תניא - חינוך קטן - נופל וקם
מבוא לשער היחוד והאמונה
החלק השני של התניא אותו אנו עומדות ללמוד היה אמור לכתחילה להיות החלק הראשון. בסופו של דבר החליט בעל התניא ש״ליקוטי אמרים״ יהיה הראשון.
לפני שמכניס אותנו האדמו״ר הזקן לתוך השער היקר והנסתר, שלא כל אחת זוכה להיכנס אליו... הוא עושה לנו הכנה. ההכנה הזאת נקראת בשם ״חינוך קטן״, בו הוא משפיע עלינו בעדינות את אהבתו של בורא העולם וגורם לנו לרצות לדבוק באמונתו ולהשיג ביטחון בו, בקשר שלנו עמו.
אדמו״ר הזקן מתחיל בקושיה שאותה הוא לאט לאט מבאר ושופך לנו אור להבנת פנימיותה.
״חנוך לנער עפ״י דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה״.... והשאלה הנשאלת היא: אם אתה מחנך את הנער לתורה ומצוות ״עפ״י דרכו״ כלומר, מתאים את הלימוד לדרך שבה יוכל להבינו, דרך שאינה האמת לאמיתו, מוריד אותו לדרגתו כדי שיוכל להתחנך באמצעותו.... אז מדוע זו מעלה שגם כשיהיה זקן (׳זקן׳-זה קנה חוכמה)וכבר יעלה במדרגות חוכמתו ואמונתו ויעלה בסולמות התורה והמצוות, לא יסור מחינוכו הראשוני? הרי אם החינוך הזה היה מוקטן במיוחד עבורו אז כביכול כבר יתעלה הרבה מעבר לו בזקנתו ומדוע נרצה שלא יסור ממנו?
כאן בעל התניא מתחיל לפרוס בפנינו את מהותה ויסודותיה של עבודת ה׳ שאליה אנחנו רוצים להגיע. שאליה אנחנו משתדלים לחנך את כל מי שמושפע מאיתנו. שאליה אנחנו שואפים להגיע בעצמנו.
מסביר האדמו״ר הזקן שהשורש של כל עבודת השם הן היראה והאהבה (דחילו ורחימו). היראה מונעת מאיתנו לעשות את כל מה שאסור לעשות עפ״י התורה, האהבה גורמת לנו לרצות לעשות את כל מצוות העשה בתורה ואלו שקבעו חכמים (דרבנן).
ומעבר לכך האהבה כשלעצמה היא מצווה! כפי שכתוב לנו בספר דברים פרשת עקב: ״כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בו״...
איך אפשר לצוות על מישהו לאהוב? שהרי אהבה היא רגש של הלב, ואין לנו שליטה עליה. לפעמים אנחנו אוהבים מאוד אנשים אחרים בלי להבין למה. הלב פשוט אוהב בלי לתת לנו הסברים. לפעמים ההגיון והשכל אומרים לנו הפוך- מה העניין שלכם עכשיו לאהוב דווקא את מאן דהו ולא אחר? ולמה הלב שלך מתעקש לאהוב ולא מוותר? לכו תנסו להבין את הלב, יש לו חוקים משלו ואוטונומיה משלו והוא לא מבקש רשות ממך, הוא אוהב על אפך ועל חמתך.
אז איך מצווים עליו עכשיו לאהוב את השם אלוקיך?
מבאר זאת האדמו״ר הזקן באופן נפלא.
הוא מסביר שישנן שני סוגי אהבה.
יש אהבה שהיא באמת בלתי ניתנת לשליטה. שהיא מגיעה ממקומות מאוד עמוקים, שהיא אהבה בעוצמה מאוד גדולה, ממש כלות הנפש לבוראה.
זאת אהבה שמגיעה מעומק הנשמה של מי שזכו להגיע לדרגת הנשמה. לא כל אחד זוכה להגיע לאותה מדרגה. כדי להגיע אליה האדם צריך לזכך את החומר הגופני ששולט בעולם הזה במאוד מאוד. כל התאוות והיצרים החומריים, הגופניים, מעיבים ומכסים על האור האלוקי הזך שאין לו שייכות לחומר הגשמי כלל. למעשה, כמעט כל מה שאנחנו רואים בעינינו הגשמיות, כמעט כל מה שאנחנו חושקים לעצמנו או רוצים להשיג בעולמנו אלו הם עניינים הקשורים לגוף ולחומר הגס. כל העניינים הללו מסתירים את האמת הרוחנית העדינה והזכה שקיימת מתחת לכל הקליפה העבה והגסה. האמת הרוחנית הזאת יכולה להשתקף אלינו לפעמים ברגעים של חסד שמיימיים. ברגעים שהם מעל הזמן, מעל הטבע, מעל העולמות התחתונים או בעומק הנסתר שלהם. ברובד העמוק. זהו אור יקרות.
כשהאור הזה מתגלה, הוא כל כולו אהבה מזוקקת ונקיה. אהבה שאין לה שייכות לענייני העולם הזה, חוקיו, תנאיו, מסמכיו, הבטחותיו. זאת אהבה שאיננה זקוקה לשום דבר מענייני העולם, זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר...
ואותה לא ניתן ״להשיג״ כי היא בלתי מושגת, אי אפשר ״לתפוס״ כי היא בלתי נתפסת, אי אפשר ״לשחרר״ כי היא בעצמה נמצאת בנקודה הכי משוחררת.
זאת אהבה שבאה מאליה אל מי שזוכים לכך.
אל מי שזוכים לחוות את אור העולם הבא כבר בהיותם בעולם הזה.
אל מי שדבוקים בנשמתם והיא עיקר הוויתם.
לא אותה אנו מצווים לאהוב, על האהבה הזאת אי אפשר לצוות...
האהבה עליה כולנו מצווים היא האהבה מהסוג השני. אהבה שאנחנו יכולים לעורר בתוכנו מתוך התבוננות בעין שכלנו, על ידי התבוננות בעמקות בחיינו, במהות קיומנו. כשאנחנו דרך ההתבוננות מסירים את כל מה שברור לנו. כשאנחנו קצת מגרדים את השכבות הברורות מאליהן וחושפים את כל האי ודאויות שמתחתיהן. כשאנחנו מבינים ממש בבירור שללא הזרמת כח החיים האלוקי אלינו כל רגע ושניה היינו מתבטלים מיד במציאות. שללא הקב״ה אין לנו בכלל מהות. לפעמים מצליחים להגיע להבנה האמיתית והנכונה שאנחנו לא קיימים כלל, שרק האלוקות קיימת. שהכל זה רק הוא, אין עוד מלבדו. מתוך ההבנה הזאת שאין עוד מלבדו והכל זה רק הוא... אנחנו יכולים סוף סוף לקלוט שגם אנחנו זה בעצם הוא. ואם אנחנו אוהבים את חיינו, ממילא אנחנו אוהבים אותו. שאם אנחנו מצליחים לחשוב, להרגיש, לחלום, לרצות, להאמין, להגשים- זה הכל בזכותו. זה הכל הכל מחשבותיו הוא: הרגשותיו; חלומותיו, רצונותיו, אמונתו ויכולת ההגשמה שלו.
דווקא השכל הזה שנמצא מתחת לאמונה הוא זה שבזכותו נוכל להגיע גם אליה. משום שהשכל האנושי הוא תמיד מוגבל. לכל אדם יש ״מנת המשכל שלו״. יש מי שיכול בקלות להבין משוואות ונוסחאות מתמטיות מסובכות, להבין על בוריים את תכונות הכוכבים, את מסלולם, להבין כל מיני תאוריות קוונטיות. ויש מי שללמוד שפה חדשה הוא יכול בקלות אך שכלו ״חסום״ למתמטיקה. גם הגאונים הכי גדולים מגיעים לנקודה שאותה הם כבר לא יכולים להבין... בנקודה הזאת שכבר אי אפשר להבין (והיא פרטית ושונה מאחד לשני) אנחנו יכולים לתפוס את קיום האלוקות, מכך שאנחנו מוגבלים אך מעלינו יש את הבלתי מוגבל. מכך שאנחנו סופיים אך מעלינו ומתחתינו ובעמקות העניינים יש את האינסופי שאותו לעולם לא נצליח להשיג או להבין.
ומתי אנחנו הכי יכולים להתבונן ולתפוס את גודל חסדו ואהבתו של הקב״ה אלינו? דווקא כשאנחנו נופלים, כשאנחנו יורדים למקומות הכי הכי נמוכים. כשאנחנו מתייאשים. לכל אחד ואחת יש את נקודות השפל בחיים. וכשבלי קשר או עם קשר לחיים המציאותיים אנחנו נסחפים לתוך מערבולת שמורידה אותנו לתהומות חשוכים. כשאין לנו שם שום אור, כשאנחנו מרגישים עזובים, לא אהובים, בודדים. כשהכוחות העויינים לחיים שאבו מאיתנו כבר את כל החיוניות שהיתה בנו, שהם מצצו מאיתנו את כל המתיקות שלנו, כמו שמוצצים את כל מתיקות הקרטיב ונשאר רק קרח קר ותפל. זה המקום הכי שפל. זה נקרא ״מצריים״ זה נקרא ״ערוות הארץ״. אלו הם מחוזות ה״סטרא אחרא״. במקום הזה נראה שאין דרך יציאה. שהכיוון הוא רק למטה.
אך אז בדרך פלא, באורח ניסי, פתאום מגיע אור אלוקי. ביד חזקה ובזרוע נטויה הוא בעצמו ולא מלאך, הוא בעצמו ולא שרף, מושה אותנו מתהום הנשייה ומלמד אותנו ש״אין ייאוש בעולם כלל״, שהוא לא מתייאש מאיתנו לעולם. שהוא אוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר ושהוא יוציא אותנו גם מהחושך הכי חשוך שהיה אי פעם.
איך אפשר אז שלא לאהוב אותו, איך אפשר שלא להוקיר אותו, איך אפשר שלא להתרגש מעצם קיומו, איך אפשר שלא לרצות לעבוד עבורו ואותו כל עוד נשמתנו באפנו... כי הוא כל חיינו.
זאת האהבה שעליה אנחנו מצווים, ואם רק טיפה נתבונן ולא נהיה אטומים, בקלות נעורר אותה בלבבות שלנו, ״כמים הפנים לפנים״...
ואחרי שלמדנו כל זאת, אחרי שלמדנו לאהוב, חוזר אדמו״ר הזקן לקושיה הראשונית.
מדוע זו מעלה ש ״חנוך לנער עפ״י דרכו״ שגם כי יזקין לא יסור ממנה?
משום שהדרך שלנו בחיים ובעבודת ה׳ עליה אנחנו מצווים היא דרך ארוכה ומפותלת, יש בה עליות וירידות, יש בה שיאים של התרגשויות והתגלויות אלוקיות ויש בה נפילות של מחשכים ותהומות. והחובה שלנו היא תמיד לקום ולהמשיך ללכת, על אף הנפילות, על אף שאי אפשר להישאר כל הזמן באותו המקום, שני צעדים קדימה, אחד לאחור.
כל החיים אנחנו בדרכים עולים ויורדים ומשתדלים להיות במגמת עליה למרות הנפילה שמדי פעם חייבת להגיע....
בזמנים של הנפילות, בזמני מעבר בין מדרגות, שהם תמיד מועדים לפורענויות, שהם זמנים רגישים שבהם אנחנו הרבה יותר פגיעים... אלו הזמנים בהם אנו נזקקים ל׳חינוך הקטן׳ שקיבלנו כשהיינו קטנים, כשהיינו בראשית הדרך; שהיינו ״בהקדמה״ לדבר האמיתי, כשרק הכינו אותנו למסע נשמתנו, למסע חיינו. אז אנחנו זקוקים למשענת הזאת הרכה והנעימה, לאמונה התמימה. אמונה בסיסית שאיננה נזקקת לשום התבוננות שכלית וגם איננה מסתמכת על עבודת זיכוך פנימית. אמונה פשוטה של ילד או ילדה שיודעים בוודאות שלא משנה מה עשו או יעשו איפה יהיו ואיך ירגישו, אבא שלהם אוהב אותם כמו שהם, בלי שום התניה. והוא מחזיק להם את היד ואיתם בכל רגע ובכל שניה והוא יוציא אותם מכל צרה ויהיה עבורם כמו רשת הצלה, ויחבק אותם חיבוק חם ואז ישחרר אותם (כביכול) להמשיך לדרכם.
זה מה שעושה איתנו אדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, בחלק ״חינוך קטן״...
שתהיה לנו דרך צלחה וכניסה נעימה לשער היחוד והאמונה...
תמר, חשון תשפ"ג
