדוטה קטנה למעטים שהגיעו עד כאן; בהקדמה לספר התניא ישנן הסכמות והמלצות מתלמידי חכמים ומקובלים גדולים. באחת ההמלצות כותב רבי יהודה ליב, שהלימוד בספר התניא הוא התשובה לכל המגפות הרוחניות בזמן של חבלי משיח.

לכן, כל כך חשוב לנו ללמוד בזמנים הללו חסידות, להתרחק קצת מסערות העולם הגועש ומלא האש, ולצלול לנו במנעמי מי המעיין הקרירים והמרווים של תורת החסידות שכל כולה פניני אלוקות.

ט״ו באב מלא באהבה עמוקה,


תמר, ט"ו באב תשפ"א



Comentários


רוצים להתעדכן עדכונים שבועיים הכוללים סרטונים? הצטרפו לניוזלטר:)

תודה על הצטרפותך לניוזלטר!

האתר נבנה ע"י WEBISHA
bottom of page