תניא פרק כו'- האור הבא מן החושך

בפרק כ״ו בתניא אדמו״ר הזקן עוסק בנושא העצבות וטמטום הלב... מסביר בעל התניא כיצד העצבות וטמטום הלב, כאשר הלב קשה כאבן ואין בו רגישות , מביאים לידי עצלות וכבדות. במצב כזה של עצלות וכבדות קשה מאוד להתגבר על היצר הרע שהוא בקלות יותר יכול להוריד אותנו מטה ולהרחיק אותנו מהדרך הטובה של שליחותנו הקדושה. האדמו״ר הזקן מביא משל של שני אנשים שמתאבקים זה בזה, ומסביר שכאשר אחד המתאבקים יהיה במצב של עצבות וכבדות אז חברו ינצח אותו ביתר קלות, אף אם הראשון שנוצח הוא גיבור וחזק יותר מהשני שניצח... אפשר לנצח במלחמת היצרים רק כאשר פועלים בזריזות מתוך שמחה וחדוה , עם לב פתוח וטהור שאין בו עצב ואין בו שמץ של דאגה. כאשר אנו שמחים , למשל לאחר קבלת בשורה טובה, אנו מרגישים פתאום קלים כאלה , כמו משקל נוצה, מלאי השראה ותקווה. במצב כזה אין ליצר הרע כניסה ... במצב זה אנחנו מחוברים לנשמתנו האלוקית ולכן פחות מרגישים את הכבדות והמשיכה של העולם החומרי שממנו קרוץ גופנו הגשמי... לעומת זאת, כאשר אנו עצובים ומרירים מכל קשיי החיים, אז היצר הרע מחכך ידיו בהנאה כי יודע שיש לו קרקע פוריה לעבודה... לכן אנו רוצים מאוד להימנע מכל עצבות... וזאת היא דרך החסידות.... איך עושים זאת? לכך ייתן לנו האדמו״ר הזקן עצות... אך ראשית , אנו רוצים להכיר במעלתה של העצבות, שאין לה מעלה בפני עצמה אך יש מעלה במה שנובע ממנה, בשמחה שבאה לאחריה... כי אחרי שנמצאים בחושך יודעים טוב יותר להעריך את האור, האור בוהק יותר ובהיר יותר כשהוא מגיע לאחר החושך הגדול... בתקופה האחרונה, המונח שאולי הכי שגור בפי כולם הוא : ״זה לא מובן מאליו״ ... לאחר שצומצמנו בכל ההיבטים; החברתיים, הכלכליים, התרבותיים... פתאם אנחנו יודעים להעריך את כל מה שקודם היינו אליו רגילים... הרבה פעמים כשיש לנו זרימה קבועה של שפע בחיים אנחנו לא שמים לב אליה, לא מעריכים אותה, ורק כשהיא נלקחת מאיתנו, נעצרת לנו הזרימה אפילו לרגע, אנו פתאום צמאים לה, רוצים אותה ומתגעגעים אליה... כל מי שחווה בחייו את עראיות החיים, יודע להעריך אותם ולא מתפעל מקשיים , כי יודע להוקיר את עצם החיים. לפעמים דווקא האירועים הקשים שעוברים עלינו בחיים הם אלה שאת חיינו הרוחניים מצילים... כי כאשר אנו מגיעים לשברון הלב, גם האטימות של הלב נשברת ואנו מרגישים הרבה יותר קרובים לקב״ה אבינו שנמצא איתנו בזמנים הכי מאתגרים... אז מחיצת הברזל שבינינו לבין בוראנו נשברת, ואנו מתחברים לנשמתנו הקדושה, מה שמביא לנו בסופו של דבר המון שמחה. ובכל זאת, מהי העצה היעוצה של אדמו״ר הזקן להימנע מעצבות ודאגה? לברך על הטובה ועל הרעה באותה מידה... הכוונה היא לקבל את שתיהן ברוח טובה. כי אם אנו יודעים שגם מה שנראה בעינינו ״רע״ הוא מלמעלה... הוא רצון השם... והשם כולו רק טוב... אז למה שנתעצב אל לבנו או נלין על בוראנו? מסביר בעל התניא שכל מה שנראה לנו ״רע״ הוא לא רע באמת (אין רע יורד מלמעלה) אלא שהוא מגיע מעולם גבוה ונשגב ונסתר שנקרא ״עלמא דאתכסיא״... זה העולם ששתי האותיות הראשונות של שם הויה׳ קשורות אליו. אותיות י״ה... לעומת זאת כל מה שנראה לנו טוב מגיע מעולם נמוך יותר וגלוי יותר שנקרא ״עלמא דאתגליא״ שקשורות אליו אותיות ו״ה משם הויה. אם נצליח לחיות את ההבנה הזאת באמת, ולא רק להבין אותה בתאוריה, אם נהיה ממש שמחים בייסורינו, אז המשפט של חז״ל יחול עלינו. חז״ל אמרו שהשמחים בייסורים עליהם כתוב : ״ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״... (שופטים ה׳ לא) הכוונה היא שכעת בעולם הזה שלפני הגאולה השמש כמשל לאור ה׳, מכוסה, הקב״ה לא יכול לגלות את מלוא אורו כי לא נוכל לעמוד בו, ולכן ברוב חסדו מסתיר את אור הוויתו (שם הוי׳ מוסתר בתוך שם אלוקים, החסד והרחמים מוסתרים בתוך הדינים). בשל אותה ההסתרה אנו עלולים לטעות ולחשוב שיש ״רע״, אך אם נתחבר להוויה הפנימית מתוך ההכרה שמה שנראה רע הוא טוב רק ששורשו יותר גבוה... אם נתחבר לשורשו העמוק והטוב, שנמצא בשם הוי׳, ונדע בלב לבנו שהוא בפנימיותו חסד ורחמים, אז אנחנו כבר עכשיו חיים את אחרית הימים... אז כבר עכשיו אנו חיים בעולם שאין בו הסתרה, אנחנו כבר עכשיו חיים את הגאולה האמיתית והשלמה... ובמצב כזה של תודעה אין סיכוי שנגיע לעצב או נדנוד של דאגה, כי אנו מחוברים לשם הוי׳, לקב״ה , במקום הכי גבוה... החיבור שלנו אליו... לקדושה, לאמת הנצחית והאינסופית חשובה לנו יותר מכל ענייני העולם הזה , על כל ענייניו, קשייו והסתריו, כי אנו מחוברים אל האחד. בנוסף לעצבות מענייני העולם הזה, יש עצבות שיכולה לבוא ״ממלי שמיא״, עצבות מתוך חוסר סיפוק עצמי ממצבי הרוחני... וגם לעצבות הזאת יש עבורנו לאדמו״ר הזקן עצות. אך בשלב הזה נראה לי מספיק שניפטר מהעצבות והדאגה שבאות מענייני העולם הזה... ובע״ה בשלב הבא, כשנעלה ללימוד גבוה יותר בלימוד התניא, אולי נהיה מזוככים מספיק כדי לעבוד גם על עצבותנו ממלי שמיא.

תמר, אב תש"פ 2020