תניא פרק נ"ג - המעשה הוא העיקר

בפרק נג׳, הפרק האחרון של חלק א׳ בתניא, אדמו״ר הזקן מגיע לתכלית שבתכלית. הוא מוריד את כל הלימוד עד כה לרמה המעשית, הוא מחבר את האור העליון ביותר עם המעשה התחתון, הוא מלמד אותנו כיצד אנו יכולים לייצר שמן למאור, כיצד המעשה הטוב הקטן של כל אחד ואחת מאיתנו הוא זה שמסוגל לשנות את כל המציאות שלנו. הוא זה שמסוגל להפוך חושך לאור ומר למתוק, הוא זה שמצליח להשכין את השכינה בעולמות התחתונים שזוהי למעשה תכליתה של כל הבריאה. בעל התניא מבאר לנו את ההבדלים בין השראת השכינה בבית המקדש הראשון לבין השראתה בבית המקדש השני לבין השראתה כיום. בבית המקדש הראשון שרתה השכינה בדרגה הכי הכי גבוהה, אור אינסוף ברוך הוא ירד למטה למקדש, ספירת המלכות של עולם האצילות היתה כאן ממש. עולם האצילות העליון שאין בו הסתרים שכן בקודש הקודשים של בית המקדש בעולמות התחתונים. בבית המקדש הראשון היה את ארון הברית שבו לוחות הברית החקוקות באצבע אלוקים. זה היה מעשה נסים, לא בגדר חוקי הטבע של העולם הזה הגשמי, אלא נס אלוקי על טבעי. עשרת הדברות הן תמציתה של כל התורה כולה שמגיעה מספירת החוכמה העליונה, שבעולם הנסתר, עלמא דאתכסיא, שהוא למעלה ולמעלה מהעולם הזה הגלוי, עלמא דאתגליא. בבית במקדש הראשון חוכמה דאצילות, שזו הספירה העליונה ביותר התלבשה במלכות של עולם האצילות ובמלכות של עולם הבריאה. לא היה צורך באותו זמן להתלבש בעולמות היותר תחתונים. את השכנת השכינה בבית המקדש הראשון אפשר להמשיל לשכינה ששוכנת אצל בני זוג שנישאו לראשונה, בתמימות נפלאה, בשלמות אלוקית עגלגלה, ללא פינות, וללא מורכבויות. שלמות פשוטה. איש- אשה- שכינה. אור ישר שיורד ללא הפרעה. בבית המקדש השני לא היו הארון והלוחות, ואמרו רבותינו ז״ל שלא שרתה בו שכינה. אדמו״ר הזקן מסביר שכן שרתה בו שכינה אך לא באותה מדרגה כמו שהיתה לראשונה, בבית המקדש הראשון שנבנה. בבית המקדש הראשון השכינה שכנה כאמור באורח נסי, על טבעי, ואילו בבית המקדש השני השכינה ירדה בדרך השתלשלות העולמות של הטבע. מלכות של עולם האצילות התלבשה במלכות של עולם הבריאה והמשיכה להשתלשל מטה למלכות של עולם היצירה עד היכל קודש הקודשים של עולם העשיה. כלומר, עד ספירות חוכמה בינה ודעת של עולם העשיה (חב״ד- ספירות המוחין של עולם העשיה התחתון). היות שכן שרתה השכינה גם בבית השני כפי ששרתה, רק לכהן הגדול מותר היה להיכנס לקודש הקודשים ורק ביום הכיפורים. את השכנת השכינה בבית השני אפשר להמשיל לנישואין של זוג בזיווג שני. שאלו יחסים יותר מורכבים, כי לרוב ישנן מורכבויות הקשורות לנישואים הראשונים שנגמרו, מורכבויות רגשיות ומורכבויות מעשיות. אלו הם יחסים שדורשים הרבה רגישות מהאיש והאשה והרבה ויתורים כדי למלא ככל האפשר את הצרכים של מגוון ההיבטים והנפשות הקשורות והחשובות לשני הצדדים. גם בהם תשכון השכינה, בדרך יותר בוגרת ומושכלת, כאן ישנה פחות תמימות נעורים ויותר כלים. אם בבית הראשון היו אורות מרובים וכלים מועטים, גילוי אלוקי רם ונשגב שלא היו לעם ישראל כלים רוחניים מספיק גדולים כדי להכילו באותו שלב, בבית השני האורות היו יותר מועטים, הגילויים האלוקיים היו פחות נעלים, אך לישראל היו יותר כלים. לכן הוא שרד יותר שנים. בית המקדש השלישי יהיה אמיתי ונצחי כי בו תהיינה משולבות שתי התכונות הטובות משני הבתים הראשונים. גם התגלות אלוקית נעלה ונשגבה ותמימות נעורים מתוקה וגם כלים מזוככים ורחבים שיוכלו להכיל את כל האורות הנעלים. בית זה יהיה קיים לנצח נצחים. בינתיים, אין לנו עדיין בית מקדש ולכן אומרת הגמרא שכעת ״אין לו לקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה״. כעת השכינה יורדת דרך השתלשלות העולמות עד הכי למטה, עד המלכות של עולם העשיה (בבית השני היא ירדה עד ספירות המוחין של עולם העשיה ואילו עכשיו היא יורדת עד למלכות התחתונה). בזמן הזה מספיק שאחד או אחת לומד או לומדת תורה, השכינה איתו או איתה. השכינה יורדת עד למטה כי בסופו של דבר כל תרי״ג מצוות התורה הן מצוות של עשייה. כי כל האומר ״אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו״ גם זה מובא בגמרא. אין שום תועלת בכך שאדם ילמד תורה ויגיע למקומות נשגבים בלימוד ובהבנה אם אין הוא מביא את הלימוד לכדי עשייה. כמו שאמר הרבי מליובאוויטש, ״המעשה הוא העיקר״, היות וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. תלמוד ללא מעשה מפספס את כל העניין... ואפילו מצוות תלמוד תורה, ברכת המזון, קריאת שמע ותפילה, יש להן מימד של עשייה כי האדם הלומד או מתפלל צריך להוציא בשפתיו את המילים או לפחות להניע את שפתיו וזהו סוג של מעשה כי יש שימוש בשפתיים של הגוף הגשמי. האדמו״ר הזקן משתף אותנו כאן ברמז מהתורה, שתרי״ג -613 מצוות התורה בצירוף 7 מצוות דרבנן שהן מצוות עשה שנקבעו ע״י חז״ל, יוצרים יחד את הגימטריה של ״כתר״ (620). כי בתוך המצוות המעשיות הללו כולן מלובש רצונו העליון וחוכמתו העילאה ואורו האינסופי ברוך הוא. החוכמה העליונה מגיעה עד המלכות התחתונה. כמו שכתוב בזוהר הקדוש: ״אבא יסד ברתא״. החוכמה של אבא ייסדה את המלכות בתו. בבת קיימת חוכמת האב. וכאן, לקראת סיום, חוזר בעל התניא למשל הנר מהזוהר הקדוש. לפיו, האור העליון המאיר על ראשו של יהודי, אור הנשמה שלנו, זקוק לחומר בעירה, לשמן שיבעיר את הפתילה. בדרך כלל שמן מייצג את החוכמה. ואילו כאן ממשיך בעל התניא את הרעיון שמצוות התורה המעשיות נמשכות מספירת החוכמה בשל היותן רצונו של הבורא, ורצונו וחוכמתו אחד. לכן המצוות המעשיות הן ״השמן״, הן חומר הבעירה שממנו ניתן להדליק את הפתילה כדי שיאיר אור הנר, אור השכינה שבנשמה. ואולם מהי הפתילה עצמה? את מה אנחנו מדליקים? ופה התשובה פשוט מרגשת ונפלאה. התשובה שהיא המענה לכל הבעיות והניסיונות שאנו חווים בעולם הזה. במשפטים האחרונים של ספר ״ליקוטי אמרים״, נותן לנו אדמו״ר הזקן את המפתח הסודי לגן העדן שנמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו בפנים. הוא מגלה לנו את הסוד שבאמצעותו נוכל להפוך את כל הקש שבחיינו לזהב טהור, את כל המר לדבש מתוק, את כל החושך לאור. הפתילה היא היא הנפש החיונית (הבהמית) שבגוף. זאת שאנחנו כל הזמן מצטערים על הרגע שבו היא נבראה, זאת שאנחנו כל הזמן כביכול ״נלחמים בה״, זאת שאנו מואסים בה. וכל זה בשל קטנות המוחין כי דווקא בה בתוך הגסות והבהמיות שלה מסתתר הצהר לקודש הקודשים... אלמלא היא לא היינו יכולים להגיע. היא הכסא שעליו אנחנו עולים ויכולים להגיע למדפים הגבוהים, היכן שנמצאים כל הממתקים, אלה שאת נשמתנו מחיים. אנחנו נמצאים כיום מספר ימים לפני פסח, חג החירות, ולפני שאנו נכנסים להיכל האור והגאולה אנו נדרשים לשרוף את כל החמץ שבביתנו פנימה. את החמץ שבסדקים, ואת החמץ שבכל הרצונות שלנו האישיים, מתוך התאווה ליהנות את הגופות הגשמיים, מתוך הרצון להיות ״משהו״ בפני עצמנו, להיות חכמים כאלוקים כפי שהבטיח לנו הנחש אז לפני הרבה הרבה ימים. את כל אלה אנחנו מבעירים במדורה ענקית שהאש שלה עולה השמיימה בדרך שנקראת העלאת ״מים נוקבין״, מים תחתונים, שיוצרים התעוררות מלמעלה והמשכה של ״מים דוכרין״, מים עליונים שיורדים אלינו ומחיים את אור נשמתנו, אור שכינתנו. ללא אותה שריפה לא היינו יכולים ליצור קשר עם אותו אור אלוקי ש״למעלה״. השריפה הזאת מכלה את כל המסכים, ממיסה את כל שכבות ההסתרים ומגלה את האור האלוקי ששוכן אצלנו בתוכנו, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו בפנים. היא לא באמת נפרדת מאיתנו ונמצאת ״למעלה״ באופן גשמי, היא נמצאת כאן כל הזמן, היא רק היתה נסתרת ומכוסה, וחיכתה שנבעיר ונמיס את כל מה שהחביא אותה. חיכתה להאיר אותנו באורה הזך והנפלא. אם כן, העבודה שלנו בכל רגע ורגע בחיינו היא לא להילחם בכל הרצונות שלא לה׳ המה, לא להדחיק ולדכא אותם פנימה, אלא לגייס אותם לטובתנו, להשתמש בהם כחומר בעירה, לתת לנפש (הבהמית) שתבער ולשחרר את הנפש (האלוקית) ממאסר. חופשיה ומאושרת מאירה את סביבתה ומודה לקב״ה על כל דקה ודקה נצחית של שמחה בצאתה מגלותה. בין אם הצלחנו כמו הצדיקים להפוך את החושך לאור לחלוטין, ובין אם רק הצלחנו להפוך את הלבושים- המחשבה, הדיבור והמעשה למחשבה דיבור ומעשה של תורה ומצוות ובכך לבשנו לבושים קדושים. שהרי אי אפשר לחשוב בו זמנית מחשבות קדושות ומחשבות לא טהורות. בכל רגע נתון יש לנו את הבחירה אם לחשוב, לדבר ולעשות בעניינים של קדושה ואז לפחות באותו רגע אנו מגלים אותה, את מתיקותה האינסופית ואת אורה.

הלוואי שנצליח להיות בינוניים כל החיים.

ושנזכה בימינו לגילויו של משיח צדקנו, לבניית בית המקדש השלישי והנצחי. לגילוי אור אינסוף האלוקי עם אינסוף אהבתו, עם חיבור פנימי שבל יינתק לעולם לשכינתו.


נשלם חלק ראשון בעזרת ה׳ יתברך ויתעלה.


עד החלק הבא.


תמר, ניסן תשפ"ב



פוסטים אחרונים

הצג הכול