תניא פרק ה' - שער היחוד והאמונה

חמש יחידות תניא- או פריצת גבולות ההסתרה

עד שכשהגענו ללמוד את פרק ה׳ בשער היחוד והאמונה, חשבנו שאנחנו ממש כבר מדלגות בקלילות בין פרקי התניא הקצרים בחלק הזה, מסיימות כל מפגש ללמוד פרק שלם ומבינות אותו במלואו. ואולם כשהגענו לפרק ה׳ השתנתה התמונה. פתאום הדברים נהיו יותר מורכבים, העיסוק הוא בעניינים יותר נשגבים. ואז הבנו שכנראה האדמו״ר הזקן הקפיץ אותנו כיתה ומבקש מאיתנו ללמוד 5 יחידות תניא וללא שיעורי עזרה… אלא רק מהספרים אנחנו אמורות בעצמנו ללמוד ולשחות בין האותיות ולפתור את התהיות. בהשגחה פרטית הערב השני ללימוד יצא בהילולת אדמו״ר הזקן, לכן ביקשנו ממנו עזרה. התניא עצמה היא התורה שבכתב של תורת החסידות. ובפנימיות התורה כמו בתורת הנגלה ישנם עומקים רבים ונסתרים, היא לא רק הבנה פשוטה, אפשר עוד ועוד להעמיק בה. כעת, בזמן שנרו של בעל התניא דולק נצלול פנימה יחדיו אל תוך הסודות הכמוסים שבתוך המציאות הטבעית שאותה אנחנו מכירים. אחרי קריאה ולימוד חוזר ונשנה של פרק זה, יורד לתודעתי שמה שרוצה לעשות עבורנו האדמו״ר הזקן בפרק זה הוא לעורר בנו את הכמיהה וההשתוקקות לייחוד. כלומר, לא רק ללמוד על אופן ירידת האור לכלים דרך צמצומים, לא רק הבנה תאורטית פילוסופית בתוך יכולת ההשגה המצומצמת שלנו, של מהו הבורא מה רצונו ואיך אנחנו בעצם חלק ממנו, אלא שנרגיש את השותפות שלנו איתו. את החיבור שלנו עמו, במקום הכי הכי פנימי של עצם ההוויה, במקום שבו אנחנו כמעט יכולים לחוש את נקודת התענוג השמיימי האמיתי. שהרי, בעולם שלנו אנחנו כל הזמן מחפשים את זה. מחפשים את התענוג את ״כיף החיים״ את תחושת השמחה והאושר הנצחיים. אנחנו לרוב מנסים למלא את החלל באמצעים גשמיים, באמצעים טבעיים, חושיים ולכן המילוי הוא זמני ותחושת הריקנות הרבה פעמים רק גוברת כי שום דבר לא ממלא אותה באמת. זה רק לרגע וחולף. אז כאן נותן לנו אדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן בן רבקה זכר צדיק וקדוש לברכה, את המפתח לתיבה, את הנוסחה שאף פעם איש לא הצליח להגיע אליה; גם לא הפרופסורים הכי גדולים למדעים. גם החוקרים הכי מיומנים ואפילו אלו שחוקרים את האטומים הכי קטנים או האסטרונומים שחוקרים את הכוכבים הכי רחוקים והצליחו לראות את מה שעין אנושית לא יכולה לראות ללא אמצעים מיוחדים. אדמו״ר הזקן נותן לנו את הדרך והנוסחה לחיבור עם האלוקות עצמה, ייחוד פנימי עם האלוקות שבתוכי, עם אור אינסוף שפועל דרכי. הוא לא בשמיים, לא בכוכבים, ולא מתחת לאדמה ״קרוב אליך הדבר מאוד״ אל תחפש אותו שמה רחוק, הוא ממש כאן בתוכך, הוא מאיר בך. מעצם בריאתך. העל טבעי שקיים בתוך הטבע. האור שמתחבר עם הכלי ויוצר זיווג מושלם, שבורא אותך כל רגע ממש. שבורא את האחד שהוא כולנו יחדיו. זה חסד ענק שיש לנו בכלל רצון ויכולת לנסות להשיג אלוקות. שזה מושג שבכלל קיים בתפיסתנו. שאנחנו מחפשים את זה ומבקשים את זה. זה חסד ענק שנמצא ביסוד הבריאה. כי ״בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מידת רחמים״. אלמלא מחליט היה הקב״ה לשתף את מידת הרחמים, לא היינו בכלל מבקשים את הנסתר. לא היתה לנו מודעות שהוא קיים. היינו מאמינים רק למה שאנחנו רואים בטבע, במציאות, בגבולות החוקיות המדעית. לא היינו בכלל יכולים לדעת שיש אלוקים. רחמי ה׳ ששיתף בבריאה נתנו לנו צוהר אליו ממש. צוהר לאורו האינסופי שהוא מעבר לגבולות השגת המוח האנושי. ובכל זאת הגעגוע והכמיהה אליו גדולה, כי בחסדו הגדול נתן זיכרון לנשמה לזכור את מקור חוצבה. לזכור מאין באה. לכן הנפש מחפשת, מחפשת, מחפשת, ולא מוצאת מנוחה לכף רגלה עד אשר מוצאת היא את מתיקות התורה, שמחייה אותה בטל תחייה וסוף סוף מרגיעה מעט את צימאונה. וככל שהנפש שותה היא מתחילה להתעלות ולעלות בדרגתה מעולם העשייה שכולו חושך כפול ומכופל, לעולם היצירה שיש בו רגשות שאת הלב מסעירים ואת הדופק מאיצים, והיא ממשיכה להשתוקק ולגמוע אור גבוה יותר והיא נכנסת לתוך עולם הבריאה, עולם השכל, ומקבלת תענוגות שכליים מלימודי קודש עיוניים, וממשיכה לרצות להתעלות עד לביטול מוחלט בעולם האצילות, והיא לא יכולה להגיע אליו אך היא מתבטלת כל כולה בזמן קריאת שמע ומתמסרת לאינסופיותה ולו לרגע אחד ביממה. ואת כל מה שלמדה היא רוצה לבטא בגופה, שכפי שהיא בטלה לרצון בוראה כך גופה ישרת אותה, ישרת את התורה, ויבטא את אותו חיבור, את אותה האהבה. גופה מקיים את המצוות שבתורה כדי לתת לכל החיבור הזה ביטוי בעולם שלמטה, שגם הוא משתוקק לעלות בחזרה למקורו אלא שהוא לא יכול לעשות זאת בעצמו וזקוק לבני האדם שיעלו אותו. והכל בזכות הצוהר הקטן שפתח לנו בורא עולם… בעולם הטבע שנקרא ״אלוקים״ האור הזה נסתר. האור של שם הרחמים שנקרא שם הוי׳ הוא החיות הפנימית, הוא האור המופשט האינסופי שאותו אין לנו יכולת להשיג. אנחנו משיגים את החיות שמקבלת צורה דרך אותיות התורה. אותיות התורה הן כ״אש שחורה על גבי אש לבנה״. החיבור בין האור אינסוף לבין הצמצום שלו בתוך האותיות יכול ליצור נבראים שנראים שונים זה מזה על אף שבמקור כולם מאוחדים באותו האור. זה כמו שמעבירים אור דרך מגזרת נייר בצורות שונות ותתקבלנה צורות מיוחדות של אור. זה עדיין אותו האור אלא שבחיבור שלו עם מגזרת הנייר הוא מקבל היטל מיוחד בהתאם לצורה שדרכה עבר. ככה כל הנבראים מקבלים את חיותם מאור אינסוף שמתחבר ומצטמצם אליהם דרך האותיות של שמותיהם. האור עצמו זה שם הוי׳ הצמצום של האור זה שם אלוקים שניהם מגיעים מאותו מקור - מאור אינסוף ברוך הוא בעולם האצילות. שגם שם כתוב בזוהר הקדוש שישנם שני צדדים- ימין ושמאל, שבעולם האצילות הם מאוחדים. באופן פנימי ביותר חייב להיות חיבור בין ימין ושמאל, בין חסדים ודינים כדי שיהיה עולם קיים שבו מידת הרחמים. הרחמים הם תוצר הזיווג בין החסד והדין כמו שהילד הוא תוצר של אבא ואמא. כשאור וכלי מתחברים כוונת הבריאה מגיעה לתכליתה ויש שלום ואחווה בכל העולמות. כל מטרת הבריאה היא חיבורים, ייחודים, בין אורות וכלים. למעשה, כל חיבור של אור וכלי בעולם הזה, מעיד על כך ששורש החיבור הוא בעולמות יותר גבוהים. חיבור של איש ואישה למשל, או בין כלי של מצווה לעשיית המצווה עצמה- כמו חיבור בין תפילין לבין מי שמניח אותם, חיבור בין לימוד תורה לבין הבאת הלימוד לפעולה- כמו לימוד הלכה ואז ביצוע בפועל ממש של המצווה שלמדנו- זה חיבור בין אור התורה לכלי שבמצווה. החיבור ביננו לבין בוראנו בקריאת שמע- זה חיבור בין אורו האינסופי לבינינו ככלי. כל חיבור שבקדושה, הוא חיבור בין אור וכלי, והוא מביא לביטוי את האחדות השמיימית בין האור והכלי שבעולם האצילות בעולם הזה. בכך, החיבור בין אור וכלי כאן בעולם הוא כולו כלי שמתחבר עם האור אינסוף האלוקי. בעצם, כל העולמות וכל הבריאה עניינה חיבורים של אורות וכלים. והחיבורים עצמם הם גם כן מהווים בעצמם כלי לחיבור יותר גבוה, כך שבסופו של דבר מגיעים לאחד יחיד ומיוחד. הכל חוזר להיות אחד ״ וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד ט) הייחודים הללו הם דרך להורדת רחמים לעולם, לגילוי פנים של שם הוי׳ ולא רק שם אלוקים. בתחילת התורה, בפסוקים הראשונים של ספר בראשית מובא רק שם אלוקים ובהמשך מתגלה גם שם הרחמים. שלושת האבות הקדומים: אברהם, יצחק ויעקב הביאו לגילוי שם הוי׳ אך בבחינה פחות עילאית מהגילוי של שם הוי׳ בגאולת מצרים. בפרשת ״וארא״ (שנקרא השבת) כתוב: ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״. מסביר הרבי מליובאוויטש, שאפילו שגם אצל האבות נאמר שם הוי׳, למשל כשכתוב ״וירא הוי׳ אל אברם״, עדיין הגילוי היה גילוי תחתון של שם הוי׳, שם הרחמים, שזהו גילוי ששייך לתוך העולמות, גילוי שבתוך הטבע. לעומת זאת ביציאת מצריים היה גילוי עליון של שם הוי׳, גילוי שמגיע מעל העולמות ושובר את חוקי הטבע הקיימים בדרך של אותות ומופתים כפי שראינו במכות מצריים וקריעת ים סוף- שבהן פעל שם הוי׳ ליצור שינוי בחוקי הטבע בדרך של נסים. האפשרות הזאת לשבירת חוקי הטבע ע״י אותות ומופתים נבראה גם היא בששת ימי בראשית בזכות שיתוף מידת הרחמים והאפשרות להתגלות של אור הוי׳ בתוך המציאות. האפשרות לפרוץ את גבולות ההסתרה נבראה בבריאת העולם עצמה. לכן, יש לנו את תבניות הטבע המוכרות, את כל חוקי הטבע שמדענים חוקרים במדעים, ואלו הם חוקים נפלאים שמגיעים משם האלוקים. יש לנו בשבוע שבעה ימים, העין רואה טווח מסויים של אורך גלים, ישנם תאים בגוף שאינם מתחדשים אם נהרסים (כמו תאי המוח), האש מכלה את מה שנשרף בתוכה, מים תמיד זורמים… ועוד ועוד חוקים טבעיים. ויחד עם זאת יש לנו גם נסים שכלפיהם חוקי הטבע מתבטלים ועבורם משתנים, אלו מגיעים משם הוי׳ ברוך הוא; שם הרחמים. לכן יש יום השמיני בשבוע שהוא מבטא את כל מה שמעל הטבע (כמו יום 8 של ברית מילה, שמיני עצרת, 8 ימי בעירת השמן בנס חנוכה), העין לפעמים יכולה לחזות ולראות מעבר לעניינים גשמיים ואז היא רואה מציאות אלוקית שאינה יכולה להסביר במושגים הגיוניים. המוח יכול לחדש פעילותו גם כשנהרסו בתוכו המון תאים, הסנה יכול להישרף באש ולא להתאכל, והמים יכולים לעמוד כמו עמודים. ככה זה כשיש גילוי הוי׳- שם הרחמים. אשר על כן, כל פעם שמשהו בחיים לא מסתדר, כשלא מצליחים להכניס אותו לתבנית מוכרת, למשבצת טבעית, לאיזשהי הגדרת תפקיד. כשמנסים למצוא לו מקום מתאים ולא מצליחים, אז במקום לבטל אותו לחלוטין כדאי רגע לראות כמה נס ואור עליון ובלתי מוגבל טמון בדיוק באותו העניין… האורות הכי עליונים הם אלה שבעולם הזה לא מוצאים מקומם ולא מסתדרים, כי הם מגיעים ממקור שהוא בלתי מוגבל, בלתי נתפס, מעל טעם ודעת. המידות העליונות של עולם האצילות הן מעל השכל והתפיסה שלנו. אפילו משה רבנו שהוא גדול הנביאים בכל הדורות מאז בריאת העולם, השגתו לא יכלה לתפוס את עולם האצילות (על אף שנשמתו מעולם האצילות בתפיסתו לא יכול להשיג עולם זה שכולו אלוקות), השגתו היא בעולם הבריאה הנמוך יותר מעולם האצילות, שאור אינסוף משתלשל ומתלבש בתוכו. וגם בעולם זה התפיסה של משה רבנו היא לא בספירות החסד והגבורה אלא רק מתוך התלבשותן והשתלשלותן לספירות הנצח- הוד- יסוד היותר נמוכות. מתי כן אפשר לחוות מעט מאור הנמשך מספירות החסד והגבורה? בגן עדן. אבל את זה משיגים הצדיקים שבחייהם בעולם הזה עסקו בתורה לשמה. מהתפשטות החסד והגבורה האלוקיות נמתח רקיע על הנשמות, מעין אור מקיף שסובב את הנשמות של הצדיקים, שממנו נוטף טל למזון הנשמות ומטמיע בהן באופן של אור פנימי את סוד כ״ב (22) אותיות התורה הנתונה מהחסד והגבורה. האור הוא ״רזא דאורייתא״- סוד התורה, והכלים הם כ״ב האותיות. החיבור של סוד התורה עם אותיות התורה מוטמע כטיפות של טל בתוך נשמות הצדיקים שלמדו תורה לשמה. הטל הזה הוא מזון הנשמות בגן העדן המתענגות תענוג אמיתי ונצחי בזיו השכינה. זהו השכר שמקבלים בגן עדן לומדי התורה (באהבה). והמצוות שאנו עושים בעולם הזה הם הלבושים שיהיו לנשמותינו בעולם הבא. כל המצוות שאדם עושה בחייו, וגם מצוות שעושים אחרים עבורו לעילוי נשמתו לאחר שעובר מן העולם, נארגות יחד לבגד שלם שנקרא בזוהר: ״ חלוקא דרבנן״. הוא לבושה של הנשמה בגן עדן. גם עדן הוא לא במקום רחוק או בזמן אחר, הוא נמצא כאן כל הזמן, הוא פשוט הוויה פנימית ועליונה יותר שבה כבר לגוף הגשמי אין תפקיד. כל עוד הגוף עומד לרשותנו, יש לנו את הבחירה להשתמש בו לצורך חיבור חיבורים טהורים וקדושים של אורות וכלים שמייחדים את שם ה׳ כאן בעולמות התחתונים ומגלים את שם הרחמים. כל עוד השכל שלנו יכול לומר לעין מה לראות, מה לקרוא ומה ללמוד, יש לנו את הבחירה להשקיע בלימוד התורה לשמה שהוא מזון הנשמה ומקור כל תענוגותיה.

שנזכה להתענג בעונג נשמתי אמיתי כבר בעולם הזה בהיותנו בתוך גוף גשמי.

תמר, טבת תשפ"ג

בצילום: ציון בעל התניא מביקורי שם בסיוון 2018