תניא פרק כה'- מסירות נפש תמידית

בפרק כ״ה האדמו״ר הזקן מעניק לנו הסבר ודרכי פעולה כיצד נוכל לשמור על הייחוד הקדוש והעליון שלנו עם בוראנו כל הזמן, מבלי להיפרד ממנו מפעם לפעם... כבר בפרק הקודם (כ״ד) דובר על כך שישנה נקודת מסוימת בתוכנו, בעומק נשמתנו, נקודה שנקראת ״נקודת החוכמה״ שהיא מעבר למקום ולזמן, מעבר לקיטוב שמתרחש כאן בעולם, נקודה שבה קיימת אחדות מופלאה, ובה נשמתנו מאוחדת ומיוחדת עם הקדוש ברוך הוא ואורו האינסופי שהיה , הווה ויהיה ללא שינוי ובאותה מידה, לפני ואחרי הבריאה. זאת הנקודה שנמצאת בכל יהודי ויהודיה וגורמת לנו להיות מוכנים למסור את נפשנו ולא חלילה להיפרד ממנה ע״י עבירת עבודה זרה. יחד עם זאת מעלה בעל התניא עובדה... שלפיה בעבירות ״קלות״ יותר מעבודה זרה אנו הרבה פעמים מתוך קלות דעת חושבים שהעבירה לא מפרידה אותנו משמו יתברך ולכן נופלים בה על אף שהיינו יכולים באותו כוח של מסירות נפש להתגבר על הנטיה לעשותה. כל עבירה שהיא, ואף עבירה על דברי חכמים (דרבנן) מפרידה אותנו מאותה נקודת ייחוד שלנו עם הקדושה בזמן שאנו עושים את אותה עבירה... אמנם בעבודה זרת הפרידה היא מוחלטת ולא זמנית כמו בעבירות יותר קלות, ואי אפשר לומר בשום עבירה שאנו רוצים לעשות ״אחטא ואז אח״כ אחזור בתשובה״ כי אם בזמן עשיית העבירה אנו סומכים על התשובה שנעשה לאחריה... אז לא מספקין בידינו לעשות תשובה... בדרך כלל כשאדם חוטא משום רוח השטות שהשתלטה עליו באותו רגע, לאחר העבירה הוא מקבל משמיים שעת כושר ואף סיוע כדי שיחזור בתשובה ולא יחזור עליה... אך שעת הכושר הזאת והעזרה לא מתקבלות כאשר בזמן ביצוע העבירה אנו סומכים עליה... לכן עדיף לא לחטוא מלכתחילה ובכל זאת שערי תשובה אף פעם לא ננעלים גם עבור החטאים הכי הכי גדולים, פשוט היא דורשת יותר יגיעה ומאמצים... האדמו״ר הזקן מסביר שכדי לעשות עבודתנו כאן בעולם, כדי להיות מחוברים לקדושה כל הזמן, אנו נזקקים להתגבר כארי על ייצרנו הרע שבא מכוח הגוף ועצלותו הרוצה למשוך אותנו מטה מטה. למעשה, אנחנו כל הזמן צריכים להתגבר על כוחות הטבע , כמו לדוגמא כוח הכבידה, שגורם לגופנו לרצות להתחבר לאדמה. כוחות הטבע של העולם שואפים תמיד לאי סדר - ״אנטרופיה״, כל יסוד רוצה לחזור למקורו, כולל הגוף שלנו שמגיע מעפר וידוע שאל עפר ישוב בסוף ביצוע תפקידו... כוחות החיים הם אלו שיוצרים את הסדר ומתגברים על האי סדר, הם אלה שיכולים להכניע את הטבע של העולם ולגרום לנו לקום מעפר... לכן, אפילו אם ניקח את הדוגמא הפשוטה של קימה בבוקר מהמיטה... הגוף הרבה פעמים רוצה להישאר לישון, מתוך כבדותו ועצלותו ורצונו לחזור למקורו... ואילו התגברות כוח החיות הרוחני שבנו גורמת לנו להוציא את עצמנו מהמיטה ולעשות את המוטל עלינו באותו היום ללא השהייה... את אותו הכוח הרוחני אנו יכולים להפעיל כשאנו רוצים כל הזמן אל השם להיות מחוברים. כְמַאֲמַר רַזַ"ל: "לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי". יש שלושה היבטים של פעולה בחיבור התמידי שלנו לקדושה: האחד הוא לימוד תורה, השני עבודת התפילה (בכוונה ולא סתם אמירת המילים הכתובות ללא חיבור והתכווננות עמוקה) והשלישית גמילות חסדים, שהם כל המעשים הטובים. תמיד יכולות להיות אינסוף סיבות שנמצא למה עכשיו אנחנו לא יכולים ללמוד תורה, למה לא יכולים להתפלל בכוונה ולמה אין ביכולתנו למשל לעשות חסד וצדקה. ישנן המון תחבולות ועצות ליצר הרע... ומה שבעל התניא רוצה ללמד אותנו זה שעל אף כל אותן הסיבות ״המוצדקות״ אנו כן יכולים מתוך תכונת מסירות הנפש שלנו ללמוד תורה ולקיים מצוות... לכן אומר הוא שקיבלנו ממשה רבנו בכניסתנו לארץ את המצווה לקרוא פעמיים ביום את ״קריאת שמע״, כי היא זו שמזכירה לנו שלא משנה מה מצבנו אנו מתוך מסירות נפשנו מתגברים על כל מה שמעכב אותנו מביצוע שליחותנו. הרבה פעמים אנו יכולים לומר שרק אם היינו בריאים למשל אז היינו יכולים ללמוד וללמד את התורה או לקיים את המצווה, או שרק אם היינו עשירים היינו יכולים לעשות חסד ולתת צדקה, או שרק אם היה לנו נחת מהילדים היינו יכולים להיות בשמחה... והאמת היא שיש בנו את היכולת לעבוד את השם בשמחה ולא משנה כמה קשיים יש בחיינו באותה השעה (אין בעולם מי שאין לו קשיים במהלך החיים...) המטרה שלנו היא להצליח לא להזדהות לחלוטין עם אותם הקשיים... לא להתמסר אליהם כל כולנו ולשכוח את תפקידנו. הרעיון הוא שכשיש למשל כאב או קושי, יש למשל סבל מסויים, אם זה בריאותי, כלכלי, נפשי וכד׳ . האם אנו נותנים לאותו כאב להשתלט על כל כולנו? או שיש לנו את היכולת להתבונן בכך שנכון, הוא קיים בנו, אך הוא לא לחלוטין אנחנו... למשל אדם שסובל מרמה גבוהה של סוכר בדם יכול להתבונן על כך שיש לו התמודדות מסוימת , או שהוא יכול להגדיר את עצמו לפיה ולומר : ״אני סוכרתי״.... הוא הפך את אותה בעיה גופנית להיות מה שמגדיר אותו מבחינה מהותית... והאמת היא שיש לנו את הכוח תמיד תמיד להבדיל את עצמנו מהקשיים והסבל שבחיינו... ולא לתת להם להפריע לנו לקיים בעולם את שליחותנו, להיות מחוברים כל רגע וכל שניה לנשמתנו הקדושה. ואת הכוח לעשות את זה, להמשיך ללמוד תורה, להתפלל ולגמול חסדים אנו מקבלים מאותה התמסרות לקדושה שבמסירות נפש שאנו נמצאים בה בזמן ״קריאת שמע״. זוהי מסירות נפש תמידית שאנו נמצאים בה, שעוזרת לנו להתגבר על כל מה שרוצה להפיל את רוחנו ונפשנו ולתת לכוחות החיות הרוחניים שבנו להשאיר אותנו מרוממים , שמחים ומחוברים למלך מלכי המלכים. ישנם זמנים מסוימים שבהם זה יותר מאתגר... שבהם הכוחות הטבעיים וה״מציאותיים ״ שרוצים למשוך אותנו מטה הם יותר חזקים.... כמו בימי בין המיצרים... ועוד יותר כשמשולבים בהם גם פחדים קיומיים שקשורים לכל מיני ״נגיפים״... אז אנו צריכים עוד יותר להפעיל במסירות נפש את כוחותינו הפנימיים כדי לתת תשובה הפוכה לאותם כוחות חיצוניים... ובימים כאלה הכי חשוב עבורנו לשמור על האהבה האלוקית שבקרבנו... כי כשהאהבה בוערת בקרבנו לא יוכל להיכנס שום רגש הפוך של שנאה ולהעכיר את האווירה... בימים כאלה זאת עבודה מאוד חשובה כי היא זו שמסוגלת לסיים את התיקון לקלקול שהביא לחורבן ולגלות השכינה... אהבה ושנאה זה כמו אור וחושך, כשיש אור החושך ממילא נעלם, כשיש אהבה אין שום מקום בלב לשנאה. כמו בסיפור יוסף שנזרק לבור ריק שאין בו מים... אין בו מים אז יש בו נחשים ועקרבים (לפי רש״י). כלומר , אם רק לרגע נרפה מהאהבה מיד תיכנס ללבנו ההפוכה לה... אנו חייבים במיוחד בימים שכאלה לשמור על שלהבת האהבה כל הזמן דלוקה, כל הזמן לעורר אותה ולשמור עליה כי היא זו שתביא אותנו את העולם אל התיקון המושלם... אל המציאות שבה לא יהיה יותר סבל ולא יהיה יותר מוות, ולא יהיה יותר רע, ורק תהיה כאן קדושה ואור ה׳ ימלא את הכל ללא שום הסתרה ובייחוד עליון ונפלא.

שהימים האלו יהפכו במהרה לימים של ששון ושמחה ולילה כיום יאיר את החשכה

https://youtu.be/cXIbcvaWIKg

תמר, מנחם אב תש"פ 2020




פוסטים אחרונים

הצג הכול