תניא פרק לג' וראש השנה לחסידות - אין עוד מלבדו
אנו עומדים ערב ראש השנה לחסידות , יט כסלו, היום שבו אדמו״ר הזקן, מחבר ספר התניא, השתחרר ממאסרו ,נפסקה הרדיפה אחר תנועת החסידות ובכך קיבלה היא אישור משמיים לתקפותה. בדרך כלל מתחילים ללמוד את ספר התניא מחדש מיום זה בכל שנה ושנה. אנחנו נמצאים בפרק ל״ג בתניא שמבאר את כל משמעות האדם בתוך הבריאה. פרק זה הוא קצר אך עמוק ומשמעותי ומביא למחשבה והתבוננות מעמיקה על מהותנו ועצמותנו, פרק זה מעורר ומחזק את אמונתנו. כשאנו מתבוננים בטבע, בבריאה, בעצמנו, אנו לעיתים מצליחים להשיג בתודעתנו את ייחודו האמיתי של בוראנו. אנו מתבוננים למשל בצמח אחד שנבט אחרי שזרעו נרקב באדמה, בפרי שראינו את כל מהלכי התפתחותו, כיצד הניצן הקטן, התפתח לפרח, שנחנט לפרי בוסר מר שאט אט הבשיל ונימתק. אנחנו מתבוננים בטיפת גשם אחת... ומבינים כמה השגחה אלוקית קיימת באותה טיפה, שאוגרת בתוכה חיים, מחייה היא את האדמה שנוטפת עליה , ויש לה לאותה טיפה גבולות ברורים שנותנים לה צורה אף שבמהותם למים אין צורה. אותה טיפה מכילה חיות אלוקית אדירה ובכל זאת אין היא מחשיבה את עצמה למאומה. היא שום דבר ללא הטיפות האחרות, חברותיה. כולן יחד פועלות בשליחות אלוקית חשובה מאין כמותה, להוריד את חסד השם ארצה. ההתבוננות בטבע גורמת לנו להביט פנימה גם אל תוכנו, כיצד אנחנו בחיינו עוברים תהליכים של ריקבון, נביטה, צמיחה, פריחה, חניטה, מרירות והמתקה. ואיך כל זה כל פעם חוזר חלילה. אנו מבינים שגם אנחנו למעשה איננו שום דבר בפני עצמנו וכל מהותנו היא לקיים שליחותנו יחד עם אחינו ואחיותינו. כמו אותה טיפה, לבד ובנפרד אנחנו מאומה ויחד עם זאת יש לנו צורה. יש לנו ייחודיות אישית, שליחות פרטית, סיבה שלשמה אנחנו כאן ואין אף אחד שיוכל לקיימה חוץ מאיתנו בעולם. כמו אותה טיפה קיימת בנו חיות אלוקית אינסופית שנותנת לנו את הכח לפעול, לחיות, לעשות טוב. ככל שמעמיקים באותה התבוננות מגיעים להבנה שהכל הכל אחד. שהכל נובע מאותו מקור חיות אלוקי, אור אינסופי. שהכל הוא הקב״ה בעצמו ואין עוד מלבדו. הוא ממלא את כל העולם בפנימיות, ומקיף אותו בחיצוניות, הוא מעל, מתחת, בפנים, הוא בכל מקום ואין בעולם שום מקום פנוי ממנו, הכל זה הוא. ואף שלעתים נדמה לנו שיש לנו ממשות בפני עצמנו, זוהי מתוך ראייתנו המוגבלת והמצומצמת, כי לא היינו כלל קיימים אלמלא הוא מפיח בנו כל רגע ורגע חיים. בפנים הכל אחד, בחוץ נדמה שיש הרבה נפרדים... ההכרה הזאת שהכל זה הוא ושגם אנחנו חלק ממנו מכניסה ללבנו הרבה שמחה ותחושת משמעות, החיים אינם סתם, הם פעימה חוזרת ונשנית של בורא עולם. האם אנחנו עוצרים לפעמים בתוך מירוץ והמולת החיים לשאול שאלה אמיתית וכנה: האם אני חי/ה את החיים באמת לאמיתה? או שאני עסוק/ה בהבלים והרהורי שווא שקריים על מהות החיים? האם באתי לכאן כדי ״ליהנות היום כי מחר יש אפשרות שאמות?״ או שיש לי קצת יותר משמעות? עוסקת בשאלה הזאת מזה זמן מה... האם חיה את חיי באמת? והנה בהשגחה פרטית מלמעלה הגיעה התשובה בזכות האדמו״ר הזקן בתוך פרק ל״ג בתניא... מצטט בעל התניא את חבקוק שאמר ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״. כל משמעות החיים טמונה במילה אחת: א מ ו נ ה. האמונה מחברת אותנו לקב״ה, היא כמו חבל לאחוז בו, חיבור פנימי לטוב האלוקי. היא מאפשרת לנו לא רק להחזיק את הראש מעל פני המים אלא ממש לחיות ולראות כל רגע ורגע את האלוקות פועמת בתוך המציאות. לראות במוחש כיצד הכל מושגח. להבין מתוך ההתבוננות איך הכל טוב גם כשנדמה לנו שהוא רע, כי הכל זה הוא, הכל ממנו והוא זה שמחייה אותנו ורוצה בטובתנו. החיבור הזה למקור החיות האלוקי גורם לנו, לכל אחד ואחת באופן אישי, ממש להרגיש איך הקב״ה כל הזמן איתי. תחושת הקדושה והקירבה מכניסה לחיינו הרבה שמחה. השמחה האלוקית בחיבור הזה נותנת כוח וחיוניות לרצות ולקיים את כל תרי״ג המצוות. יוצא מזה שהאמונה לבדה היא כביכול המצווה היחידה... כי היא מאפשרת לחיות באמת את התכלית של הבריאה. להיות כל רגע ורגע צינור לקדושה, או בלשון התניא: ״וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בְּתַחְתּוֹנִים״. זאת הבחירה האמיתית שלנו בחיינו, האם להתחבר לאלוקינו, להיות צינור לקדושה ולקיים את מטרת בריאתנו או חלילה להתעלם מהאמת הנמצאת בתוכנו, לא לתת לה להתעורר ולעסוק למורת רוחה של נשמתנו במשהו אחר...
כשאוחזים באמונה, מתחברים לאור ואז החושך כבר לא מהווה איום כזה גדול. בזכות האמונה החושך בעצמו הופך לאור...
מאחלת לכולנו חיבור פנימי ותמידי לאור האלוקי
לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!
תמר, כסלו תשפ"א 2020
Comments