תניא פרק כט' - להיות מרכבה לאור וקדושה

בפרק כט׳ בתניא אדמו״ר הזקן מביא בפנינו את האמת לאמיתה, את ההתמודדות הכי קשה בחיינו, הכי כואבת והכי מועילה להסרת קליפות הטומאה והתחברות לאור הנשמה. בעל התניא מדבר על כך שהרבה פעמים בחיינו הלב שלנו חסום, אטום, לא מרגיש את האהבה לקב״ה, לא מרגיש את הקשר העמוק אליו, לא מצליח להתחבר אליו... לא בתפילה ולא בכלל, כל כולו שבוי בענייני העולם... בתאוות, בדאגות, בעצב, כעסים וחרדות - כל אלו מגיעים מהקליפה, מגיעים מהנפש הבהמית, מהיצר הרע... הקליפה הגסה הזאת מסתירה לנו את האמת, מסתירה לנו את האור והקדושה, מהיכן היא הגיעה ולמה היא באה בכלל להפריע? במקום אחר, ב״תורה אור״ לפרשת בראשית, אומר אדמו״ר הזקן שהנפש הבהמית, היצר הרע, נכנס בנו לאחר החטא הראשון מאכילת פרי עץ הדעת... קודם לחטא לא היתה באדם קליפת נוגה (שהיא מפרידה בין הקדושה לטומאה וכוללת גם טוב וגם רע) שממנה הנפש הבהמית נוצרה. מרגע שהנחש הטיל זוהמתו בחווה, הוא נכנס ומשתלשל לו בתוך נפשנו וגורם לנו את כל ההסתרות השקריות שבחיינו. הוא משכנע אותנו בכל מה שהוא היפך האמונה, בכל מה שמרחיק אותנו מעצם הנשמה, הוא מטיל בנו את הספק לגבי עצמנו, לגבי טוהר לבנו, לגבי זכות נשמתנו. הוא מכניס בנו מחשבות, דיבורים ומעשים שאינם לשם שמיים ואינם קדושים. כל אחד ואחת מאיתנו בכל רגע ורגע של חיינו נמצאים בשליחות, אנו מעבירים שפע רוחני מעולמות עליונים לעולמות תחתונים. השאלה והעניין הוא מאיזה עולם אנחנו ממשיכים? לאיזה צד אנו מתבטלים? האם אנו מרכבה לאור וקדושה ומעבירים דרכנו מסרים של אמת ואהבה או שמא אנו חלילה מרכבה של היפך האהבה? כל זה תלוי בעבודתנו כאן בעולם של מטה. האם אנו מרכבה לקדושה או לטומאה, האם שולטת בנפשנו הנשמה הטהורה שחצובה מכסא הכבוד העליון או שהגביה עצמו בתוכנו ייצרנו הרע וגרם לנו להאמין (ברוב תחכומו ותחבולות שקריו) שדרך האיבה, הניכור והזימה היא הדרך הנכונה? אדמו״ר הזקן נותן דרך להתגבר על גסות הקליפה, הוא מתבסס על מאמר מספר הזוהר שאומר שגוף שלא נקלט בו האש והאור של הנשמה -מבטשים אותו , כמו שמבטשים בול עץ לחתיכות קטנות כדי שאש הבעירה תוכל להיאחז בו. זה מה שאנו צריכים לעשות ליצר הרע שבתוכנו, לנחש הקדמוני שרוצה להשתלט עלינו. אנו מבטשים אותו, שוברים אותו , ע״י עבודה של ״לב נשבר״, ע״י תשובה מעומקא דליבא. איך עושים את זה? בעל התניא נותן לנו שתי דרכים: האחת, לראות את האמת של שפלותנו, כמה אנו כל כך הרבה פעמים בחיינו רחוקים מקדושת נשמתנו, למשל כשאנו חולמים על כל מיני הבלים... כי החלומות משקפים לנו באיזה עולם רוחני אנו נמצאים... אז לבנו נשבר מעצם הידיעה שלמרות שאנו מנסים לשכנע את עצמנו שאנו ממש צדיקים, יש לנו עוד הרבה עבודה בהכנעת היצר הרע... ושברון הלב הזה, התשובה האמיתית, באמת מצליחה לשבור את אותה הקליפה. הדרך השניה היא ״להרעים עליה״, להתרגז על אותה הקליפה וממש ברעש גדול להשפיל אותה. לומר ליצר הרע שבנו (שהוא הנחש): ״אתה רע, מרושע, משוקץ, מתועב ומנוול... תפסיק כבר להסתיר לנו את אור אינסוף, אתה סתם שקר אתה לא אמיתי, החושך הזה לא באמת קיים, זאת אשלייה, אתה לא אני״. אומר בעל התניא שהסטרא אחרא (היצר הרע) נמשל לחושך שאין לו ממשות כלל ונעלם מאליו מפני האור. לכן, כשאנו עושים את העבודה הזאת ושוברים את לבנו או שוברים את הנחש והיצר הרע שבקרבנו אנחנו למעשה ״פוקחים את עינינו״... אנחנו מסלקים את החושך והשקר מקרבנו ומגלים את האמת לאמיתה, את אור הקדושה. כשאנו רואים אותה ממש בעיננו, רואים אותה באמת, אנחנו מיד מתבטלים אליה ומתמזגים איתה, עם הנשמה. אנחנו לא רק ״מבינים״ שהיא קיימת ורוצים להתקרב אליה, אנחנו ממש רואים אותה בראיה חושית והיא כמו ראיה שלא ניתנת לסתירה- אמת לאמיתה. בגן העדן, כאשר אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת ״נפקחו עיניהם״ וידעו כי עירומים הם. גם בתהליך ההזדככות והחזרה אל הקדושה נפקחות עינינו אך הפעם, אנו פשוט רואים יותר בבהירות ויכולים להבדיל בין טוב ורע ולדבוק בטוב, לדבוק באמת הטובה. התהליך הזה איננו פשוט והוא מאוד כואב, אולי אפשר לומר שכל פעם אנו משילים מעצמנו עוד קליפה מהנחש הקדמוני כמו הנחש שמשיל את עורו ויש אומרים שהדבר כואב לו. כל השלה של קליפה שאנו מצליחים לשבור ולהשיל מעצמנו מקרבת אותנו עוד ועוד אל נשמתנו, מזככת עוד ועוד את לבנו. על אף שהסרת הקליפה כרוכה בסבל וכאב רב, זאת היא תכלית עבודתנו, זוהי מטרתנו. לשם כך היא נוצרה הקליפה, כדי שיתעוררו בנו כוחות חזקים שיוכלו להתגבר עליה ובכך לעלות עוד מדרגה בתשובה, עוד מדרגה בשיבה, השיבה אל גן העדן, אל עולם מופלא, עולם שבו ישנה אך ורק קדושה, אך ורק אהבה, עולם של גאולה.

שנזכה כולנו להיות שליחים ומרכבה לאור, קדושה ואהבה.

https://youtu.be/CH5DPl0NfEs

ואם לבנו נשבר יתר על המידה נאכל ריבת אתרוגים שתחדש לבנו כבראשונה, אך הפעם כל כולו יהיה לשמיא


תמר, תשרי תשפ"א



פוסטים אחרונים

הצג הכול