תניא פרק מ"ז - רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ

בפרק מ"ז בתניא מתבונן האדמו"ר הזקן ביציאת מצרים מנקודת מבט רוחנית. שהרי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכָל יוֹם וָיוֹם, חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִצְרַיִם. והכוונה היא לא רק ממצרים הגשמית, אלא מהגלות הרוחנית שבה נמצאת הנשמה שלנו כשהיא בתוך הגוף הגשמי שאוסר אותה בכבליו ומוגבלויותיו. הנשמה היא אינסופית, היא אלוקית, היא משוחררת, חופשיה, היא נצחית ותמיד בריאה נקיה וזכה. רק הגוף עם כל תאוותיו ורצונותיו הגשמיים והחומריים כובל אותה ולא נותן לה לעוף כרצונה ולחזור למקורה, לאינסוף ברוך הוא יוצרה. בעולם הגשמי שולט מָשְׁכָא דְּחִוְיָא, עור הנחש. אותו נחש שפיתה את חוה ומאותו זמן נכנס והשתלשל במשך הדורות בתוך צאצאיה. הוא הנחש הערמומי שמספר לנו שקרים לגבי עצמנו ואחרים, שמחרחר ריבים, שמפריד בין אוהבים, שמוריד אותנו לשאול תחתיה ברגשות נמוכים ובכיה, שמעורר את תאוותינו לענינים גשמיים וריגושים זמניים, שמבטיח לנו הבטחות שאין להן כיסוי, שמשכנע אותנו שהשקר הוא אמת והאמת נרדמה ושאין לנו לסמוך לבנו יותר על אהבה, שהשגת כוח וכסף הוא היעד הנחשק ואין שום מניעה להשתמש בכל האמצעים כדי להגיע אליו. שהעונג הגופני הוא במקום ראשון בכל מערכת יחסים, שמשפחה זה ערך מיושן ואפשר לותר עליו תמורת חיים סוערים. ואפשר למלא את הדף ולהכביר במילים על כל ההרס שזרע וזורע הנחש הקדמוני אצלנו בחיים, אבל המשימה הכי גדולה שלו מאז ימי בראשית היא להפריד אותנו מבוראנו. לגרום לנו לחשוב ולהאמין שאין תכלית. ואולם, הנשמה, הנפש האלוקית, כן יכולה לצאת ממאסרה וזה ע"י עיסוק בתורה ומצוותיה, ובמיוחד היא יוצאת מגלותה בעת קריאת שמע. אז היא מקבלת עול מלכות שמיים ומתייחדת עם אור אינסוף ברוך הוא, בזמן שקוראת "ה' אלוקינו, ה' אחד". היא יוצאת מגלותה לרגע אינסופי אחד. הראשון שהצליח להגיע ליחוד הנפלא עם הקב"ה היה אברהם אבינו. הוא הגיע לכך בכוחות עצמו, בזכות עלייתו בקודש ממדרגה למדרגה כמו שכתוב "וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה". אברהם מתוך התבוננותו העמוקה גילה את האור האלוקי האינסופי שנמצא בתוכו פנימה וביטל את כל הוויתו הגשמית, התאחד לחלוטין עם נשמתו האלוקית. מסעותיו לא היו רק מסעות בארץ הגשמית אלא מסעות רוחניים בתוך עולמות פנימיים, שהובילו אותו למדרגה העליונה ביותר של אהבת ה'. אברהם הינו המרכבה למידת החסד בעולם, הוא מוריד את אהבת ה' לכאן. כולנו צאצאים של אברהם אבינו וקיבלנו ממנו בירושה ללא עבודה מצידנו את היכולת להתחבר ולהתאחד עם הקב"ה. אנו יכולים להוציא זאת מהכח לפועל באמצעות התורה הקדושה, שמולבשות בה רצונו וחוכמתו של הקב"ה שהם מאוחדים עם מהותו ועצמותו. כלומר, הקב"ה דרך התורה נותן לנו ממש כביכול את עצמו. בזוהר הקדוש כתוב על פרשת תרומה (שקראנו השבת😊 – איכשהו בהשגחה פרטית הרבה פעמים לימודי התניא מסונקרנים לנו עם פרשות השבוע). "וְיִקְחוּ לִ֖י תְּרוּמָ֑ה" – במשמעות ש "לי" = "אותי", תרומה = תורה מ. המילה תרומה משמעותה כאן התורה שניתנה ב "מ" (40) ימים. כלומר, ויקחו לי תרומה עפ"י הזוהר הקדוש כוונתו ויקחו אותי באמצעות התורה שקיבלו בסיני. אומר האדמו"ר הזקן שהתורה והקב"ה בעצמו הם אחד. אור אינסוף ברוך הוא מרוב אהבתו אלינו נתן לנו את תורתו ככתוב: ַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה"... קיבלנו אותה במתנה, ואת היכולת להתחבר ולהתאחד עמו בירושה, בלי שום יגיעה, רק מעצם היותנו צאצאיו של אברהם אבינו. אך האם אנו מעריכים אותה? הטבע האנושי לא מעריך את מה שמגיע בקלות, זה נדמה "מובן מאליו". לא בטוח שאנו תמיד מעריכים את הזכות העצומה להיות בניו הנבחרים של בורא עולם. שזכינו לקבל את התורה, שזכינו באפשרות להתיחד עם השכינה. אמנם אנו יכולים להרגיש את השראת השכינה רק ע"י התורה, אך באמת הקב"ה שורה בבני ישראל גם אם אינם לומדים תורה, אף שאז אין הם מרגישים את השראת השכינה. הקשר הפנימי שלנו עם בוראנו איננו תלוי במעשינו. הוא תמידי, נצחי, נשמתי. ואולם, כדי להצליח להרגיש ייחוד אמיתי ממש, ולצאת מגלות הנחש, אז עלינו לרצות לדבוק בו, לרצות להתאחד עמו. הכל תלוי ברצון שלנו. ידוע שבמצרים היו כאלה שלא רצו לצאת, שהתרגלו לגלות והיו משוכנעים שטוב להם שם. הם אלה שלא יצאו ממצרים אלא מתו במהלך מכת החושך. כי כדי לצאת ממצרים צריך לרצות לצאת. הרצון מכוון אותנו לכיוון היציאה ואת השאר עושה הקב"ה עבורנו, הוא בעצמו ולא מלאכיו או שרפיו, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כל יום ויום מחדש. כל יום ויום כשיהודי מתעורר ואומר תודה לאלוהיו שהחזיר בו נשמתו, כשמתפלל ומקבל על עצמו את עול מלכותו, כשקורא קריאת שמע בכוונה ומתאחד עמו. הוא מקבל כח פנימי וחזק לצאת מכל המיצרים שבחייו. ולו לרגע קט. האמונה והקשר עם האחד הם מה שהחזיקו את עם ישראל במשך כל הדורות ובכל תלאותיו. הם ממשיכים להחזיק אותנו עם הראש מעל המים מבלי לטבוע בהבלי העולם הזה, מבלי לקרוס מתוך הקשיים והסבל של הגלות, הם שומרים עלינו, מאריכים את נשימתנו ונותנים לנו סבלנות. הם נוטעים בנו אמונה חזקה שבקרוב מאוד יתגלה משיח צדקנו, יתגלה בית המקדש השלישי שכבר קיים ורק נסתר מעינינו, שיגיע זמן גאולתנו. גאולה אמיתית ושלמה שאין גלות אחריה. אז יבלע המוות לנצח ותימחק דמעה מעל כל פנים. אז תהיה תחיית המתים וייתמו כל החטאים. אין דבר שימנע את הדבקות שלנו בו, את הדבקות באמונה, מלבד הרצון, שאם לא נרצה חלילה. ומיד כשכן נרצה, נקבל את רצוננו ונמשיך את אלוהותו יתברך עלינו. לא תמיד אנו יודעים מה לבקש בתפילתנו, לפעמים רצונותינו הפרטיים לא עולים בקנה אחד עם הרצונות הנשמתיים שאינם תמיד מודעים. אך אם נבקש מהקב"ה לדבוק בו בקשתנו תתקבל תמיד. זהו תמיד גם רצונו, שנדבוק בו. ואם אנחנו רוצים ומבקשים אז כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ". הרוח שלנו שמתעוררת ברצון להתאחד עם אור אינסוף ברוך הוא גורמת להתעוררות גם מלמעלה כך שנוצרים יחוד ודבקות, הנשמה האלוקית חוזרת לחירותה, משתחררת מכבליה. יוצאת ממיצריה. לכן, אומר בעל התניא, אנו אומרים את פרשת יציאת מצרים דווקא בשעת קריאת שמע ולא בנפרד ממנה. לכאורה, שתיהן מצוות נפרדות: האחת לזכור את יציאת מצרים, השניה לקרוא קריאת שמע. אך בעצם שתיהן דבר אחד ממש. ע"י קבלת עול מלכות שמים וביטול לאור אינסוף ברוך הוא בקריאת שמע, אנו יוצאים ממצרים ברוחניות, אנו נגאלים מגלות הגשמיות. אנחנו לא רק זוכרים את מה שהיה אלא יוצאים ממצרים ממש עתה.


https://youtu.be/TiFb9PDa-jE תמר, אדר א' תשפ"ב



פוסטים אחרונים

הצג הכול