אהבה ותוכחה, מלכות והודיה - פרשת "ויחי"

בפרשת "ויחי", יעקב נמצא בסוף ימיו. הוא חי במצריים 17 שנים (גימטריא "טוב") - שהיו 17 שנותיו הטובות ביותר בחייו. שנים שבהן האחים היו מאוחדים בשלום ואחווה, וסוף סוף הייתה לו נחת ושלווה. לאחר שמברך את בניו של יוסף, אפרים ומנשה ומבטיח להם נחלה בארץ כאילו היו בניו ולמעשה מכניס אותם למניין 12 השבטים, הוא מקבץ יחדיו את יתר הבנים. יעקב רוצה לומר להם מה יהיה "בקץ הימים" אך לפי רש"י השכינה באותו רגע מסתלקת ממנו והוא אומר להם דברים אחרים. את שלושת הבנים הראשונים: ראובן, שמעון ולוי הוא מוכיח. אך תוכחה של יעקב בחיר האבות היא תוכחה שבאה מאהבה רבה. יש תוכחה ויש תוכחה. אם ה"מוכיח" מטרתו להנמיך, להשפיל, להעמיד במקום ולבטל את מי שמוכיח זו תוכחה שבאה מגאווה. המוכיח רוצה "להאדיר" את עצמו ע"י זה שמוכיח את עמיתו. אך אם התוכחה באה מאהבה מטרתה היא שונה - מטרתה להאיר אצל האחר נקודה שאולי לא נתן לה את תשומת הלב הראויה. זאת תוכחה שבסופו של דבר מטרתה להגביה, לרומם ולהחזיר את מושא התוכחה לדרכו הנכונה. וכזאת היא תוכחתו של יעקב. כשהוא מגיע לבן הרביעי - יהודה. נעלמות מילות התוכחה ומגיעות מילות ברכה, ברכה שמבטיחה לו ולזרעו את המלוכה. : "יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ: גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ: לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֨בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים:" (בראשית מ"ט ח-י) לפי רש"י באומרו "בני עלית", יעקב משבח את יהודה על שסילק את עצמו מעוון הריגה והציל פעמיים- גם את יוסף אחיו (כשהציע לאחיו למכור אותו במקום להרגו) וגם את תמר שהודה באמת דבריה, אמר "צדקה ממני" והשאירה בחייה. המלכות מובטחת ליהודה ושושלתו עד שגם מלך המשיח - שילה - יבוא מזרעו. בחסידות (בספר "תורה אור" של אדמו"ר הזקן) מובא שסדר הברכות של יעקב לבניו נמשל לשלבים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו לעבור בחיבור שלנו עם בוראנו. ראובן הוא הבן הבכור - כאשר ילדה אותו לאה "וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהֹוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶֽאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי:" (בראשית כ"ט ל"ב) ראובן בא מלשון ראייה שמובילה לאהבה. כאשר אנחנו רואים משהו אנחנו בטוחים בוודאות שהוא קיים, אין לנו ספק בו, ואנו יכולים להרגיש בקרבתו. כך כאשר אנו מתבוננים בעין שכלנו בפלא הבריאה, בכך שכל דבר ודבר, בזה שאנחנו עצמנו, נבראים בכל רגע מחדש ומושגחים ע"י בוראנו, אנו מתמלאים אהבה אליו, על החסד הנפלא שעושה עמנו שממשיך כל רגע ורגע להחיות אותנו. כל נשימה ונשימה שלנו היא בזכות הקב"ה ש "נופח נשימה באפנו". הוא "מנשים" אותנו כל עוד אנחנו חיים אחרת היינו פשוט נעלמים... האהבה הזו גורמת לנו להשתוקק אליו, לרצות להתמזג ולהתכלל עימו עד כלות, להישאב לאורו. זוהי תנועה בנפש שנקראת בלשון הקבלה תנועה של "רצוא" - הרצון לעלות מעלה מעלה, תנועה שמלאה חיות, התלהבות, השתוקקות וכמהות. שמעון הוא הבן השני. כשנולד אמרה אמו לאה: "כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה" (ל"ג) השמיעה רחוקה יותר מראייה, אין ראייה מוחשית, אין היכרות קרובה אלא שמיעה ממקום מרוחק יותר. כמו אדם שמספרים לו על קיום השם אבל לא חווה וראה בעצמו - השמיעה מובילה ליראה. האדם יודע שה' קיים ויודע את גדולתו והידיעה הזו מובילה אותו ליראה כלפיו. הוא עובד את השם ועושה כרצונו מתוך פחד ויראה ולא מאהבה. זהו הבן שזקוק לתוכחה על מנת לעשות את רצון אביו. כאן אנו עושים כרצונו מתוך פחד מעונשו ולא מתוך אהבה וקירבה, עושים זאת מתוך הבנה ש"אין לנו ברירה". זוהי תנועה בנפש שנקראת בלשון הקבלה "שוב" - היא מאזנת את תנועת ה"רצוא" (הרצון להישאב מעלה מעלה) ומורידה אותנו למציאות. שתי התנועות הללו בנפש נמצאות בחיי כל אחד מאיתנו והן מוכרחות לאזן אחת את השנייה על מנת לאפשר לנו חיים טובים ובריאים. אנו חייבים שתהיה בנו את תנועת "הרצוא" שמביאה אותנו לרעיונות, חלומות, כמיהות, שאיפות אשר מכניסות בנו שמחת חיים והתלהבות, אהבה, חיות והשתוקקות. אך אם "הרצוא" לא יהיה מאוזן,אנחנו נישאב בו עד כלות, האורות יהיו כל כך גבוהים עד ש"יישברו לנו הכלים". המציאות תהיה צרה מלהכיל... רואים את זה מסביבנו ובתוכנו כל יום, חדשות לבקרים. לדוגמא: מקרה "טבע" - שמנהליה רצו עם ה"רצוא" עד כלות כוחותיה ונשברו כליה של אחת החברות הגדולות. האורות סינוורו ובמציאות ה"כלים" נשברו. ולכן, תנועת ה"שוב" בחינת "אם רץ לבך שוב לאחד" היא חיונית והכרחית. השוב זה הקול ה"שקול" ,המרגיע, המחושב, המציאותי, "המרובע" (והמעצבן) שמכריח אותנו לשוב, להתיישב, להיכנס לתוך 4 אמות המציאות ולתוכה להכניס את האורות הגבוהים, כי העבודה היא בסופו של דבר בעולם הגשמי המציאותי. אם הרצוא זו התפילה מעומק הלב אז השוב זה קיום התורה והמצוות היומיומיים. הדרך הארצית לעשות לקב"ה "דירה בתחתונים". הבן השלישי הוא לוי שבלידתו אמרה אמו: עַתָּ֤ה הַפַּ֨עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלשָׁ֣ה בָנִ֑ים". כאן כבר יש מצב מאוזן ויציב (לאחר איזון האהבה והיראה של שני הבנים הקודמים) והלוי מקביל לתורה שהיא אמיתית ויציבה ונצחית. בעצם ע"י התורה הקב"ה מוריד את האור האינסופי שלו למציאות הגשמית יותר שאפשר ללמוד אותה ולקיים את מצוותיה. שלושת הבנים והשלבים הללו נמצאים בתפילה היומיומית של כל יהודי. שלב האהבה של ראובן נמצא בפרשה הראשונה של קריאת שמע (שמתפללים: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך) שלב היראה של שמעון נמצא בפרשה השנייה של קריאת שמע (שאומרים: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' ") שלב האמת היציבה של לוי נמצא בתפילה בברכת הגאולה שלאחר תפילת שמע ("אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב" וכו') ורק אז מגיעים לשלב הרביעי... למדרגת יהודה. יהודה מלשון הודי'ה. אחרי שעברנו את האהבה, היראה והתחברנו לאמת של התורה, אנחנו יכולים להגיע לשלב שבו אנו מבטלים את עצמנו במציאות למול בוראנו, מתכללים באמת כעת באור אינסוף שלו ומשתפכים בחיקו. הופכים לאין ואפס ממש ומשתחווים אליו. בתפילת השמונה עשרה, תפילת העמידה שנאמרת בלחישה. אך כדי להגיע ולגלות את ההתמזגות האינסופית הזאת, אנו חייבים לעבור קודם דרך שלושת השלבים הקודמים, אי אפשר לקצר תהליכים. בפנימיות שלנו, בחלק הנסתר שבנו, אנו נמצאים כל הזמן בדרגת יהודה, בהודי'ה וביטול מוחלט אל מי שברא, אך על מנת שהמדרגה הזאת תהיה גלויה לנו גם בהכרתנו וגם בחיינו אנו נדרשים לעבודה. עבודה של אהבה, יראה ותורה ואז אנו הופכים להיות ממוזגים עם האור המופלא. ומתוך כך מגיעים למלכות של יהודה ולגאולה האמיתית והשלמה. שנצליח לגלות את היהודה שבתוכנו ושהאור אינסוף יאיר בנו וחוצה מאיתנו על כל סביבותינו.

https://www.youtube.com/watch?v=daNsquA3k1Q

תמר, טבת תשע"ח 2017