תניא אגרת התשובה - פרקים ז'- ח'
בס"ד
לשחרר את השכינה
בפרקים ז' וח' של אגרת התשובה מכניס אותנו אדמו"ר הזקן לעובי הקורה של התשובה. התשובה באמת כפי שהיא חודרת עמוק פנימה לכל החפצים בה. אקדים ואומר שיש תנאי ראשון לפני שאוכל לשוב בתשובה והוא שלא אחשוב עצמי לצדיקה. אם אני צדיקה או אפילו מחשיבה את עצמי ל"בינונית" עפ"י התניא אזי אין לי מה לתקן בעצמי, וכל מה שאנסה לתקן זה אחרים... להחזיר "אותם" בתשובה, ואני ממרומי "צדיקותי וטהרתי" אראה להם כבר מה טעותם ואיך יוכלו להינצל מטומאתם. חשיבה כזאת עלולה להפיל אותי לשאול תחתיה ולהרחיק אותי שנות אור מהתשובה.
אין לי זכות, יכולת או תפקיד לתקן אף אחד בעולם מלבד את עצמי. וכל עוד אני רואה רע בחוץ אני עוד רחוקה מיעדי, מתיקון וזיכוך נשמתי. לכן כותבת את סיכום פרק זה בגוף ראשון, כי בכל גוף אחר זה ייקרא כמו דברי מוסר, ומי אני בכלל שאוכל להטיף למישהו מוסר...😊
יכול להיות שאני לומדת תורה ומקיימת מצוות, אולי אפילו הרבה מצוות והרבה מעשים טובים מתוך כוונה טהורה לשם שמיים ובאהבה, אבל הקב"ה לא מנסה אותי איפה שקל לי, הניסיון מגיע היכן שאני חלשה, היכן שעדיין יש קליפה, יש מחיצה, ביני לבין נשמתי, ביני לבין בוראי. לשם אני מובלת ע"י ההשגחה העליונה כדי להאיר לי, כדי שאתקן את עצמי, כדי שאוכל לצמוח ולהביא פירות מתוקים במקום להישאר במקום מצומצם מבלי שאהיה כלי להמשכת אורו יתברך בעולם. היצר הרע שבי כל פעם משכנע אותי שכדאי לי ללכת בדרך שהוא מראה לי, הוא מבטיח לי מגדלים של הבטחות, הנאות צרופות, מתיקות קלת השגה, להיות עשירה במהרה בכל מה שאני רוצה וללא יגיעה. הפיתוי חזק, כמעט בלתי אפשרי לי להימנע מעצותיו המתוחכמות של יצרי הרע. הוא מלביש אותן בלבושים מהודרים, לפעמים באצטלא של מעשים טובים, במילים גבוהות של אהבה וחמלה, ואולם אלו הם לבושים חיצוניים שמכסים על ערגות פנימיות בלתי טהורות, כמו בושם שמושפרץ על זיעה חריפה. הוא מכסה רק לזמן קצר על ריחה. ככה ההבטחות של יצרי הן קצרות מועד. מתוק בהתחלה מר בסוף. הנאה לטווח קצר, סבל בטווח הארוך. מה הוא רוצה ממני אותו נחש שבתוכי? מדוע איננו עוזב אותי לנפשי? שילך לחפש לו איזה מישהי שדומה לו, אולי במעזבות, או בפינות של רחובות. למה דווקא אני? שכל כך רוצה להיות טהורה וקדושה, זכה וברה, להידמות לבוראי.
כי זה בדיוק מה שהוא רוצה, את המתיקות שלי, את הקדושה של נשמתי, ככל שאעשה יותר מצוות ככל שאלמד יותר תורה ככה הוא יותר יחשוק בי כי רוצה לינוק ממני את כל האור האלוקי שמגיע דרכי. אין לו חיות משלו, אין לו חיבור ישיר לבורא כמו שלי, אז הוא מתלפף עלי כדי למשוך אותי לאדמה, למקומות הנמוכים, לעצבות, לתאוות אסורות, למחשבות לא טהורות, זה הפתח שדרכו הוא יוכל לינוק. הוא לא רוצה להרוג אותי, כי אז לא יהיה לו מקור פרנסה, הוא רוצה אותי כמו שאני, חיה ומבקשת אהבה, אז הוא מבלבל את דעתי וגורם לי לחשוב שהאהבה הנשגבה שאליה אני כמהה נמצאת במקומות הנמוכים, קלה להשגה, ממש במרחק נגיעה... וכל זה קורה אצלי בתוכי. לא מעבר לים, ולא מאחורי ההרים, ולא בהקשר לאנשים אחרים, הכל בי וקרוב אלי מאוד, וזוהי אך ורק עבודתי שלי, אני מול יצרי. בכל המלחמות הפנימיות מול יצרי, כל עוד רק אני זו שסובלת זה עוד יכול להיות מתקבל על דעתי, שאני אוכלת את מה שמבשלת לעצמי. בין אוכלת בעולם הזה או שאשלם בעולם הבא, אחראית אני למחשבותיי, דיבוריי ומעשיי. ואולם, הקושי הגדול ביותר עבורי הוא שמא אפגע באנשים הכי קרובים ללבי ונמצאים בתוך נשמתי. שמא אסחוף גם אותם לבילבולי דעתי. שמא אגרום להם צער או סבל או עוגמת נפש בשל העוול שבכפי. על כך לעולם לא אסלח לעצמי. ועבורם מוכנה אני לעבור את כל ייסורי הכאב של עבודת התשובה. אומרים שכשהנחש משיל את עורו הוא סובל ייסורים עזים. אולי אלה הם הייסורים המלווים בעבודת התשובה. ואולם אלה הם ייסורים של אהבה.
מדוע של אהבה? כי לוקחת על עצמי את העבודה. לא משאירה אותה לבאים אחריי, לא מורישה אותה לצאצאיי. ברור לי שמה שלא אתקן בעצמי אעביר לצאצאים שלי. ברור לי שיש עניינים רוחניים תורשתיים שלא תוקנו ועברו אלי וזו זכותי ומחויבותי לתקן אותם ככל יכולתי. ואולי, על הדרך, בזה שעושה בעודי בגופי עבודה פנימית זו לתיקון נפשי, אמנע גם מעצמי בושה חרפה וייסורים רוחניים שבעולמות העליונים. שהרי ידוע שנשמתי תגיע ביום אחד לבית דין עליון ושם כל מחשבה ומחשבה, כל דיבור וכל מעשה ייבחנו אחד אחד לפרטיהם, ואצטרך לתת תשובות על כל דבר ועניין, ולתרץ באמת כל מחשבה, דיבור ומעשה שלא היו למען ה'. ואיך אדע מי יהיו סנגוריי? הצילני ה' משונאיי ומאוהביי עוד יותר, ויותר מכולם הצילני ממני.
אם הגעתי עד כאן ואכן יודעת אני שזוהי דרכי ובחירתי, אמשיך ללמוד מבעל התניא על הדרך הטובה והראויה לביצוע עבודתי. אם אעשה זאת עפ"י דרכי סביר להניח שאו שאהרוג עצמי בעינויים פנימיים או שארחם על עצמי יותר מדי ומהר מאוד אחזור לסורי. דרך האמת והישר שאותה מתווה באהבה רבה אדמו"ר הזקן מפורטת בפרקים שאותם אנו לומדות כעת והיא מלאה בחסד ורחמים, באמת ויושרה פנימיים.
בפרק ז', מביא בעל התניא שתי דרכים אמיתיות וישרות שנוכל דרכן להגיע אל התשובה התתאה, המדרגה התחתונה שבתשובה, שבה האות ה האחרונה שבשם הוי' מצטרפת חזרה לאות ו שלפניה.
הדרך הראשונה היא לעורר רחמים עליונים ממקור הרחמים, על נשמתי ונפשי האלוקית שנפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. בדרך זו אני "יוצאת מעצמי", מתסכוליי האישיים ומעיסוק בעצמי ובישות האגוצנטרית שלי, ופונה ומתרכזת בקב"ה, בטוב העליון, בנפשי האלוקית שהיא חלק ממנו, הנשמה שלי שהיא בעצם שלו הגיעה מהמקום הכי גבוה, מאלוקות ממש, ונפלה לבור עמוק, להיכלות הטומאה והסטרא אחרא, לקליפות הגסות והמגושמות והאטומות, שהאור לא ניכר בהן כלל. אני מרחמת על אותה נשמה אלוקית זכה וטהורה שבשל מחשבותיי, דיבוריי ומעשיי, אילצתי אותה לרדת למקום הכי נמוך בעולמות הטומאה. אני מבקשת ממקור הרחמים, מהמקום הכי עליון של החסד והרחמים, לעורר רחמים על כך שהאור האלוקי צריך להחיות גם את הקליפות. דרכי האור מגיע ומחייה גם אותן, גם את המקומות שהאור האלוקי הכי נסתר אצלן. בשל מעשיי, תחבולותיי ומחשבותיי, אסרתי את מלך מלכי המלכים במו ידיי, כפי שכתוב בשיר השירים: " מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים". "רהטים" אלו הם בורות השוקת שמהן שותות הבהמות, ועד לשם הורדתי את המלך ואילצתי אותו להיות איתי בתוך הישות הבהמית, הגשמית שלי. זוהי בעצם "גלות השכינה", שהגלתי את השכינה ממקומה וגרמתי לה להיות בתוך מקום אפל וחשוך בו לא ניכר זוהרה, בו לא רואים את הודה, היא אזוקה ואסורה ומתוך גלותה משתוקקת לחזור להיכלות הקדושה.
אומר אדמו"ר הזקן שהזמן הכי טוב ומסוגל לעשות את ההתבוננות הזאת ולעורר את הרחמים הללו הוא בתיקון חצות. אמנם נשים בדרך כלל אינן עושות תיקון זה אך גם אנו הנשים יכולות בשעות הלילה הקטנות, כשאין רעשים מסביב, ואין עיסוקים, הסחות דעת ועניינים יומיים, להקדיש זמן לעבודה פנימית של התבוננות וחיבור לצער השכינה הכבולה, ממש לחוש את עלבונה, להצטער בצערה ולעורר רחמים עליונים עליה. כך עשה משה רבנו עבור כלל ישראל לאחר מעשה חטא העגל. עוד לפני שירד מן ההר עם הלוחות הראשונים, עוד לפני ששבר אותם, קודם כל עורר על עם ישראל רחמים. הקב"ה אומר למשה שעמו שחת ועשה לו עגל מסכה ואמרו עליו שהוא האלוהים. ה' אומר למשה את רצונו לכלות את ישראל ולהפוך את משה לגוי גדול. משה רבנו לא מקבל את זה ומיד מתחיל להתפלל ולעורר רחמים רבים על ישראל. כתוב: "ויחל משה את פני ה' אלוקיו", הוא מזכיר לו את יציאת מצרים ואת זכות אבותיהם של ישראל ומצליח להפוך את מידת הדין לרחמים. ממשה רבנו ומבעל התניא אנחנו לומדות שגם אם נפלנו, ואפילו אם זה לבור עמוק מאוד, דבר ראשון ולפני הכל – עלינו לעורר את מידת הרחמים. לפנות אל מקור הרחמים. לא להתחיל בהלקאה עצמית שרק תוריד אותנו מטה עוד יותר, אלא דווקא לפנות למקור הכי עליון של הרחמים. לזכור שכל ירידה היא לצורך עליה ואפילו מגדיל ואומר הרבי מליובאוויטש שבנוגע לבני (ובנות)ישראל – הירידה עצמה לאמיתתה אינה ירידה אלא הדרך לעליה נעלית יותר. בנוגע לחטא העגל מפורש בגמרא ש"לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", "לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה" אלא "גזרת המלך היתה כו' כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". חטא העגל בא ממש בסמוך לגילויים האלוקי הכי גדולים שהיו במכות מצריים, בנס קריעת ים סוף ובעיקר במתן תורה שהאור אינסוף האלוקי היה בגילוי מופלא. אם בני ישראל לאחר שראו במו עיניהם את ניסי ה' ואת אורו הגלוי עד כי פרחה נשמתם והיה צריך הקב"ה להחיותם בטל תחיה, אם הם נפלו בחטא העגל, החטא הכי גדול מאז ומעולם, בוודאי שגם כל אחד ואחת מאיתנו עלולים ליפול בכל רגע.... ואל לנו להתייאש מהנפילה אלא מיד לקום ולהתחיל בעבודת התשובה. ראשית כאמור, לעורר רחמים רבים, קודם כל לפנות לעליונים ורק אז להגיע לדרך השניה.
הדרך השניה שמביא אדמו"ר הזקן היא "לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא, אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות והגבהה". בשלב השני אנחנו מגיעים "לטפל" בעצמנו, כלומר באגו השלילי שבנו, בנחש שהתלפף עלינו. זהו השלב שבו אנחנו עוסקים ב"רע", בקליפה, בגסות ובישות שהיא זו שגרמה לנו ליפול. היא זו שעשתה חוצץ ביני לבין בוראי והאדירה אצלי את האני האנוכי, זאת שרוצה כבוד, תחושת קיום עצמאית כביכול, זאת שנמשכת לענייניים גשמיים, ורוצה שהכל יהיה "שלה". או שלי, שארגיש משהו קיים ושווה בזכות עצמי. ככל שאני יותר נמשכת לישות הגסה שלי כך ארצה יותר לצבור לעצמי נכסים שיהיו כביכול שלי, לא רק נכסים בדמות נדל"ן אלא גם נכסים אנושיים, ארצה שהחברים יהיו "שלי", ארגיש שבעלי והילדים הם "שלי", שהידע שלומדת הוא שלי, שהמילים שכותבת, שהבית שגרה בו, ואפילו הקב"ה כביכול שלי ויעשה כרצוני. בדרך הזאת הקליפה גבהת כנשר ומשתלטת על כל חלקה אלוקית טובה. בדרך הזאת לעולם אהיה מרוצה כי העולם לא תמיד יעשה כרצוני, לא תמיד יתכופף למרותי. בימי חודש אדר אנו מתפללים: "הצילני מקליפת המן ועמלק וזכני בקדושת מרדכי ואסתר". המן ממש מייצג את הקליפה, על אף שהיה בעמדה ושררה מאוד גבוהה בארמון מלכותו של אחשוורוש, הוא רצה ה כ ל, שכולם ישתחוו לו, כולל מרדכי היהודי. ואם זה בלי כניעתו של מרדכי כל מה שיש לו לא שווה בעיניו. את ההמן הזה, אותו אני רוצה להוציא מתוכי, את הרצון או ההרגשה שיש בכלל משהו בעולם שהוא "שלי", שיש בכלל דבר כזה "אני". ולהחדיר בתוכי את ההכרה שאין ולא יהיה עוד מלבדו. ושום דבר בעולם לא קיים חוץ ממנו.
השלב השני הוא השלב שבו אני שמחה שהלב שלי נשבר. שאני מפסיקה לבכות על מר גורלי כי מבינה שהשבירה הזאת היא הדבר הכי טוב שהקב"ה זימן לי. השבירה הזאת שכל כך כואבת בנפשי היא זו שמבטשת ומכניעה עד עפר ממש את הנחש, היא זו שממיתה ומבטלת את הקליפה והסטרא אחרא.
שר לאונרד כהן ב"המנון": "There is a crack in everything. That’s how the light gets in "
האור נגלה דרך הסדקים....
בבאור לפסוק האחרון בתורה שכתובות בו המילים "לעיני כל ישראל", מבאר רש"י שהכוונה לשבירת הלוחות הראשונים שמשה רבנו שבר ברדתו מן ההר ובראותו את עם ישראל בתוך חטא העגל. הכוונה הפנימית שרוצה לומר הקב"ה למשה רבנו היא "יישר כוחך ששברת". השבירה הזאת של הלוחות היא היתה הדרך הנכונה והטובה על מנת שעם ישראל ישובו בתשובה ויזכו לקבל במאור פנים את לוחות הברית השניים. לכן, שבירה, על אף שהיא כואבת מאוד היא טובה מאוד, היא הדרך לבנייה מחודשת מתוקנת.
בימי המקרא כשאדם היה מדבר לשון הרע הוא היה מקבל צרעת. לאחר שהכהן קבע שמדובר בנגע צרעת, היה צריך המצורע לשבת בדד בנפרד מכל אדם, בנפרד גם ממצורעים אחרים. בזמן שהייתו בבידוד היה למצורע זמן ויכולת לשוב בתשובה על מעשיו. לאחר התהליך הפנימי, הבידוד וריפוי של הנגע עבר המצורע תהליך של טהרה לפני שיכול היה לחזור לקהל. ישנם סוגים רבים של נגעי הצרעת. סוג אחד של נגע צרעת נקרא "נתק", הוא מבטא את הניתוק של מקום הנגע מהאור האלוקי, כמו פגימה באור האלוקי שעוטף את האדם מבחינה רוחנית ומתבטא בעור הגשמי שעוטף את האדם מבחינה גשמית. כשאדם מדבר לשון הרע הוא מנתק עצמו מהקדושה האלוקית שבתוכו שכולה אהבה ותופס באומנותו של הנחש שדיבר לשון הרע על הקב"ה בסיפור בראשית. לכן אומרת תורת הקבלה שקיבל הנחש חברבורותיו (הציורים שעל גבי עורו) שהן כצרעת. הדומה בין השבירה והנתק ששניהם מפרידים, יוצרים פירוד וניתוק בין החלקים השונים של דברים שפעם היו שלמים או מאוחדים. השבירה שוברת את השלם לחלקים ולפעמים אף מנפצת אותו לרסיסים, הניתוק גורם לחלק אחד להיפרד משאר החלקים ולהיות מנותק.
לאחר השבירה אפשר להתחבר מחדש באופן חזק יותר מאשר בראשונה, לאחר הניתוק אפשר להתאחד מחדש בצורה מתוקנת. השבירה או הניתוק הם שלב מקדים והכרחי לתיקון. (ניתוק ותיקון אותן אותיות בשינוי סדר).
הבעל שם טוב נתן 3 שלבים חיוניים בכל תהליך התפתחותי:
הכנעה – הבדלה- המתקה.
בהכנעה – אני מכניעה את האגו והישות שלי, מורידה מטה את הנשר של הסטרא אחרא שנסק, משפילה אותו ומחזירה אותו למקומו.
בהבדלה – אני מבדילה בין הטוב והרע, בין הסטרא אחרא והקדושה, מבדילה ומבחינה בין התחומים ומסדרת את מה שהיה מבולבל. אם קודם הרע השתלט עלי, התערבב עם הטוב וגרם לי לעשות כנגד רצון נשמתי, לאחר שהכנעתי אותו בשלב הראשון אוכל להפריד אותו ממני. את הטוב שבי להשאיר ואת הרע שבי להבדיל. אני כבר לא מזוהה יותר עם הרצונות הנמוכים, הם כבר לא חלק ממני.
בהמתקה – יש חיבור מחודש ומתוקן בין החלקים. אני עושה שלום עם הנפש הבהמית שלי, מבינה שהיא חלק ממני, שיש בי את האגו והרצון העצמי ובמקום שהם יובילו אותי לעשות כנגד הקדושה, אני מובילה אותם לעשות את רצון נשמתי וכולנו יחד כאחד, עובדים אצל בורא עולם.
אחת הטעויות הנפוצות שאנו חוזרים עליהן שוב ושוב היא הרצון להגיע מהר להמתקה עוד לפני שסיימנו את שני השלבים הראשונים. המתקה שמגיעה טרם זמנה ובשלותה תגרום במהירות לשבירה חדשה...
אנו נמצאים עדיין בשלב השני של תהליך התשובה. את המקורות והרעיונות הנ"ל הבאתי על מנת שנפנים ונדע שהביטוש והשבירה דרושים לנו בכל תהליך התפתחותי של הבראה. .
מביא אדמו"ר הזקן את באור הזוהר הקדוש על הפסוק מתהלים: "זִבְחֵי אֱל-ֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה." ומסביר שבעוד שכשבני ישראל הקריבו קורבנות של בהמות היה זה לשם הוי', שם הרחמים, את הזבחים לאלוקים שהוא שם הדין מקריבים מהרוח הנשברת. ומהי אותה רוח נשברת? רוח הסטרא אחרא אותה אנו משברים ומעבירים ע"י שבירת לבנו. איך נגרום בעצמנו לשבירת הלב בדרך שתוביל לרוח נשברת? בדרך שתכניע ותשבור את הקליפה? פעם היו עושים זאת באמצעות תעניות, ואולם על כך הרחבנו כבר בסיכום הפרקים הקודמים וראינו שהתעניות והסיגופים אינם מתאימים כיום היות והאנשים בדורנו יותר חלשים. העצה עבורנו מאת אדמו"ר הזקן היא שנהיה "ממארי דחשבנא", כלומר שנהיה מאלה שעושים עם עצמם חשבון נפש, משפט אמת, בזמנים מסוימים בהם הם משתמשים בכח הדעת שלהם כדי להתבונן במעשיהם. ידועה אמרת ריש לקיש בתלמוד ש "אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות", כלומר בעת מעשה העבירה האדם לא מפעיל שיקול דעת אלא נוהה לאחר תאוותיו ומאווי נפשו הבהמית. לכן, בתהליך התשובה הדעת משחקת תפקיד חשוב. על האדם להפעיל כעת את מה שהיה רדום אז. בזמן שהלכתי אחר תשוקות ליבי הייתי מרוכזת מאוד בעצמי, בצרכים שלי, במה שמסב לי עונג, במה שמשמח אותי, טוב לי ונעים לי. ואילו בעת שמפעילה את שיקול דעתי ויוצאת מהריכוז העצמי יכולה לראות את צרכיהם של סביבתי ולבחון האם מחשבותיי, דיבוריי ומעשיי טובים גם להם או שמא עלולים לפגוע בהם? כשאדם חושב רק על עצמו אז אין לו בעיה לדרוך על אחרים בדרך לפסגה אליה הוא שואף, הוא לא רואה אותם כלל, הם עבורו כעפר. כשאדם מצליח לעשות את עצמו כעפר כפי שאמר אברהם אבינו: "ואנוכי עפר ואפר", אז הוא מתחיל ללכת בדרך האמת והישר. כשאנחנו מוציאים את תועלת עצמנו מהמשוואה אנו יכולים לפעול ולהיות שלוחיו האמיתיים של הקב"ה. והנסיון מראה שאדם שהולך בדרך האמת והישר, בדרך אותה התווה הקב"ה בתורה ומצוותיה, הוא לא מפסיד דבר. דווקא כשאנחנו מצליחים לצאת מהאגו השלילי ומהרצון לקבל לעצמי, דווקא אז באורך פלא הקב"ה מרעיף עלינו בלי די, ואפילו הרצונות הכי כמוסים מתגשמים, ואולם לא בדרך שרצה שנלך בה ייצרנו הרע אלא בדרך היצירתית והמפתיעה של הבריאה. כל רצון פנימי בשורשו הוא טוב מוחלט והוא אמיתי אלא שלעתים בהשתלשלות הרצון מלמעלה למטה הוא מתלבש ברצונות חיצוניים לא מתוקנים, שאותם עלינו להפשיט מעצמנו עד לגילוי הרצון האמיתי הנשמתי בלבושים מתוקנים ומהודרים כראוי לנשמות שחצובות ממלך מלכי המלכים.
בזמן שאנו עורכים את חשבון הנפש הזה אנו מפעילים את כח הדעת, הריכוז המחשבתי, ומתבוננים כיצד במעשינו אנו ממש מגלים את השכינה, ממש אוסרים את היונה הלבנה והצחורה שאליה נמשלת השכינה, בכלוב ממנו אין לה דרך יציאה אלא אם אנחנו בתיקון עצמנו נשחרר אותה...
מסביר אדמו"ר הזקן שהיכלות הסטרא אחרא אליהן אנו מורידים בחטאינו את נשמתנו האלוקית נמצאות במקום הטומאה והמוות. במעשינו הרעים אנחנו הופכים חלילה להיות להן למרכבה, ומקבלים מהן חיות ולא מהיכלות הקדושה. לקליפות עצמן אין חיות משל עצמן, הן חייבות איזשהו "נשא", מישהו שממנו הן תתקיימנה, כמו טפיל שלא יכול לקיים את עצמו והם מוצאים נשאים ברשעים אשר בעצת ייצרם הם תמיד נופלים ולא קמים. לכן "רשעים בחייהם נקראים מתים" כי החיים שלהם מגיעים ממקום המוות והטומאה, מההיכלות אליהם הם מחוברים. רשעים שקרויים מתים הם אלה שהיצר הרע מבלבל אותם בעודם ברשעם, ואינם חפצים בתשובה. אלה שאין הנשמה זועקת מקרבם ומבקשת לצאת, או שגם אם היא זועקת הם לא שומעים אותה, או שגם אם הם שומעים, הם מייד משתיקים את קולה והיא בתוכם ממש כשבויה. מאמינה שכל מי שקרא/ה עד כאן אין סיכוי שהוא/היא יהיו רשעים גמורים, כי רשע גמור לא יהיה לו כל עסק עם ענייני תשובה או לימוד אודותיה...
מאמינה שהרבה מאיתנו נופלים, אך אנו יודעים גם לקום, להתנער מעפר וללבוש בגדי מלכות. כדאי לנו לשאת בזכרוננו את תחושת העפר שתסייע בעדנו מחד לחוש עצמנו כעפר ולא ליפול שנית ומאידך לדעת שעבורנו נברא העולם.
לפעמים אנחנו "מרגיעים" את עצמנו בכך שהעברות שאנו עוברים עליהן אין להן דין כרת, אלא מדובר "רק" בקצת זיופים, פה ושם מחשבות לא טובות על אחרים, פה ושם זיופים במאכלות אסורים, פה ושם קצת רכילות או הרהורים. כביכול, אלו הן מעידות קלות ולא התרסקויות לתהומות. ואולם, מזכיר לנו אדמו"ר הזקן שלמרות שהעברות הקלות לא כורתות את חבל הנשמה ממקורה בבת אחת, הצירוף שלהן אחת עם השניה, או ריבוי הפעמים שאדם חוזר על העבירה אליה הוא כבר רגיל.... יוצרת מעטה סמיך של עננה המאפילה על אור הנשמה. אם פעם אחת שעברנו את העבירה נוצר ענן דק וקלוש, ככל שהמשכנו והוספנו, נוצר ענן עב וחשוך עד שהאור כמעט ולא ניכר. אחת הדרכים לנקות את אותו מעטה אפל וסמיך היא לקבל על עצמנו ד' מיתות בית דין במהלך קריאת שמע על המיטה. כשאנחנו במודעתנו מקבלים על עצמנו את השלכות מעשינו ומתחרטים, ומתוודים, ועוזבים את המעשה, ומקבלים על עצמנו שלא לחזור עליו שוב, אז אנחנו מתקנים את הפגם שעשינו בנפשנו ויכולים לקום ולהתחיל בצורה מתוקנת מחדש את חיינו.
תזכורת חשובה עלינו לזכור בהקשר לכל הנאמר. אנחנו נמצאים כעת בחודש אדר. השבת נקרא את פרשת "זכור את עשה לך עמלק". עמלק הוא זה שמנסה לקרר אותנו, להפריד בינינו. המטרה העליונה שלו היא להשאיר אותנו בתוך השבירה ולחשוב שזה התכלית שלנו ושל הבריאה. בכך הכח של עמלק רוצה להפריד אותנו מנשמתנו לעד, להפריד אותנו מהקב"ה שנמצא בקרבנו. עמלק נושא את דגל הכפירה ודוגל במקריות, בקור, ובקרי וטומאה - כולם מלשון "קרך" כפי שקוראים בפרשה – "אשר קרך בדרך". עלינו להיזהר מכל מחשבות ורעיונות שיש בהן פירוד נמשך, קור מקפיא וקרי מטמיא. התיקון תמיד יהיה בחיבור, בחמימות, ובדרך של קדושה. דרך שמכבדת את קדושתו של כל יציר כפיו של הקב"ה ולעולם לעולם לא מחללת אותו.
עמלק רוצה למנוע מאיתנו את שלב ההמתקה... הוא משכנע אותנו להתפתות ל"מתיקות זמנית", להנאות גשמיות חולפות, לעונג קצר שממשיך לצער עמוק. הוא רוצה שלא ניכנס כלל לתהליך התשובה, שיש בו צער זמני ובסופו מתיקות נצחית ואינסופית. ואם כבר נכנסנו לתהליך העמקה ותשובה הוא רוצה שלא נגיע להמתקה.לכן, עלינו להיזהר מעצותיו גם בתחילה, כשהוא מפתה אותנו בתוצאות מופתיות ללא עבודה, וגם לקראת הסוף, כשאנחנו ממש מגיעים כבר לארץ הטובה, להגשמת הרצון הפנימי הנשמתי הנמשל לכניסה לארץ הקדושה, הוא נלחם בנו שלא ניכנס, שנרצה לחזור חזרה או להישאר במדבר, שלא נמשיך עד הסוף, שנעצור באמצע.
אנחנו נמצאים בחודש שבו מזלו של ישראל גובר ולכן לא נעצור בשלב השבירה, בשלב של הביטוש והכנעת הקליפה, אנחנו נמשיך לשלב השלישי, על אף שזה מאריך את היריעה והיגיעה, לא נוותר על ההמתקה. 😊
היא נמצאת בפרק ח' של אגרת התשובה. ולכן הפעם הסיכום הוא של שני הפרקים גם יחד.
לאחר שעשינו את כל העבודה הנ"ל, שצעדנו בדרך הארוכה, של התבוננות בנשמתנו הקדושה שנפלה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לאחר שביטשנו והכנענו את הקליפה, עד שחשנו כעפר והיינו בעינינו נבזים ונמאסים, וכל זה עשינו באמת ובתמים, הסתכלנו לאמת בפנים.... בפרק הזה אנחנו מגלים שכל העבודה לא היתה לחינם והדרך הארוכה היא היא הקצרה. אנחנו מגיעים להמתקה.
מסביר לנו אדמו"ר הזקן שלאחר שהעמקנו דעתנו בכל הנ"ל נוכל לבקש מה' באמת מעומק הלב שברוב רחמיו ימחה את פשעינו. בזה שקבענו בלבנו ע"י ההתבוננות בשלב הראשון הנ"ל והרחמנות שריחמנו במהלכה על נשמתנו נוכל לעורר רחמים עליונים מהמקום הכי גבוה של י"ג מידות הרחמים, שמגיעות מהרצון העליון של הקב"ה שנרמז בקוצו של י' שמעל שם הוי' שהיא מתבטאת בספירת הכתר, הספירה הגבוהה ביותר. היות וי"ג מידות הרחמים מגיעים ממקום כל כך גבוה ועליון הם מנקים את כל הפגמים, ואין יותר יניקה של חיות מהחיצוניים. הקליפות עוזבות אחיזתן מאיתנו הנשאים, ואנו משוחררים מכבלי התודעה המגבילים. נשמתנו יוצאת לחופשי מגלותה, יונתנו משתחררת מכלאה. אז חוזרת האות ה התחתונה משם הוי' למקומה להתיחד עם שלוש האותיות הראשונות והשם י-ק-ו-ק שלם. בשלב הזה מוסרת החציצה שהיתה בינינו לבין נשמתנו האלוקית, הענן העבה והסמיך סר, ונגלה האור האלוקי שמאיר אותנו מבפנים, אור השכינה. כל הבגדים הצואים שלבשנו התנקו וכעת אנו לובשים מחלצות טהורות ונקיות ומפיצות ריח נעים הנשא למרחקים. הנחש שחרר לפיתתו מנשמתנו וכעת היא חופשיה, מוארת ומאירה, נוסקת עם כנפי האהבה והיראה. באמצעות אותם כנפיים עולה נפשנו עד הוי' ממש, עולה מעלה מעלה למקורה ודבקה בו יתברך ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיוחדת ומאוחדת עמו לפני שירדה מטה והתלבשה בגופנו הגשמי. וזוהי, אומר בעל התניא, כבר תשובה שלמה. היחוד הזה של קודשה בריך הוא ושכינתא, של הקב"ה והשכינה, של מקורה העליון של נשמתנו עם נשמתנו שחוזרת אליה, היא כבר התשובה העילאה, התשובה העליונה שמגיעה לאחר התשובה התתאה – התחתונה. כך גם כתוב בזוהר הקדוש, ברעיא מהימנא – חלק המהזוהר, בפרשת נשא, שתשובה עילאה היא שהאדם עוסק בתורה מתוך אהבה ויראה לה'. אז האות ה העליונה אף היא מתאחדת עם האות י העליונה בשם הוי'. ומכאן נמשכת מעלתם של בעלי תשובה על פני צדיקים גמורים. שעל ידי שממשיכים על עצמם מתוך עבודה של פנימיות הלב בכח ויגיעה להיות קרובים ביותר לקב"ה.
אשריו ואשרי חלקו ואשרי חלקה של מי שמגיעים לזאת התשובה.
חייבת לסיים בשיר הנפלא של לאונרד כהן ז"ל שאף קרא לו "ההמנון" מה שמצביע על משמעותו העמוקה בעולמו הפנימי של אותה נשמה זכה וטהורה. המילים כאילו נכתבו אחרי שלמד פרק זה בתניא וכאילו עבורנו ממש בזאת התקופה.
שבע"ה בקרוב ממש נראה את קודשא בריך הוא ושכינתא ביחוד נפלא, תחובר אשת נעורים עם דודה באהבה, ואחוה ורעות ומשם ימשך לנו שפע לנפש, רוח ונשמה.
תמר, אדר ב' תשפ"ד
