תניא פרק מ"ח - קצה הקרחון

בפרק מח בתניא, אדמו״ר הזקן מבאר כפי האפשר והצורך לענייננו, נושא יסודי ועמוק מתורת הקבלה - אופן בריאת העולם בדרך של צמצומים. אור אינסוף ברוך הוא, הוא מעבר ליכולת ההשגה שלנו. אין אנו יכולים בכלל לתפוס את הגודל והעוצמה, ואפילו לא לתפוס קצה קצהו בשכלנו. אנחנו נבראים בעלי גבול ואין אנו יכולים לתפוס את ה״בלי גבול״. אם היינו מסוגלים להגיע לשם היינו מיד נעלמים, מתבטלים במציאות ולא קיימים. (כמו שכתוב בפרשת השבוע שלנו ״כי תשא״ - לא יראני האדם וחי)... כל העולם נברא בזכות הגבול, בזכות הצמצומים. הקב״ה שהוא אינסוף היה צריך לצמצם את האור שלו כדי לברוא את העולמות. צימצום האור איננו כמו שאנו עשויים לדמיין, לא כמו צמצם של מצלמה, שרק מגביל את כמות האור הנכנסת ואולם מהות האור לא משתנה. הדבר שונה בצמצומים עפ״י תורת הקבלה. כאן הצמצום הוא מהותי, אין ערך בין הנברא המצומצם והמוגבל לבורא האינסופי והבלתי מוגבל. האור האינסופי כמעט לגמרי מוסתר. העולם הנברא מוגבל במקום ובזמן. למשל הזמן בין הארץ לרקיע הוא 500 שנה וכך בין כל רקיע לרקיע. ולא רק העולם הזה, עולם העשיה, הוא מוגבל. גם העולם הבא וגן עדן, היכן שנמצאות נשמות הצדיקים, הנשמות עצמן, וגם עולם היצירה שבו נמצאים המלאכים, אף הם מוגבלים. גם הם אינם יכולים לתפוס ולהשיג את אור אינסוף ברוך הוא ולכן על אף שהם נהנים ומתענגים מזיו השכינה, ההנאה הזו היא מוגבלת, היא לא אינסופית, אחרת המציאות המעודנת הזאת היתה מתבטלת. בעל התניא מסביר שהצמצום הוא כה גדול עד שאין בכלל ערך ויחס בינו לבין מקור האור. מקור האור, אור אינסוף, נקרא ״סובב כל עלמין״ או ״אור מקיף״. לא סובב במשמעות של מקום, כי אין ״מקום״ ברוחניות, אלא אור שהוא בלתי מושג, בלתי מולבש בעולמות התחתונים. הוא נשאר מקיף כביכול מלמעלה. כל מה שאנחנו רואים במציאות זהו אור שהוא ״ממלא כל עלמין״, אור שאחרי הצמצום שמאפשר בריאה וגילוי. את האינסוף אין לנו כאמור יכולת להשיג או לראות. ובאמת עולה השאלה, איך אפשר לאהוב משהו שהוא בלתי נתפס? שהרי אנו מצווים לאהוב את השם. ׳ואהבת את ה׳ אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך׳... איך אפשר לאהוב משהו שלא מכירים ושבכלל לא מסוגלים להכיר? ובאמת אין לנו יכולת בכח השכל לאהוב ככה את האינסוף. אנחנו אוהבים את הקב״ה כפי שהוא נתפס בשכלנו, כפי שאנו מצליחים להבין ולהתחבר, עד כמה עמוק שאנו מסוגלים להתבונן... הראשון שהתבונן והגיע לאהבת האלוקות היה אברהם אבינו. כל תופעת טבע פלאית שראה הוא חתר להבין מה עומד מאחוריה והצליח להבין שאין מה להתפלל לשמש, לירח ולכוכבים שהרי הם בעצמם נבראים... ובטח שלא להתפלל למעשי ידי אדם- אלילים. ההתבוננות במעשה הבריאה, גורמת לנו לתפוס שיש משהו עצום ובלתי נתפס שברא ובורא את כל זה, יש אור מופשט שממנו נבראים כל פלאי הפלאים. מהעשב הכי קטן שיש בו חוכמה אלוקית אדירה ועד כל הגלקסיות. מבעל חיים ועד אדם שיכול לחשוב, להבין ולהמציא המצאות. את האור עצמו אנו לא תופשים ואותו לא נוכל לאהוב עפ״י שכל, אך כן נוכל לאהוב את הביטויים שלו בעולם. פרח שמרגש אותנו, בעל חיים שחי לידנו, או אדם שנגע ללבנו. ומתוך ההתבוננות נוכל לאהוב את ה׳ בכל נפשנו ולבנו אך כדי לאהוב אותו בכל מאודנו, זה כבר מתנה מלמעלה כי זו אהבה שמעל השכל, מעל ההתלבשות בכלים השכליים, אהבה שנוגעת בעצם בנשמה. זו הדרגה הכי גבוהה. (עפ״י דברי הרבי במאמר ״ויהי אומן את הדסה״ תשכ״ד). האור הסובב כל עלמין, המקיף, הוא נסתר. הוא מכוסה בעולמנו (נקרא ׳עלמא דאתכסיא׳) והאור הממלא כל עלמין שמלובש בתוך הנבראים הוא האור הגלוי בעולם (׳עלמא דאתגליא׳). על אף שאנו תמיד מתפעלים מכל מה שנראה לעינינו ולפעמים מאמינים שרק הוא קיים... האמת היא שהעולם הנסתר משפיע עלינו בהרבה יותר מבלי שנדע, הוא למעלה במדרגה מהעולם המגולה. הוא משפיע השפעתו כביכול ״מלמעלה״ או ״מלמטה״, לא באמת ממקום, אלא מרובד יותר עמוק. לפעמים אנו יכולים להרגיש תחושות מסוימות שלא נדע להסביר אותן במילים ואפילו לא במחשבה. מעין חוויה שהיא מעבר לעולם הזה וגם מעבר לעולם הבא. אלו הן חוויות מעלמא דאתכסיא. אם נצליח לתרגם אותן למחשבות או מילים אז באותו הרגע הפכנו את האורות הללו מ״מקיפים״ ל״פנימיים״. אנחנו יכולים מאוד להאמין בתורת משה שהיא תורת אמת, אך אם לא נפתח את הספר ונלמד, התורה תישאר אור מקיף עבורנו. היא לא תיטמע בנו. כדי להכניס את אור התורה שהיא ״עץ חיים למחזיקים בה״ לתוכנו אנו צריכים ללמוד אותה, להתעמק בה. וגם בתורה עצמה כשכבר לומדים אותה, יש את הרובד הפשוט, הגלוי, הסיפורים התנ״כיים, ויש רבדים הרבה יותר פנימיים. ככל שמעמיקים ככה הופכים אורות מקיפים של התורה לפנימיים. זה כמו שנקרא מכתב של חבר, או אפילו פוסט ברשתות חברתיות. אפשר להבין מהמכתב או מהפוסט את ההבנה הפשוטה, ואם מעמיקים אז אפשר לגלות מסרים עמוקים שנמצאים בין המילים, ניואנסים דקים. את זה יוכלו לעשות אנשים רגישים ומתבוננים. לעתים הם יוכלו להבין על כותב המילים אפילו יותר ממה שהוא יודע על עצמו אם הם אוהבים ומכירים אותו. כל מה שאנחנו רואים זה רק קצה הקרחון. מתחת אליו יש עולם נסתר מלא וגדול.

אדמו״ר הזקן נותן דוגמא לאור מקיף. כמו שאנחנו בדעתנו או בדמיוננו מציירים דבר שראינו או שאנו רואים. אנחנו הרי יכולים לעצום את העיניים ולהגיע למקומות הכי רחוקים... אז דעתנו ״מקיפה״ את אותו הדבר שאנו רואים רק שהוא לא מוקף בפועל ממש אלא רק בדמיון. לעומת זאת הקב״ה כשהוא מקיף משהו זה לא כמו בנאדם. אין אצלו דמיון ומציאות הכל אצלו אחד. הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ״ל כתב פסקה נפלאה בביאורו את הפרק הזה. חייבת להביא אותה בלשונו: ״קיומו של העולם אינו נובע ׳ממילא׳ רק ממציאותו של הקב״ה, אלא משום שהקב״ה חושב עליו, שהוא קיים בפועל בדעתו של הקב״ה. ידיעתו של הקב״ה, שהוא כביכול פועל וחושב על הדבר, היא התהוותו מאין ליש, היא עצמה הקיום בפועל ממש של כל פרט וכל צד במציאות, שאם לא היה בידיעה לא היה קיים. השאלה של ההשגחה הפרטית, האם יודע הקב״ה מה עושה כל נמלה ביערות האמזונס, כשהיא זוחלת משפת העלה האחד אל שפת העלה השני, מקבלת כאן תשובה ממין אחר: אם הקב״ה אינו יודע - הנמלה אינה קיימת! הנמלה קיימת והיא זוחלת על שפת העלה- משום שהקב״ה יודע! כך כל דבר שקיים וכל דבר שקורה - נמצא בתוך הידיעה האלוקית. לעומת המשפט המפורסם המיוחס לדקארט: ׳אני חושב משמע אני קיים׳- היה מי שאמר: ״הקב״ה חושב - לכן אני קיים׳. בבחינה זו אין הבדל בין קטן לגדול. כל דבר, מהוירוס הקטן ועד לגלקסיה של שביל החלב- אם הוא נמצא- פירושו של דבר שהקב״ה יודע אותו, ואם הוא אינו נמצא בדעתו של הקב״ה - הוא אינו נמצא כלל״. הפסקה הנ״ל של הרב הצליחה להפוך רעיון מופשט ומקיף בתוך הפרק שלנו לבר השגה ופנימי בדרך נפלאה.


https://youtu.be/2U4pyUGk6Hw


תמר, אדר א' תשפ"ב



פוסטים אחרונים

הצג הכול