תניא פרק נ' - אהבה עד כלות הנפש

בפרק נ׳ בתניא אדמו״ר הזקן נוגע בתנועה נפשית עמוקה שהיא עוד בחינה של אהבה ״העולה על כולנה״. אהבה עד כלות הנפש, עד תשוקה להתכללות בקב״ה מתוך תנועת ״רצוא״ חזקה. האהבה הזאת מגיעה מקו השמאל מספירת הבינה, שלאחריה בשמאל ספירת הגבורה. זו אהבה כמו שלהבת האש הרוצה לעלות מעלה מעלה ולהתמזג עם מקורה. לעזוב את הפתילה, את הגוף הגשמי, ולחזור להיות נשמה כלולה בתוך הוי׳ עצמו לפני שירדה לעולם הזה והתרחקה ממנו. סוגים אחרים של אהבה שהוזכרו בפרקים קודמים ומגיעים מקו הימין של עץ החיים, קשורים יותר לחוכמה ולחסד. הם אהבה כמו מים, אהבה שכלית שקטה ורגועה שמתעוררת מתוך התבוננות עמוקה. האהבה שאדמו״ר הזקן מדבר עליה עתה היא אהבה כמו אש בוערת מלאת תשוקה פנימית ורצון עז לעלות מעלה מעלה. לא כולם זוכים לחוש אותה בחיים, ״לפום שיעורא דיליה״. יש מי שמסתפקים באהבה שקטה כמים ולא מצליחים לעורר בתוכם אהבה בוערת כאש. האהבה כאש עולה במעלה על אהבה כמים כמעלת הזהב על הכסף. אהבה כמים היא אהבה של כיסופים, הנפש נכספת להיות דבוקה בקב״ה אך היא עדיין נשארת היא עצמה שנכספת לדבוק בבוראה. ואילו אהבה כאש בוערת ומכלה כל רצון אחר בדרכה, יש לה רק רצון אחד ועז, להאבד עד כלות. להתכלל ולא להיות. האהבה הזאת מגיעה מצימאון מאוד חזק, כשהאדם מרגיש שרוחו כבר יבשה מרוב טביעתה בעולם החומר הארצי והוא משתוקק וצמא להתעלות לעולם הרוחני. ״צמאה לך נפשי״... כשאותה אהבה הוצתה האדם יכול להגיע לבחינת נפש ״חולת אהבה״. שכל מה שהיא כל כולה זה רק אהבה. שאין בה דבר מלבד אהבה. האהבה הבוערת מכלה כל מה שבדרכה, ורוצה להיעלם בתוך מושא האהבה. התנועה הזאת של ״רצוא״ בנפש אכן תביא לכיליון אם לא תיעצר בזמן ותתהפך לתנועה ההפוכה של ״שוב״. כמו שכתוב בספר יצירה: ״אם רץ לבך שוב לאחד״. כל מטרת הבריאה היא להביא את אחדותו של הקב״ה לתוך העולם הזה. לעשות לו ״דירה בתחתונים״. ואולם, את הכח לעשות זאת אנו שואבים מהחיבור לעליונים. למעשה, כל החיים שלנו אנו נעים בין שתי התנועות ההפוכות של ״רצוא״ ו״שוב״. כל פעם שאנו כבר מתנוונים בעולם החומר, מתעוררת בנו התשוקה לעלות לרוח, ואותה תשוקה יכולה להביא אותנו לגבהים ולרבדים על תודעתיים. ואולם, אז אנו צריכים להיזכר שלא זאת היתה כוונת המשורר, שעל אף שהמקומות הרוחניים הללו מאוד נעימים לנשמתנו, מטרתנו להוריד את האורות הנמצאים שם למטה לתחתונים, דרך מצוות מעשיות, פעולות גשמיות. אסור לנו להישאר שם למעלה, להיאבד בעל מודע, אלא ברגע השיא אנו צריכים לחזור מטה. עד ששוב נחוש שאנו טובעים בחומר ותתעורר בנו שוב אותה תשוקה לעלות מעלה וחוזר חלילה. אצל חסידים, תנועת הרצוא מתבטאת ברצון להיות עם הרבי, לחסות בצלו, להתמזג בו, בתורתו. הוא מחבר את החסיד לעצמו. הוא מחבר אותו ל״טעינה הנשמתית״ שלו. כמו מכשיר שמחברים למטען והוא נטען, כך החסיד בחצר של רבו. לאחר ה״טעינה״ הוא חוזר לשליחותו. לבצע את ייעודו. הוא לא נשאר אצל רבו. זאת לא המטרה. המטרה היא להפיץ את המעיינות חוצה. לקרב את הגאולה האמיתית והשלמה. אז באמת נוכל להיות מחוברים ללא הפסקה. אך עד אז, יש לנו הרבה עבודה... כמו שראינו אהבה כמים היא מקו החסד ואהבה כאש היא מקו הגבורה. בעל התניא מזכיר את האר״י ז״ל שאמר שהחסד אלו הכהנים והגבורה אלו הלויים שהם מסייעים לכהנים, אך לעתיד לבוא יתהפכו התפקידים והלווים הם יהיו הכהנים. עבודת הלויים בבית המקדש היא ״להרים קול רינה ותודה, בשירה וזמרה בניגון ונעימה״ וגם היא היתה בדרך של ״רצוא ושוב״. הניגון כולל רגעים של השתוקקות וכלות הנפש, מרירות וגבורה ואז חזרה לתוך רגעים של חסד ושמחה. באמת בניגון אפשר לבטא רבדים יותר עמוקים בנפש שאי אפשר לבטא במילים.

מצרפת ניגון של שמבטא את כלות הנפש, את הגעגוע של החסיד למקור האור.

https://youtu.be/APvFoWWU-oc


מקדישה את סיכום הלימוד היום לשמירה והגנה על כל האזרחים התמימים שנמצאים באוקראינה ובפרט על כל היהודים הנמצאים שם ובפרט שמירה והגנה למשפחות והבחורים הנמצאים בסמוך לציונו של בעל התניא. זכותו וקדושתו תגן עליהם ותנסך בהם רוגע ושלווה ויעברו את הזמנים הללו בשלום ובבריאות שלמה.


תמר, אדר א' תשפ"ב

בתמונה כלנית יפה כמו כלה , בתנועת רצוא כלפי מעלה.



פוסטים אחרונים

הצג הכול