תניא פרק מ׳ - להצמיח כנפיים...

בפרק ה 40 של התניא, מעמיק אדמו״ר הזקן בהסבר אודות משמעות הכוונה שבתורה ובמצוות. אומר בעל התניא שכשאנו לומדים תורה ומקיימים מצוות לשמה- כלומר עם כוונה, אזי העבודה הזאת שלנו תעלה מעלה לספירות האלוקיות בהתאם לעומק העבודה שלנו, עומק האהבה והיראה. כמו שראינו בפרקים הקודמים, אז עבודה מתוך התבוננות שמביאה לאהבה ויראה עליונים שבשכל תעלה את העבודה שלנו להיכלות עולם הבריאה ואילו עבודה מתוך אהבה ויראה טבעיים שנמצאים בלב, תעלה את העבודה שלנו להיכלות עולם היצירה השייך יותר למידות הלב. בפרק הזה מסביר אדמו״ר הזקן שאדם שלומד תורה ומקיים מצוות שלא לשמה, כלומר מתוך ״מצוות אנשים מלומדה״, מתוך הרגל ולא ממש מרצון פנימי שמתגלה, אז העבודה שלו לא תעלה לפנימיות העולמות, כלומר לספירות העליונות, אלא תעלה לחיצוניות העולמות, להיכלות המלאכים. מזכיר כאן בעל התניא את רבי חיים ויטאל (גדול תלמידי האר״י הקדוש) שכותב בספרו שער הנבואה, שמלימוד תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה של חיצוניות העולמות, ומקיום מצוות ללא כוונה נבראים מלאכים בעולם העשייה של חיצוניות העולמות. ואולם, אם אדם לומד תורה או מקיים מצוות שלא לשמה ממש, כלומר שיש לו בכך איזשהו אינטרס אישי, למשל ״לקבל כבוד מעצם היותו תלמיד חכם״, אז העבודה שלו לא תעלה אפילו לחיצוניות העולמות, היא תישאר במדור הקליפות... כי האגו והרצון לקבל מפרידים ויוצרים מסך שלא מאפשר לתורה ולמצוות לעלות כלל לשום עולמות.

מזכיר אדמו״ר הזקן את הזוהר הקדוש שכתוב בו שדיבור של תורה בוקע רקיעים. כמובן שמדובר על דיבור של תורה לשמה, שיש בו כוונה... אז הוא עולה מעלה מעלה ועובר את כל המסכים ומגיע לעולמות העליונים. כאן נותן אדמו"ר הזקן תשובה לשאלה שעשויה להתעורר אצלנו בלימוד ובקריאה: שהרי אנו יודעים כבר מפרקים קודמים ש״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד״, שהתורה והקב״ה הם אחד. אז מדוע יש הבדל בין אם נאמר את דברי התורה עם כוונה או בלי כוונה? הרי בסופו של דבר הקב״ה נמצא בכל מילה.... אז למה כל כך חשובה הכוונה? כאן נוכל להבין את הרעיון אם נשתמש בדוגמא פשוטה. כשאנו רואים אדם שמברך את חברו למשל ליום הולדתו, או לרגל שמחתו, או להבדיל, מספיד אדם אחר ביום פטירתו. יש הבדל בין אם האדם המברך או המספיד אומר מילים יפות מאוד אך ללא כוונה... אפשר להוציא ברכות נהדרות שכתבו אחרים ומפורסמות... או אם האדם יאמר את מילותיו מעומק הלב, מילים שמלאות בכוונה, באהבה, ובכבוד לאדם שאליו מדבר. ואין זה חשוב אם הוא יאמר את המילים בשפה הכי פשוטה... וגם לא חייבות להיות מילים רבות, כי הברכה לא נשקלת בכמות אלא במשמעות... כשאנחנו חווים אדם אחר שמברך אנו יכולים לראות ולהרגיש אם מילותיו באות מעומק הלב. כאשר הן יוצאות מעומק הלב הן תגענה לעומק הלב של השני כי מה שיוצא מן הלב נכנס אל הלב... ואם לעומת זאת האדם ידבר מן השפה לחוץ אז גם אצל השומע המילים יישארו מבחוץ... ולא יעוררו אצלו דבר. זה ההבדל בין עבודת ה׳ לשמה או שלא לשמה. מי שלומד תורה ומקיים מצוות מתוך אהבה ויראה, עם כוונה, כשהוא יעלה למעלה ביום מן הימים הוא יגיע עם ״תלמודו בידו״. התורה והמצוות שלו יעלו יחד איתו. ולכן, על אף שאכן הקב״ה ממלא את כל העולמות שווה בשווה, ההבדל בין עולמות עליונים לתחתונים הינו אצל המקבלים.

מה ההבדל בין עולמות עליונים לתחתונים? בעולמות העליונים ישנה הארה גדולה. אין הרבה לבושים, מסכים והסתרים על האור האלוקי. ככל שיורדים בעולמות מתגברות ההסתרות עד שנראה כביכול ש״האלוקים לא נמצא״, הוא מסתתר ונמצא בהעלם. כשאדם מדבר דברי תורה באמצעות פיו הגשמי, הוא משתמש בכוח של קליפת נגה, שהיא זו שמחייה את האיברים הגשמיים שלו והיא נמצאת בין עולם הקדושה לטומאה. בדיבורו ללא כוונה האלוקות נשארת בהסתרה. ואולם, כאשר הוא מכניס לתוך המילים גם כוונה, אז הוא מעלה אותן לתחום הקדושה (עולם הבריאה או היצירה כאמור לעיל).

ומהי אותה כוונה? כאן משתמש בעל התניא במשל נפלא מהזוהר הקדוש. הכוונה מתגלמת באהבה וביראה שיש לנו כלפי הקב״ה בעת לימוד התורה או קיום המצווה. והאהבה והיראה הללו הן כמו כנפי ציפור שבזכותן הציפור יכולה לנסוק ולעוף מעלה מעלה. כאשר האדם הוא עדיין קטן באמונה, וטרם פיתח את כנפי האהבה והיראה, אז הוא כמו אפרוח שאינו יכול לעוף. ככל שאנו מתקדמים ועובדים על עצמנו דרך התבוננות פנימית בחיים, ככל שאנו מפתחים את שרירי האמונה, כך אנו מצמיחים אט אט את כנפי האהבה והיראה. זה מתחיל מיראה תחתונה, שהיא מעין פחד מהשם. שאנו מפחדים לעשות בניגוד לרצונו כי יודעים שהוא זה שמחייה את העולם ואנו פוחדים שחס ושלום יחליט שלא לחיות אותנו... ומאהבה טבעית שמוסתרת לנו בלב, ושגורמת לנו לרצות לעשות רצון שמיים כי זה נראה לנו נכון וטבעי. ואם אנחנו ממשיכים להצמיח כנפינו מהשלב הזה, אז ההתבוננות הפנימית שלנו מביאה אותנו לאהבה יותר עמוקה כלפי הבורא, מתוך הבנה פנימית ״שלית אתר פנוי מיניה״, שהוא בכל, כולל בתוכנו, בעצמותנו, שאהבתו היא הכח המחייה את כל עולמנו. וההתבוננות מביאה אותנו גם ליראה יותר גבוהה שאיננה פחד נמוך אלא יראת הרוממות. כשאנו ממש מבינים בפנימיות שאת גודלו ואינסופיותו אנו לא מסוגלים בכלל לתפוס, שאת השגחתו אנחנו משיגים רק לעיתים וזה גורם לנו לרצות לשמור על הקשר הפנימי הזה לעולמים. אנחנו מתבוששים בהיותנו כה קטנים לעומת מלך מלכי המלכים...

ככל שאנו מצמיחים יותר את כנפינו כך אנו יכולים לנסוק גבוה יותר בעולמות, ולפרוץ מעבר למסכים וההסתרות. אנחנו יכולים להגיע ליחוד עליון יותר עם אור האלוקות, ובכך לגילוי רצונו יותר בעמקות. בעת רצון הזאת שבה אנו מתייחדים עם רצון העליון אנו נוגעים בעולם האצילות. עולם האצילות הוא העולם העליון ביותר מכל העולמות, ונשמות רובנו לא מגיעות ממנו אך כאשר אנו לומדים תורה ומקיימים מצוות עם כוונה אנו גורמים ליחוד- התאחדות- למעלה למעלה בעולם האצילות. ומתוך היחוד הזה יורד אור לעולמות הבריאה, היצירה והעשיה היותר תחתונים. כשאנחנו מצליחים לעשות זאת נוצרת אחדות והתכללות בין הספירות שבאותם העולמות. אז הגבורות והדינים מתמתקים בתוך הגבורות והחסדים. כלומר, ישנה השפעה נפלאה לעבודה שלנו עם כוונה. זה לא רק ״בשבילנו״, כדי שאנחנו נצמיח את כנפינו למעננו.... אם היינו עושים זאת בשביל עצמנו ולתועלתנו היתה נפגעת טהרת הכוונה שבעבודתנו...וממילא היתה נפגמת התעופה... היחוד העליון הזה מוריד חסד לעולמנו. הוא ממתיק כל מיני גבורות ודינים. הוא משפיע אור לעולמות התחתונים. הוא מגלה כאן את חסד האלוקים. מסביר בעל התניא עניין יפה. אומר הוא שלימוד המקרא (התנ״ך) שייך לעולם העשייה כי כשאנו קוראים את פסוקיו אנו מדברים בפה הגשמי. לימוד המשנה, שייך לעולם היצירה כי בו אנו לומדים למשל אם משהו כשר או פסול וזה בא מעולמות חסד וגבורה (המידות ששייכות לעולם היצירה) לימוד התלמוד (הגמרא) שייך לעולם הבריאה כי בו אנו מתפלפלים בעניינים שכליים. מצד אחד נראה שלמשל לימוד המקרא ״נמוך״ יותר כי שייך לעולם העשייה אך בעצם ההתפשטות של האור האלוקי דרכו היא הכי גדולה. האור האלוקי יורד בלימוד המקרא מהאצילות עד העשיה. בלימוד המשנה האור האלוקי יורד עד עולם היצירה. בלימוד התלמוד האור האלוקי יורד עד עולם הבריאה. ובלימוד הקבלה האור האלוקי נשאר בעולם האצילות. לכן, את המקרא אנו יכולים ללמוד גם עם ״כנפיים קצרות״ כי לא צריך הרבה לנסוק. הוא יורד עד אלינו.... בשביל המשנה אנו צריכים כנפיים יותר ארוכות שתעלינה אותנו לעולם היצירה, ובשביל התלמוד הכנפיים צריכות להעלות אותנו לעולם הבריאה. כדי ללמוד את הקבלה אנחנו צריכים ״כנפי נשר״ שהוא העוף שיכול לעוף הכי גבוה... כדי להגיע לאצילות אנחנו זקוקים לעוף גבוה מאוד...

לקראת סוף הפרק נוגע אדמו״ר הזקן במקום מאוד מאוד מתוק, מקום מאוד מאוד מואר. מקום שאליו מגיעים בעולם הזה רק מעטים. מקום של ״אהבה בתענוגים״... לפני כן נקדים ונאמר שעוף כשר גם ללא כנפיו. התורה והמצוות חשובות ויכולות להתקיים גם ללא תעופתן. אך כאשר מקיימים אותן עם כוונה אנו מכניסים בכל העניין נשמה. אמנם גם האהבה כשלעצמה היא מצווה: ״ואהבת את השם אלוקיך בכל נפשך ובכל לבבך״.... אך לרוב מטרת האהבה היא שתביא לעבודה. אם למשל בן זוג אומר לבת זוגו שהוא אוהב אותה מאוד אך לא עושה דבר למענה, אז מהי תכלית האהבה? והשאלה הנשאלת היא האם תמיד חייבת להיות לאהבה תכלית? נכון שלרוב התשובה היא חיובית. לרוב אהבה אמורה להביא איזשהי ״תוצאה״, משהו צריך להיוולד ממנה. ואולם, ישנה אהבה שהיא בדרגה מאוד מאוד גבוהה. אהבה שכאמור מעטים זוכים לטעום ממנה. אהבה שאין לה תכלית בעולם הזה, אין לה מטרה, אהבה לשם האהבה. אהבה זו היא להתענג על ה׳ מעין עולם הבא... כשגופנו בעולם כאן אך נשמתנו מצויה במימד שמעבר למקום ולזמן. מימד שבו אנו לא זקוקים לדבר, אנחנו מחוברים ישירות לבורא העולם. נשמתנו מתאחדת איתו ביחוד עליון מושלם. ועד שנגיע כולנו לשם, הדרך שלנו להרוות את צימאונה של נשמתנו, את ההשתוקקות העצומה לריוויון האהבה, היא לשתות ממעייני התורה. כמו שאמר לנו הנביא ישעיה: ״הוי כל צמא לכו למים״. הפסיקו לעמוד על גדת הנהר ולצעוק שאתם צמאים. הכל לפניכם. רק תצמיחו את כנפיכם...

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנה של לימוד תורה לשמה, של נסיקה מעלה מעלה ושל המתקת הדינים, שנה של חסדים.


מוקדש באהבה רבה ועמוקה לכל אחד ואחת מישראל, שנמצאים כאן או שעלו להיות קרובים יותר למלך מלכי המלכים.


תמר, אלול תשפ"א

https://youtu.be/7G8ZQP-K8r8

בצילום: נשר אפריקאי © Zeev Kirshenboim


פוסטים אחרונים

הצג הכול