תניא פרק מא- התבוננות מתוך אהבה

בפרק מא בתניא אדמו״ר הזקן פורש בפנינו כמה דרגות שיש בעבודת השם. למעשה, המדרגות הללו מבטאות את עומק הקשר הפנימי והאהבה שיש לנו עם בוראנו. אנו מצווים בתורה: ״ועבדתם את ה׳ אלוקיכם...״ ונתונה לנו הבחירה. ראשית אם להישמע לציווי, כי ״הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים״. ושנית, אם אנו בוחרים לעבוד את ה׳ - כיצד אנו עושים זאת? האם כלאחר יד היות שאנו מכירים במלכותו ובאמת שהיא תורתו ועל כן ״אין לנו ברירה״ אלא לקיים מאמרו... או שאנו עובדים אותו מכל הלב והנשמה מתוך יראה עילאה ואהבה כרשפי אש, עצומה. וישנן כמה וכמה דרגות בין שני הקצוות. ככל שהקשר הוא יותר פנימי והעבודה נעשית מתוך מקום עמוק יותר כך האחדות שנוצרת כתוצאה מהעבודה גדולה יותר וההשפעה שלה על העולם נרחבת יותר. וכעת אפרט. ראינו בפרקים קודמים שכדי שעבודת ה׳ תעלה השמימה היא צריכה להיות מתוך אהבה ויראה שהן כשתי כנפי הציפור שבזכותן העבודה יכולה לנסוק מעלה. אהבה ויראה מבטאות שני סוגים של עבודה. עבודת העבד (יראה) ועבודת הבן (אהבה). כדי לעבוד עבודת עבד חייבת להיות לפחות יראה תתאה, כלומר, יראה נמוכה, יראה טבעית שיש בתוך כל אחד ואחת מהישראלים שאינם רוצים למרוד במלך מלכי המלכים. זהו סוג של פחד בסיסי שקיים בכולנו. פחד מבורא העולם שאנו יודעים בפנימיותנו שבו תלויים כל חיינו. ואם אנחנו מתוך אותה יראה תתאה לומדים תורה ומקיימים מצוות, זאת נקראת ״עבודה שלמה״ אפילו שהיא נמוכה בדרגתה. ואולם, ניתן לעבור למדרגה יותר גבוהה של יראה ע״י התבוננות עמוקה בתוך המחשבה. התבוננות בגדולתו ואין סופיותו של הקב״ה והתבוננות על מלכותו שהיא מלכות כל עולמים, שברא עולמות עליונים ותחתונים. שהוא גם מקיף את כל העולמות (״סובב כל עלמין״) וגם נמצא בתוכם (״ממלא כל עלמין״) שאין סוף לאורו וגודלו. ויחד עם זאת הוא בעצמו בחר ליחד את מלכותו על עם ישראל. הוא למעשה ״מניח״ כביכול את כל העניינים האחרים ומתרכז במלכותו שלו עלינו, בניו ובנותיו היקרים. ולא רק על כולנו יחד כאחד אלא גם על כל אחד ואחת בנפרד. עלייך במיוחד! כי חייב אדם לומר: ״בשבילי נברא העולם״!!!! כל מה שאת רואה, מסביבך ובתוכך נברא במיוחד עבורך! כשאנחנו מתבוננים כך באינסופיותו ועוצמתו מתעוררת בנו יראה יותר גבוהה מאשר פחד, מתעוררת בנו יראת כבוד, שנקראת ״יראת הרוממות״, אנחנו יראים מהוד רוממותו ומתביישים בקטנותנו לעומתו. אנחנו מעוניינים להיות לו לעבדים ושימלוך עלינו מרצוננו ולא בעל כורחנו. אנו חשים זכות עצומה להיות אלו שראויים להיות לו עבדים, להמליך אותו עלינו אנו חפצים. אנו עומדים לפניו באימה וביראה גדולה ומברכים: ״ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם... בורא/אשר יצר/שהכל/אשר קדשנו במצוותיו ועוד...״. כל ברכה וברכה את מלכותו מלמטה מנציחה. ככל שאנו מעמיקים בהתבוננות כך אנו משיגים שמלך מלכי המלכים לא נמצא איתנו רק ״בזמנים מיוחדים״, לא רק בראש השנה בעת תקיעת השופר, לא רק בתפילת נעילה, לא רק בברית המילה. הוא נמצא איתנו בכל רגע ורגע! ניצב עלינו כפי שניצב על יעקב אבינו, הוא נמצא איתך ממש עכשיו! ואין כמוהו יודע מה שבלבך, אין כמוהו יודע את נפשך, אין כמוהו מבין וכואב את כאבך. והוא בוחן את כליותייך, מכיר את המקומות בהם חצית מהגבולות המוסריים הנכונים לך, והוא מעיר אותך בעדינות וסבלנות אין קץ, יודע שתשובי אליו בזמנך. אין כמוהו יודע את המאמצים שאת משקיעה ברצונך להתחבר אליו, הוא רואה הכל, הוא מרגיש הכל, הוא חווה איתך הכל. לפני שאת ניגשת ללמוד תורה או לעשות מצווה התבונני בכך שהרצון של הקב״ה שהוא הקב״ה עצמו, כי הוא ורצונו אחד, מלובש בתוך אותיות התורה או בכלי המשמש למצווה. בכך שאת לומדת תורה או מקיימת את המצווה את מושכת את אורו האינסופי על נשמתך, החלק האלוקי מעל ממש שבתוכך, את מתאחדת עמו ואורך מתבטל לתוך אורו. דעתך הפרטית המוגבלת והקטנה מתכללת בתוך דעת העליון העליונה והנשגבה. האם ההתבוננות הזו מעוררת בך גם אהבה? נכון שלצורך העיון אנו מפרידים בין ״עבודת העבד״ ל״עבודת הבן״, בין עבודה מתוך פחד ויראה לעבודה מתוך אהבה. ואולם, הן כרוכות זו בזו ומשפיעות זו על זו, הן לא באמת נפרדות. יראה עילאה מושכת גם אהבה עמוקה ואהבה עמוקה מושכת גם יראה עילאה. המדרגה הכי גבוהה של עבודת השם זאת מדרגת ה״בן״ שהוא גם כן בו זמנית, גם ״עבד״. העבד נכלל בבן, הבן נכלל בעבד. האהבה נכללת ביראה, היראה נכללת באהבה. ואם לרגע נדבר על אהבה, אז יש שתי דרגות באהבה עצמה. יכולה להיות אהבה מאוד גדולה מתוך צימאון עז ורצון להתמלא. זאת אהבה שאנחנו אוהבים ״בשביל עצמנו״, זאת אהבה שבה אני חשה את עצמי מאוהבת ומוכנה ללכת עם האהבה הזאת ״עד הסוף״ בלי לראות ממטר או סנטימטר מה קורה מסביבי, אמנם אני אוהבת את האחר מאוד מאוד אך למעשה מלאה בעצמי. זאת אהבה שיכולה אפילו לחנוק או להיות הרסנית. מי לא מכיר את אלה שמרוב שהם אוהבים הם הופכים שתלטניים ורכושניים. ואוי לצד השני אם לא ילך בדרכם; אם לא יתמסר לאהבתם. אז אותה אהבה תהפוך לשנאה. אותה אש תהפוך לאש שורפת ומכלה. זאת אהבה שיש לה תנאי, ולכן היא איננה טהורה, משבטלה סיבת האהבה בטלה האהבה. בקשר עם הקב״ה האהבה הזאת תגרום לרצון שאני אתאחד איתו ואתמלא ממנו. אני מתפללת אליו ומצפה שימלא את בקשותיי ויש סיכוי, גם אם קטן, שבמידה ובקשותיי לא תתמלאנה גם האהבה שלי תתרפה. ויש גם מי שחלילה יוצאים בשאלה ומפרקים את כל החבילה. וגם זו לטובה. הם צריכים לעלות בדרגת האהבה. אהבה בדרגה היותר גבוהה היא אהבה שבה אני פחות תופסת את כל המרחב והתמונה, זאת אהבה יותר רחבה. באהבה הזאת לא רק אני רוצה לדבוק בהשם יתברך, אלא הכוונה היא שכל כנסת ישראל, כלומר כל נשמות ישראל שהם כולן קומה אחת שלמה שיחד מהוות את ״השכינה״, תתאחד עם הקב״ה חתנה. ייחוד שיחבר את הנקודה העליונה ביותר, את אור אינסוף, עם הנקודה התחתונה ביותר בעולמות דרך התורה והמצוות. שאור השם יומשך עד למטה למטה, עד העולם הזה התחתון, העולם הגלוי, ״עלמא דאתגליא״. זוהי אהבת יעקב לרחל. כשאנו קוראות בתורה אנו חושבות שיעקב אבינו הוא ״אדם פרטי״ שהתאהב ברחל שאף היא אדם פרטי. ואולם, כשמתבוננים בתורת החסידות יודעים שרחל מייצגת את העולם הגלוי, עלמא דאתגליא. לאה מייצגת את העולם הנסתר, ״עלמא דאתכסיא״. וכשכתוב ״ וַיֶּאֱהַב (יעקב) גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה״ הכוונה היא שכל תשוקתו של יעקב היתה שיהיה גילוי אור אינסוף ברוך הוא למטה בעולם הגלוי, שעל ידי זה יוכלו כולם לקבל את האור מה שאין כן מבחינת עלמא דאתכסיא שאז האור היה מגיע רק לנשמות גבוהות יותר ולא לכולן. אהבת יעקב לרחל מדגימה לנו גם את ההתכללות של היראה באהבה. כתוב: ״וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. כאשר האהבה היא מספיק חזקה ועוצמתית, ואיננה תלויה בדבר, אהבה אמיתית, אז מתוך אותה האהבה אנו יכולים לעבור כל מיני ייסורים בלי לחוש שהם ייסורים, להיות בממד שמעבר למקום ולזמן, בממד נשמתי אינסופי שלא תלוי כלל בשום דבר ועניין לעולם החיצוני. לא מרגישים את הזמן שחולף, לא מרגישים ייסורים מעינויי ״לבנים״ (לובן העליון שכולו רחמים), הכל מתגמד, הכל קטן לעומת הקשר והאהבה העצומה לבורא העולם. הדינים פשוט בטלים, הגבורה מיתמתקת במתיקות האהבה שמגיעה מממד על תודעתי גבוה. לכן, הכוונה שאנו רוצות להתכוון אליה היא ״לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא״. שבתפילה שלנו, בלימוד התורה שלנו, ובקיום המצוות שלנו, לא נמלא רק את עצמנו אלא נגרום ליחוד עליון בין מקור החסדים עם העולם הזה התחתון ובכך נשפיע טוב על כל נשמות ישראל. לחבר את הקב״ה ה״סובב כל עלמין״ עם השכינה שנמצאת בתוך נשמות ישראל -״ממלא כל עלמין״. להביא להמתקת הדינים מתוך החיבור למקום הכל כך גבוה, להפוך את הגבורות לחסדים. וגם אם אנחנו לא מצליחות לגמרי להתכוון בכוונה הכל כך גבוהה, מספיק שרק ננסה לכוון אליה. שנזכה כולנו לעלות במדרגות היראה והאהבה, לעבוד עבודת עבד שהיא גם עבודת בן, ומתוך אהבה להתבונן.

https://youtu.be/fQRgX3ivUKU


תמר, כסלו תשפ"ב



Atalia

פוסטים אחרונים

הצג הכול