תניא פרק מ"ג - רק אותך

בפרק מ״ג בתניא אדמו״ר הזקן, שיום הילולתו היה ממש אמש בכ״ד טבת, וזכינו ללמוד את הפרק הזה לאור נר נשמתו ומגיע לתמצית של התמצית- לעיקר שבעיקרים, לאחד שכולל את כל הנפרדים. בעל התניא פורש בפנינו את התהליך החיצוני והפנימי שאנו יכולים לעבור בתוך עבודת השם, את המסלול של הדרך העולה בית א-ל. הכל מתחיל מיראת שמים. יראה תתאה, כלומר תחתונה, שהיא אפשר לומר ״התו הירוק הרוחני״ שמאפשר כניסה להיכלות עבודת השם. ללא יראת שמים כלל אנחנו עלולים לחיות בעולם כביכול מנותק ממציאות ה׳, מנותק מהתורה והמצוות, מהאמונה והקשר לבורא העולם. אנו עלולים לחיות במציאות של עולם שכביכול נוצר ״במקרה״ מתוך איזשהו תהליך מדעי של פיצוץ ענק אקראי. ואולם, האמת היא שבכולנו מטבענו מוטבעת היראה הזאת שגם אם איננו מקיימים בשלב הזה את כל התורה ומצוותיה, בכל זאת איננו רוצים חלילה למרוד במלך מלכי המלכים אז בדרכנו אנו אותו מכבדים. אותה יראה תתאה יכולה להיות מאוד קטנה ורק כאמור למנוע ניתוק כמעט מוחלט מהנשמה, והיא יכולה להגיע ממש לעומק התודעה מתוך התבוננות בעולם וההכרה שכל מה שאנו רואים וחווים אלו לבושים של הקב״ה. שהבורא מכניס חיותו לתוך כל נברא ונברא, מהפרעוש והכינה ועד אדם צדיק שנמצא ברום המעלה. שהכל משתלשל ממנו ויורד בדרגה אחר דרגה עד לעולם הגשמי שאותו אנו חווים, עד למציאות של החיים שלנו. כשאנחנו מכירים בכך שהכל זה ממנו אנו מבינים שאנו תלויים בו. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים, אנחנו ״יש״ והוא ״אַיִן״. הוא ברא אותנו מאין ליש. והקיום שלנו תלוי בהזרמה בלתי פוסקת של חיות ושפע אלוקי ממנו. אנו קולטים שלא רק אנחנו אלא כל הקיום של העולם תלוי בה׳ שבורא אותו כל רגע מחדש. ההתבוננות הזאת מביאה אותנו ליראה שנקראת ״ביטול היש״. אנחנו מבינים שהמציאות שלנו תלויה בה׳ ולכן אנחנו מתוך אותה יראה עובדים אותו ומקיימים רצונו. כל אחד עפ״י יכולתו. על אף שהיראה הזו מביאה לתובנות מאוד עמוקות וגם לקיום תורה ומצוות, היא עדיין נקראת ״יראה תחתונה״ משום שהתודעה שלנו עדיין מלאה בקיום שלנו. אנחנו רוצים את הקשר עם הקב״ה, אך אנחנו רוצים אותו מתוך המקום שבו אנו נמצאים. אנחנו שומרים על הקיום שלנו, ולא רק שומרים אלא מפחדים לאבד אותו. מתפללים אל ה׳ שימשיך להחיות אותנו. לדוגמא: אם אנחנו יודעים שצריכים לצום ביום כיפור אנחנו יכולים לפני כן לחשוב על כך רבות ולדאוג איך נוכל לשרוד... בלי מנת המזון היומית שמחיה את נפשנו. אנחנו קנאים לקיום שלנו. ואולם, כאמור היראה הזאת היא השער והפתח לעבודה, והיא זאת שמאפשרת לחוכמה להיכנס. עליה נאמר במשנה: ״אם אין יראה אין חוכמה״. מתוך יראה זו אנחנו נכנסים לעולם התורה והמצוות והאור האלוקי נכנס ומחייה אותנו דרך עבודתנו. שהרי ראינו כבר בפרקים הקודמים שהתורה היא ממש עצמותו של הקב״ה וכשאנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות אנחנו דבקים בו ומתאחדים עם רצונו. השלב הבא שאפשר להגיע אליו בעבודה היא ״יראה עילאה״, יראה עליונה. שנקראת גם ״יראת בושת״. אם היראה הקודמת היתה חיצונית כאן אנו מגיעים ליראה פנימית. היא מביאה אותנו לא רק ״לביטול היש״, אלא ממש ל״ביטול במציאות״. אם קודם אמרנו שביראה החיצונית אני מרגישה את הקיום שלי ואת התלות שלי בהזרמת החיות האלוקית. ביראה העילאה אני כבר משתחררת מכל קיום ומכל רצון לקיום, משתחררת מהרצון להיות משהו בכלל ומרגישה רק את האחדות עם בורא העולם. אם ביראה הקודמת אני הייתי ״יש״ והקב״ה הוא ה״אַיִן״ שמחייה אותי, אז ביראה העילאה אני ״אַיִן״ והקב״ה הוא ה״יש״. ״אני״ הופך ל״אין״ (אותן אותיות בשינוי סדר). אני אין ואפס לעומתו, אין לי כלל קיום, רק הוא קיים, ואני בטלה אליו, כמו קרן שמש שבטלה לשמש עצמה כשהיא נמצאת בתוכה. על היראה העילאה נאמר במשנה ״אם אין חוכמה אין יראה״. כלומר, כדי להגיע לדרגת היראה העילאה יש ראשית כל להגיע לחוכמה, ומהי החוכמה? היא הביטול לה׳. כי כל החוכמה היא שלו, הוא זה חוכמתו. למעשה, היראה העילאה היא באמת בפנימיות יותר פשוטה מהיראה התתאה אך היא דורשת מאיתנו לשחרר את הרצון לקיום שלנו שזה רצון מהותי שאנו נאחזים בו כל כך ללא הרפיה. נאחזים ברצון לחוש את הישות והקיום שלנו מתוך הפחד מהבלתי נודע. כדי להגיע ליראה עילאה יש לשחרר את הפחד. הפחד מלא להיות. בתפילה, היראה התחתונה וביטול היש מתבטאים ב״כריעה״. האדם נמצא וקיים אך כורע ברכיו לכבוד מי שמעליו. היראה העילאה והביטול במציאות מתבטאים בתפילה ב״השתחוואה״, כשאדם שוכב ופורש ידיו ורגליו ולמעשה מבטל את עצמו ממש. כפי שאחי יוסף השתחוו בפניו כבפני מלך מצרים (לא ידעו להבחין בינו לבין פרעה). כדי להגיע ליראה העילאה יש לעבור דרך יראה תתאה וקיום תורה ומצוות. אי אפשר לקצר תהליכים. יש סדר עבודה. וכפי שביראה יש שתי מדרגות כך גם באהבה. ישנה המדרגה הגבוהה ביותר שהיא אהבה רבה שנקראת גם ״אהבה בתענוגים״. היא ממש התמזגות והתכללות בבורא ותחושת האהבה במקורה, מופשטת מכל ביטוי חיצוני של העולם הזה. אהבה בפנימיותה. לרוב, כשאנו חשים תחושת אהבה היא קשורה למשהו או מישהו שהשם ברא. האהבה יכולה להיות בעוצמה מאוד גבוהה, ואנו מרגישים שכח האהבה הוא כה גדול ש״מים רבים לא יוכלו לכבותה״. ואולם, עדיין אותה אהבה היא לבושה. היא לבושה בתענוג גשמי או רוחני שיש לנו באמצעותה. עונג שאפשר אפילו להתמכר אליו. אך כדי להגיע לאהבה במקורה אנחנו צריכים להפשיט את האהבה מלבושיה. להפשיט אותה מכל מה ומי שהיא מולבשת בו בתוך התודעה שלנו. גם כאן, כמו ביראה העילאה, אנו נדרשים לשחרר... לשחרר את האחיזה שלנו בענייני העולם הזה, לשחרר את התלות של האהבה שלנו במישהו או משהו. להתחבר לאהבה כמו שהיא בעצמה, פשוטה. לא לאהוב ולרצות מרחוק, אלא פשוט להיות אהבה. אנחנו מוותרים על כל הרצונות העצמיים שלנו, מוותרים על כל הכמיהות והתשוקות שלנו, מוותרים על עצמנו, ונזכרים באחדות הראשונית והפשוטה שהיא האהבה. כל העניין זה רק להיזכר, זאת התשובה, להיזכר שאנחנו אחד. שהכל אחד. שזוכרים את האחדות אז לא מתפעלים מה״נפרדות״ כביכול שבעולם הזה. ככל שהאחדות העליונה יותר מורגשת ככה אין משמעות למרחק גשמי כי הגשמי מתבטל בפני הרוחני. אומר אדמו״ר הזקן שמי שהוא שלם מבחינת היראה מקבל משמים במתנה את האהבה בתענוגים, את ה״אהבה רבה״. האהבה היא כמו ה״איש״ שדרכו לחזר אחר האישה״ שזו היראה. אם היראה העילאה שלמה, כלומר האדם בביטול במציאות באופן מוחלט, אז ה״כלי״ שלו שלם ויוכל להכיל את ה״אור״ של האהבה. האור של האהבה תמיד נמצא ותמיד בשפע, זה רק הכלי שדורש תיקון ועבודה. כשהכלי שלם ומתוקן ואין בו סדקים של ישות וקיום, האור יוכל להיכנס אליו באופן מושלם. ״ואהבת״ בגימטריה יוצא פעמיים ״אור״. אור התורה והמצוות ואור האהבה. שני האור שבשם שניאור זלמן, בעל התניא, אדמו״ר הזקן. שהגיע בחייו מתוך עבודה ויגיעה לדרגה הכי גבוהה של ביטול, חוכמה ואהבה. עד כי אמר: ״ אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את הגן-עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך כו', רוצה אני אותך בעצמך״ וזכה. שנזכה לעלות בדרגות כמו בספירלה כל פעם למדרגה יותר ויותר גבוהה ביראה ובאהבה. עד להתמזגות מלאה.

תמר, טבת תשפ"ב



פוסטים אחרונים

הצג הכול