שלכת... - פרשת "חיי שרה"
אמרו חז"ל שהקב"ה "הסתכל בתורה וברא את העולם"... ואכן הרבה פעמים כשמתבוננים רואים את הקשר ההדוק בין התורה ופרשותיה, הזמן בשנה והטבע הנברא - כיצד הכל למעשה אחד. השבוע אנו רואים זאת בקשר בין פרשת "חיי שרה", עונת הסתיו, הקשרים שנרקמו בין אבותינו ואמהותינו והקשרים שנרקמים בינינו לבין זולתנו.
פרשת חיי שרה למעשה מספרת את סיפור הסתלקותה של שרה, קבורתה, ואת המשך השתלשלות קורות המשפחה. כתוב: "וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה:ותָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן"... הזוהר הקדוש מבאר ש"קרית ארבע" - אלו הם ארבעת יסודות החומר הנברא בעולם: אש, רוח, מים ועפר. "חברון" מלשון חיבור. כל עוד האדם חי והנשמה נמצאת בגופו היא מאחדת בין 4 היסודות ומחברת ביניהם. כאשר הנשמה מסתלקת היסודות מתפזרים ונפרדים וחוזרים למקורם. לאחר המיתה הגוף חוזר למקומו - ליסוד העפר - "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
בהומאופטיה, שהפילוסופיה שלה עולה בקנה אחד עם פנימיות התורה, ובכל אופן לא סותרת אותה, מבינים שכאשר ארבעת היסודות הללו מאוזנים אצל האדם הוא נמצא בנקודת הבריאות. כאשר יסוד אחד מתגבר כל המאזן משתנה ומתחילות לצוץ תופעות שגורמות לאדם סבל מתוך הניסיון של כוחות החיות הפנימיים שלו להחזיר אותו לאיזון. קצרה כאן (מאוד) היריעה בכדי להיכנס להסבר מעמיק של ארבעת היסודות אך באופן כללי האש תכונתה חום ומיקוד, האויר תכונתו קור ופיזור, המים תכונתם לחות וגמישות (קבלת צורת הכלי), העפר תכונתו יובש וצורה קבועה. עונות השנה משלבות כל אחת בין שני יסודות כך שהאביב הוא חום לח, הקיץ חום יבש, הסתיו קור יבש והחורף קור לח.
כעת אנו נמצאים בעונת הסתיו ולכן עליה ארחיב מעט... לכל עונה ישנה סוג "מרה" משלה. הסתיו היא העונה של המרה השחורה, של המלנכוליה, היא נמצאת בזמן שבו הצמצום הוא הכי גדול, שילוב של קור ושל יובש ששניהם מכווצים, שניהם תכונות של היפך החיים. שעות האור הולכות ומצטמצמות, והקור בשעות הבוקר והלילה גובר, יחד עם זאת האדמה עדיין יבשה וכמעט שום דבר אינו גדל... הצמחים בטבע לא משגשגים אלא יותר "שורדים" והעלים שעל גבי העצים (שאינם ירוקי עד) משנים צבעם ונושרים... תהליך של מחזור החיים.. וכך גם אצלנו האנשים והנשים, אפילו הצדיקים הכי גדולים, אפילו שרה, האמא הראשונה, מגיע זמנה, זמן היפרדות הגוף מן הנשמה. לכן, אין זה במקרה שדווקא עתה, בסתיו, קוראים את פרשת חיי שרה... מות האם הראשונה שבזכות מורשתה הטובה הותירה לנו קרקע פורייה לחיינו עד עתה ... ותיכף נעמוד על החיבור המופלא של שרה עם אבי האומה אברהם בן זוגה
ישנם בעולם כל מיני "סוגי" אנשים, כמו שיש סוגים שונים של עצים. ישנם את אלו הרגישים, את אלו שכל משב רוח קל כבר מורגש אצלם, את אלו שהסנסורים שלהם קולטים כששעות האור מצטמצמות אך בדקות מועטות והם כבר מושפעים מכך עמוקות. אלו הם האנשים והנשים שמצבי הרוח שלהם משתנים, הם מרגישים את כל מה שקורה סביבם ובתוכם ולא יכולים להישאר אדישים. רואים זאת הרבה פעמים אצל נשים בגיל הפוריות שכל פעם שביציתן איננה מופרית הן מרגישות זאת הרבה לפני שיש לכך השלכות גופניות, נפשן כבר חשה שהשלכת בדרכה, שלכת חודשית שמלווה בעצבות אופיינית, אובדן קטן של פוטנציאל שהיה ונעלם. מחזור חיים קטן בתוך מחזור חיים גדול, שלכת קטנה שבאה והולכת בתיאום עם הלבנה. התכונה הרוחנית שאפשר לשייך לאותם אנשים רגישים היא החסד. כמו חסדו של אברהם. כשאדם הוא בעל חסד הוא לא חש כל כך את עצמו והוא יכול "לשכוח את עצמו" וממש למסור את כל כולו אל מי שמולו ואל השליחות שלו. אברהם אבינו היה מכניס אורחים אולטימטיבי כי כשהאורחים הגיעו הוא היה כל כולו מסור אליהם ולרצונם וצרכיהם, ה"אני" שלו התבטל אליהם. אדם בעל חסד הוא אדם שמרגיש כל כך עמוקות את זולתו שנפשו ממש יוצאת מתוכו כדי להיטיב עם מי שכביכול "מחוץ " לו, הוא מרגיש אחד עם הזולת, הוא לא מרגיש "נפרד", לכן כאבו של ה"אחר" כואב לו ממש כאילו היה זה גופו שלו בעצמותו... וכך גם שמחתו, שמחתו של האחר היא שמחתו שלו. אהבתו היא בלי גבול, מגיעה לעוצמות הכי גבוהות שיכולות להיות. עד כלות. אדם כזה הוא עץ שמשיר עליו בסתיו, שלא משאיר לעצמו דבר, שחש את הטבע ושינוייו ומתמזג עם אלוהיו. הוא אדם שחי "בעולמות עליונים" וגופו כאן רק כדי למלא ייעודו ולקדש שם שמיים בעולמות התחתונים, אחרת כבר נשמתו היתה נסחפת לאור אינסוף שמושך אותו... אדם כזה שכולו חסד חייב לידו מישהי שהיא גבורה, כפי שאברהם התאזן כשנשא לאשה את שרה, אשת הגבורה... לעומת החסד שמאופיין בנתינה והיסחפות בלי גבולות, שנוסקות הכי הכי גבוה וצוללות הכי הכי נמוך שאפשר להיות, שאצלו השינויים גדולים ומגיעים למרחקים... הגבורה היא בדיוק התמונה ההפוכה. הגבורה היא הצמצום, המיקוד, הגבול, התחום. הגבורה היא עוגן לחסד, היא ממקדת את אורו האינסופי ומנתבת אותו כדי שלא יתפזר וייאבד מתוך מסירותו ואהבתו. היא מאזנת אותו.
אנשי (או נשות) הגבורה הם האנשים שנראים הכי "חזקים" בחבורה. הם אלה שלא מתפעלים מאיזה שינוי מזג קל, הם לא בקלות ישנו את עמדתם, הם יחושו אמפתיה לסבל או שמחה של האחר אך הם לא יישברו מהם ולא "ייצאו מגדרם", אלא יעשו עבורם רק כפי יכולתם ועפ"י הנדרש בהתאם להבנתם. מצב הרוח שלהם לא ישתנה ויהיה יציב ונינוח, אלו הם העצים ירוקי העד... אלו שעליהם ירוקים לעד... אלו שלא משירים עליהם בסתיו, ובכלל עונות השנה לא עושות עליהם רושם מי יודע מה..
שרה היא עץ ירוק העד המושלם. רש"י מפרש ש "שני חיי שרה" משמעו שכל ימיה "היו שווים לטובה". שלא היו אצלה שינויים במצבי רוח, לא היו "עליות וירידות", כל ימיה היו טובים ומאוזנים... ירוקים נצחיים... אומרים המפרשים שנס ההתעברות שלה היה כל כך גדול משום שכלל לא היה לה רחם... לפני הנס שקרה לה ש"בזקנתה היתה לה עדנה" לא קיבלה מעולם את ווסתה... אין ספק שלא היתה אשה רגילה שה"הורמונים" הרבה פעמים שולטים בה היא האם הראשונה... אמא בלתי רגילה שבגיל 100 הייתה כבת 20 לחטא (כלומר, מעולם לא חטאה - צדיקה הכי גמורה), ובגיל 20 היתה כבת 7 ליופי, לעולם לא נעלם זיו יופייה מפניה (ויש מפרשים שכך גם לאחר מותה).
ראינו בפרשה הקודמת שאברהם איש החסד אוהב את כולם, צדיקים ורשעים, הוא אוהב ומתפלל עבור ישמעאל גם כאשר התנהגותו היא לא משהו שיש בה מה להתפאר... לעומתו שרה "לוקחת את השררה" או יותר נכון מקבלת אותה בצדק ויושרה... "כל אשר תאמר שרה שמע בקולה"... היא עושה סדר ומיקוד ובירור בין טוב ורע... היא מחליטה לסלק את הגר שפחתה ובנה כי במצבם הם עלולים לקלקל את עתיד האומה... ולאחר מותה רואים שכל עבודתה נשאה פרי והשאירה חותם לצדיקותה. אברהם קנה את מערת המכפלה שהיתה הקניין הראשון בארץ הקודש שיישמר לנו לעד, יצחק בנה נשא לאשה את רבקה שהמשיכה את דרכה, וישמעאל והגר (שהפכה לקטורה) חזרו שניהם בתשובה שלמה. עבודתם המאוזנת והמושלמת של אברהם ושרה היתה בסיס חזק ויציב שעליו עד היום נשענת כל האומה. סוד זיווגם של חסד וגבורה... גם בהמשך הפרשה יצחק שמהותו היא גבורה נושא לאשה את רבקה שכולה חסד והאיזון נשמר. שהרי אליעזר חיפש את הנערה שתרצה להשקות גם אותו וגם את גמליו מרצונה החופשי, מעשה של חסד מאשת החסד - רבקה אמנו. כך בעולמנו, חסד צריך להיות עם גבורה גם אם לעולם היא לא תוכל להבין את נפשו עד עומקה. וגבורה צריך להיות עם חסד גם אם על פניו הם לא תמיד נראים "מתאימים", רק כך ניתן לעבוד ולהגיע לתוצאות הרצויות בעולמות התחתונים. אלו הם חוקי החיים.
ועוד אנקדוטה אחרונה בעניין הסתיו... שדווקא כשהעלים נושרים, דווקא כשהחיים לא נראים "מושלמים", דווקא אז עלינו לשים מבטחינו באלוקים. אז אמונתנו נבחנת... זאת לא חוכמה להאמין ולבטוח בקב"ה כשהכל "טוב", כשהיום מלא אור, השדות פורחים, העצים מלבלבים והלבבות מתרגשים. רצוי ש"ויבטח בשם ה' וישען באלוקיו" גם במצב של "חשכים", גם כשעלי השלכת לאיטם נושרים... למצוא את ניצוץ האור לא במקום המואר, אלא במחשכים, למצוא את השושנה בין החוחים...
עולם כמנהגו נוהג, וכפי שהסתיו הגיע כך הוא גם יחלוף וגשמי החורף, חסדים רבים, עוד ירדו וירטיבו את הנפש היבשה, המשתוקקת והצמאה, ולאחר מכן ישוב האביב, תשוב לה הפריחה והלב יתמלא שמחה...
לא הצלחתי הפעם לבחור שיר אחד אז מצרפת שניים אולי עבור אברהם ושרה, עבור יצחק ורבקה, עבור שני זוגות האבות והאימהות או סתם עבור חסד וגבורה...
תמר, חשון תשע"ט
