תניא פרק כ' - יש רק אחד יחיד ומיוחד

בפרק כ׳ בתניא מסביר אדמו״ר הזקן את ההבדל המהותי בין אחדות וכלליות לבין הפרטים, בין המקור העליון הבורא והמשפיע לבין המושפעים, בין המציאות הקיימת באמת לבין הבל הבלים, בין הקב״ה לבין הנבראים. לפעמים מילה אחת יכולה להכיל בתוכה עולם ומלואו, לפעמים מחשבה אחת יכולה למלא את היקום כולו. כשקיבלנו את התורה בהר סיני, שתי הדברות הראשונות נאמרו ע״י הבורא עצמו בקולו: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״. שתי הדברות הראשונות כוללות בתוכן את כל מצוות התורה, את כל רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה. ״אנכי ה׳ אלוקיך״ כוללת בתוכה את כל מצוות עשה. כל מצווה פרטית שמוזכרת לאחר מכן בתורה יונקת מתוך המצווה הכללית של הדבקות שלנו בבורא והאמונה. היא מחברת אותנו אליו דרך קיומה. ״לא יהיה לך אלוקים אחרים״ כוללת בתוכה את כל מצוות לא תעשה. כל האיסורים שלנו מהתורה נובעים מתוך האיסור הכללי שלא לעבוד עבודה זרה. כאשר אנו נמנעים מלבצע איסור של מצוות לא תעשה אנו מונעים את הפרידה שלנו ממקור חיותנו, מבוראנו. בעל התניא מבהיר את האמת לאמיתה לגבי מהותו ואחדותו של הקב״ה שנקרא ״יחיד ומיוחד״, שאין עוד מלבדו ושכאשר ברא את העולם לא נשתנה דבר אצלו. אצל הקב״ה אין שום הגבלה, אין שום הפחתה או הוספה, כשברא אותנו מאַיִן לְיֶש שום דבר לא התחדש. ״אני הוי׳ לא שָנִיתִי" מלפני בריאת העולם ולאחריו. כל מה שנברא הוא בסה״כ הבל פיו... וכאין ואפס ממש. למעשה, כל מה שכביכול קיים נברא כל הזמן וכל רגע מחדש ע״י אותו כוח בריאה בראשיתי, ע״י אותו כוח אלוקי. מחד, זה גורם לנו לחוש כמה אנו שום דבר בכלל, כמו בועת סבון חולפת וזמנית שאין לה קיום בפני עצמה, ומאידך, אנו יכולים לחוש שמחה גדולה על כך שהחיים שלנו הם הוא עצמותו, מוזרמים אלינו ברוב חסדו, אין לנו קיום ללא הזרמה תמידית של רוח חיותו. עליו נאמר חֵי העולמים, כי הוא המחייה את כל העולמים. אפשר להמחיש את ההבדל בין המקור לביטוי שלו ע״י ההבדל בין תפיסה מופשטת שיש בתוכנו לבין היכולת להביע אותה דרך דיבורנו. אין זה תמיד אפשרי... ישנן תחושות ורגשות שלא ניתן להביע במילים, שהמילים רק מורידות את העוצמה ועושות עוול כביכול לתחושה עצמה. אפילו המילה ״תחושה״ לא מדוייקת... כי היא יוצרת הבנה כביכול של משהו גשמי שאפשר לחוש בעוד שהכוונה היא לתחושה רוחנית, על תודעתית. לא פשוט להסביר רעיון מופשט ורוחני בכלים גשמיים ומוגבלים. לא קל ואולי גם בלתי אפשרי להעביר חוויה אלוקית במילים... ואכן מסביר אדמו״ר הזקן, שבעצמות הנפש שמקורה בעשר הספירות (3 ספירות המוחין ו7 המידות הרגשיות) אין עדיין אותיות... הכל שם מופשט לחלוטין... האותיות מתחילות להיווצר בלבושי הנפש שהם המחשבה והדיבור שיוצא ממנה. גם הדיבור הוא גס יותר מהמחשבה עצמה שהיא יותר פנימית ויותר עדינה ודקה, ולכן לפעמים כשרוצים להעביר מסר פנימי, טוב יותר רק להביט בעיניים בשתיקה. או לפעמים אפשר בניגון, או במילה אחת כללית, משמעותית ואמיתית שמכילה את כל מה שרצינו להגיד.

מאחלת לכולנו שנחוש בתחושה פנימית ועמוקה את מקור חיותנו ושנדבוק בו בכל כוחות נפשנו, שנהיה מחוברים כל רגע ורגע לאור נשמתנו.

https://youtu.be/_bvyufA3gJk

תמר, אייר תש"פ



פוסטים אחרונים

הצג הכול