top of page

תניא פרק ח' - שער היחוד והאמונה

אחדות פשוטה


בפרק ח של שער היחוד והאמונה אדמו״ר הזקן מאפשר לנו להבין כמה אנחנו לא מסוגלים להבין באלוקות. לפעמים דווקא ההבנה בחוסר היכולת להבין וקבלתה כעובדה פשוטה מכניסה לחיינו אמונה תמימה. כשאנחנו קוראים במקרא, בנביאים, בכתובים ובדברי חז״ל אנו רואים שהקב״ה מקבל כל מיני שמות וכינויים. פעם אומרים עליו ״חנון ורחום״, פעם חכם או חסיד ומייחסים לו כביכול רצונות שונים, כמו למשל ש״רוצה השם את יראיו״ ו״רוצה בתשובת הרשעים״. מייחסים לו מידות רגשיות שונות כביכול כמו של בני האדם- מידת החסד, הגבורה, הרחמים והתפארת. יכולה להיווצר מכך מחשבה אצלנו כאילו יש איזשהי מורכבות או ריבוי תכונות אצל הקב״ה. ואולם, כמו שמסביר הרמב״ם- הקב״ה- הוא, מהותו, עצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ללא שום מורכבות או הרכבה. אומר הרמב״ם שעניין האחדות הפשוטה זה דבר שאין לנו יכולת לומר, לשמוע או להבין עד הסוף. ולמה? כי כדי להבין כל דבר ועניין אנחנו מכניסים אותו לתוכנו, מציירים אותו בשכל שלנו ואז יכולים להכירו ולהבינו. הכל אנחנו מבינים מתוך השכל המוגבל שבנו, כל אחד כפי יכולתו וכפי רוחב ועומק דעתו. אך הקב״ה הוא מעבר ליכולת ההשגה שלנו, אנחנו לא מסוגלים להכניס אותו לתחום המושג כלל, הוא למעלה מעלה באינסוף דרגות מעל התפיסה המוגבלת שלנו, גם אם ניחנו (בזכותו) בשכל מפותח וחוכמה עליונה, עדיין הוא יהיה למעלה מכל שיעור נשגב ממנה. בלשון התניא הקב״ה הוא ״קדוש ומובדל רבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות, למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם״. לצורך ההתקשרות עמו מהמקום הקטן והשפל שלנו אנחנו מתייחסים אליו וקוראים לו בכינויים אנושיים, רק כדי שנוכל להתחבר איתו. אך באמת איננו יכולים לתפוס את גדלותו ואת פשטות אחדותו. אז אנחנו ״מלבישים״ אותו במושגים שאנחנו כן מבינים כדי להתאים את הלבושים לשכל המצומצם עד כמה שיכול להבין. אם למשל אנחנו רוצים להסביר איזשהו מושג מופשט לילד קטן, אנחנו נתאר לו אותו בתוך מושגים מעולמו הילדי וכך הוא יוכל להתחבר לרעיון גם אם לא מבין אותו לבוריו. אם לדוגמא רוצים ללמד ילד קטן את משחק השחמט אז יהיה לו קל יותר להבין כאשר כלי המשחק יהיו בצורות המתאימות למהלכים שהם עושים. הפרש ייראה ממש כמו סוס, המלך כמו מלך ממש והחיילים הפשוטים יקבלו מדים. ככל שהשכל שלו מתפתח הוא יוכל לשחק עם שחקנים בעלי פחות לבושים חיצוניים. ככל שהשכל שלו יתפתח הוא יוכל לתכנן יותר מהלכים ולבנות חשיבה אסטרטגית למרחקים יותר גדולים. ובכל זאת, אפילו אלוף השחמט העולמי לא יוכל לתפוס את גודלו של האלוקים שיודע מאז ומתמיד את כל המהלכים בחיים של כל הנבראים ומשגיח בפרטיות על כל אחד ואחד מהם ועל כולם יחד כאחד. אם למשל אנחנו רוצים לדבר על אהבה, שהיא אחד המושגים הכי מופשטים שכולנו מכירים ומרגישים אך גם אותו לא מצליחים לבטא הרבה פעמים במילים. אנחנו יכולים לתת לאהבה דימויים, להבין איפה היא נמצאת ומרחיבה את כלי הדם הפנימיים ויחד עם זאת לעולם לא נטעה לומר שאהבה היא כלי דם מורחבים, או פעימות לב מוגברות, ואהבה היא גם לא צורת לבבות, וגם לא עיניים מבריקות, היא מתלבשת בתוך כל אלה אבל הם לא מהותה. מהותה היא למעלה מעלה מכל מילה, אות, או מחווה. כאשר אנחנו מייחסים לקב״ה מידות ורגשות אנחנו מלבישים לו לבושים שונים אך האמת היא שהוא אחד, היה הווה ויהיה תמיד והוא מעבר לכל הלבושים. אצל הנבראים המעלה והמדרגה הראשונה היא החוכמה. ״ראשית חוכמה״, ממנה ראשית ומקור החיות לנבראים, כמו טיפת הזרע של האב שמתחילה את היווצרות העובר ברחם האם. מתוך ספירת החוכמה נמשכות ספירות הבינה והדעת ששלושתן יחד מהוות את ספירות המוחין (חב״ד) ומתוך הספירות השכליות נמשכות המידות מחסד ועד יסוד. מבהיר לנו בעל התניא שככל שאדם הוא קטן בדעת, כלומר, ככל שפחות זורמות אליו חיות מהחוכמה והבינה, דבר זה משפיע גם על יכולת האהבה שלו שהיא המשכה של אותה חיות המגיעה מספירות המוחין. אדם קטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי ואוהב דברים קטנים שלא ראוי לאהוב אותם. הוא קטן בדעת, קטן בחוכמה ובינה ולכן קטן גם באהבה ויראה. הוא מתרכז ברבדים הנמוכים של החיים, ונמצא במקומות הנפולים. המקום הנפול של האהבה זו התאווה והמקום הנפול של היראה זה הפחד.

ידועה האמרה ש״מלך״ הוא ר״ת מוח- לב- כבד. שזהו האדם בר הדעת שמולך על לבו ולבו מולך על גופו (הכבד שלו). ואילו אדם שהדעת שלו חלשה לבו ימלוך על המוח שלו ואז הצירוף יהיה ״למך״ במקום מלך… ככל שאדם מתחבר לרבדים גבוהים יותר בחוכמה בינה ודעת שלו ככה הוא יאהב את מה שראוי לו לאהוב. באופן אישי שמעתי סיפור מאשה חסידה אחת שהלכה עם בנה הפעוט ליחידות אצל הרבי. ביחידות, הפעוט חשב שהרבי זה סבא שלו בשל הזקן שהזכיר לו את סבו וביקש ממנו ״סבא אני רוצה סוכריה״, ״תן לי סוכריה״…. הרבי הרים את ראשו, הביט בפעוט, לקח סידור תפילה, העניק לו ואמר לו ״הנה הסוכריה שלך״. הרבי חיבר אותו למימד גבוה יותר של האהבה…. אפשר לאהוב נברא ועוד יותר למעלה מזה אפשר לאהוב את מי שברא… הכל בהתאם לגדולת הדעת. לאחר שחוכמה- בינה-דעת נמשכות למידות רגשיות למשל של אהבה ויראה, רחמים, מסירות, ענווה ועוד… מכאן ממשיכה ההשתלשלות ומתחילה להתלבש במימד יותר חיצוני; הרגשות מתלבשות במחשבות- דיבורים ומעשים. כלומר, אדם שספירות המוחין שלו הובילו אותו לרגשות של אהבה ויראה לקב״ה, הדבר יתלבש אצלו במחשבה כיצד לבטא את אותן רגשות פנימיים שהתעוררו בו והוא חושב מחשבות קדושות ומדבר דיבורי קודש ועושה מצוות ומעשים טובים. אלו הם הלבושים.

כאשר החב״ד הוא בדרגה נמוכה יותר האהבה והיראה יכולות להיות למשל לנבראים ואז המחשבות תהיינה מרוכזות בנברא האהוב והדיבורים יהיו של אהבה כלפיו והמעשים יהיו מכוונים אליו. לא שאסור לנו לאהוב נבראים חלילה, אלא שכאשר אנחנו מצליחים להתחבר לרבדים יותר עמוקים וקדושים אז האהבה לנבראים תהיה פשוט ביטוי של אהבה לבורא שהוא קודש הקודשים. אם כך, ההשתלשלות היא חוכמה- בינה- דעת- מידות רגשיות- מחשבות- דיבורים- מעשים. כמו שכתוב בספר יצירה: ״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״.

שנזכה להיות צינור ליותר ויותר דעת אלוקים והדבר יתבטא בלבושים קדושים.


שנהיה מלכות ומלכים,


תמר, אייר תשפ"ג



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page