תניא פרק לד'- מכון לשבתו יתברך

בפרק לד׳ בתניא אדמו״ר הזקן מלמד אותנו כיצד ניתן גם כיום, בשיא החושך וההסתרה, להיות כלי שמקבל ומעביר דרכו את השראת השכינה. אורו האינסופי של הקב״ה הוא מעבר ליכולת תפיסתנו והשגתנו המוגבלת. האור היה גלוי לחלוטין בזמן בריאת העולם אלא שאז גנז אותו הקב״ה לצדיקים לעתיד לבוא, כמובא בתורת הקבלה על פיה הקב״ה צמצם את עצמו , את אורו על מנת שנוכל להתקיים במציאות מבלי להישבר בעולמו. האור שנגנז בששת ימי בראשית מאיר בשעת הדלקת נרות החנוכה. לכן יש לשבת ליד הנרות חצי שעה אחרי ההדלקה (רבי פינחס מקוריץ). זהו זמן מיוחד שבו אנו מסוגלים לספוג אורות מאוד גבוהים ונשאר לנו השנה לכך עוד יום אחד ככל שאדם הינו ברמה רוחנית יותר גבוהה כך יכול הוא להכיל ולהעביר דרכו לעולם את אור השכינה. אבותינו הקדושים - אברהם, יצחק ויעקב, היו ממש מרכבה לשכינה. הביטול שלהם לקב״ה היה כל כך עצום כך שיכלו להיות אלה שמאפשרים למידותיו של הקב״ה להתגלות כאן בעולם. כידוע, אברהם הוא מרכבה למידת החסד, יצחק מרכבה למידת הגבורה ויעקב למידת התפארת. באמצעותם מידות אלה יורדות לעולם. אחריהם, הנביאים, גם הם היו כל כך בטלים לבורא שיכלו להעביר דרכם את מסריו, ומשה רבנו הוא העולה על כולם, שביטולו הגדול איפשר לו להוריד עבורנו את התורה. ולביטול מעין זה זכו גם כל ישראל , ששים ריבוא (600,000) נשמות ישראל (כולל נשמותינו אנו) בזמן מתן תורה בהר סיני. אמנם לא יכולנו לעמוד באור הגדול ונשמותינו פרחו מאיתנו... ולכן אמר לנו הקב״ה לבנות לו משכן כך שיוכל במשכנו להשרות שכינתו. ואולם, מאז שנחרב בית המקדש אין לקב״ה בעולמו משכן ומכון לשבתו, בו יכול להתגלות יחודו יתברך, אלא ארבע אמות של הלכה. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים היה לקב״ה מקום לשבת... מקום לשכון, מקום שיכול לשאת את הקדושה העצומה ולהיות משכן להשראתה. כעת, רצונו וחוכמתו של הקב״ה שהם בלתי נפרדים ממנו, נמצאים בתוך הלכות התורה. לכן, כאשר אנו לומדים תורה, אנחנו בעצמנו הופכים להיות הכלי שדרכו מתגלית הקדושה. אמנם אנחנו כמובן לא בדרגת ״מרכבה״ וגם לא בדרגת ביטול של נבואה... אך יש לנו אפשרות להיות צינור לקדושה. אנחנו הופכים להיות מכון לשבתו יתברך כאשר אנו לומדים את הלכות התורה ובכלל את התורה הקדושה. החיבור הזה מסב לנו הרבה שמחה... מה יותר טוב מאשר להיות בעצמנו כלי שדרכו השכינה מתגלה? כאשר אנחנו עושים מעשה של חסד, נתינה, אהבה לזולת, אנחנו מעבירים דרכנו את אהבתו של הקב״ה... כאשר אנו מרגישים רחמים הקב״ה שהוא מקור כל הרחמים מעביר דרכנו את רחמיו לברואיו. זוהי תחושה מרוממת ומשמחת עד מאוד להיות כלי לקדושה, זוהי תחושת משמעות עמוקה. ככל שאנחנו חושבים, מדברים ועושים בענייני תלמוד תורה לשמה, ככל שאנחנו מרחמים ונותנים מעצמנו לצדקה, ככל שאנו פשוט עושים מעשים טובים ומתחשבים, ככל שאנחנו מעצמנו יותר נקיים... כך אנו מסוגלים להיות שקופים ולאפשר לאור ה׳ לעבור דרכנו לכל הברואים. ויחד עם זאת, בתוך עולמנו אנו חיים, ואין אנו יכולים להתעלם מקיומם של סבל וייסורים. איך השמחה הגדולה יכולה להתישב יחד עם מרירות על ענייני השעה? עם סבל, לב נשבר ורוח נמוכה מכל מיני טרדות וייסורים מעניינים גופניים או חומריים, או אפילו רק מעצם הידיעה שהנשמה הגבוהה שרויה כאן בגוף שסופו רימה ותולעה.. איך שמחה ומרירות יכולים להיות בעת ובעונה אחת אצל אותה נשמה? וכאן מסביר לנו בעל התניא עניין מופלא. זה שיש לנו (חלילה) צרות וייסורים, דאגות בענייני בריאות, פרנסה, שלום בית, חינוך ילדים ועוד... זה עניין אחד. וזה שיש לנו שמחה מעצם היכולת להוות מכון לשבתו יתברך, צינור לשכינה, זה דבר שני. ושניהם יכולים להתקיים ביחד ובו זמנית אצל אותו אדם... וזאת משום שהשמחה מגיעה מצד הנפש האלוקית... מצד המקום הפנימי שמחובר לקדושה... ואילו המרירות מגיעה מצד הגוף והנפש הבהמית... שהרי שתי נפשות לכל אחד ואחת מאיתנו... הניגודיות ונשיאת ההפכים אצלנו טבועה בנו מעצם בריאתנו... לכן, אל לנו לחשוב שאם יש לנו חלילה צרות וייסורים אז זה אומר שאין מקום לשמחה בחיים... אלא שהשמחה איננה תלויה בדבר מלבד בכך שנעשה את רצון הנשמה... שנתחבר לחלק אלוק ממעל ממש שבנו, לנפש האלוקית הפועמת בנו.

ככל שנעשה זאת יותר במסירות נפש ויותר בחדוה, ונהיה מכון לשבתו יתברך כאן בארץ התחתונה, יתקרב ויגיע היום שבו תהיה גאולה אמיתית ושלמה. היום שבו יבוא קץ לכל הייסורים והתלאות, הקץ לכל הדאגות, היום שבו אור השכינה יהיה גלוי במלואו ולא נצטרך כלל ללמוד תורה היא תהיה חרותה לנו בלב ובנשמה והשמחה והאהבה ימלאו אותנו ואת הארץ כולה.


https://youtu.be/LidlYhfuRdM

תמר, כסלו תשפ"א 2020



פוסטים אחרונים

הצג הכול