תניא פרק כד' - זה לעומת זה...

בפרק כ״ד בתניא אדמו״ר הזקן נותן לנו להבין כיצד אנו יכולים בבחירה שלנו לעשות את רצון ה׳ ולהיות צינור לקדושה, או לעומת זאת לעבור על רצונו ולהתאחד בכך ממש עם כוחות הטומאה. בעל התניא מסביר שכשאנו עוברים על רצון ה׳ במחשבה, דיבור או מעשה (בלבושי הנפש) אנו גורמים לריפיון והחלשות הקשר, החבל, שקושר את נשמתנו עם אור אינסוף העליון. כל עברה פוגמת בקשר הזה, כל עברה מקשרת אותנו חלילה עם כוחות הסטרא אחרא (הצד האחר, הלעומת זה, של הטומאה) ואולם יש עברות שממש כורתות את אותו החבל ... ממש מפרידות את נשמתנו ממקור חוצבה, מהקדושה. ההבדל בינינו לבין הסטרא אחרא עצמו, כוחות הרע בפני עצמם הוא שלהם אין בחירה... הם עושים את תפקידם בבריאה... אמנם אין הם יונקים באופן ישיר מהקדושה אלא רק מה״אחוריים דאחוריים״, מהצד האחורי של האור האלוקי... עד כדי כך שה״רע״ מרגיש את עצמו ״מציאות״ אך הוא לא כופר לגמרי באלוקות. לעומתו, אנחנו בני האדם יכולים לבחור לעשות רצונו או לא ואם אנו בוחרים בצד השני של ה״לעומת זה״ אנחנו יורדים הרבה יותר נמוך מהרע עצמו... הפרק הזה ממש מוציא את החשק לחטוא הרי מה גורם לנו לעשות עברות וליפול בכל מיני נפילות? זוהי רק רוח השטות שיורדת עלינו וגורמת לנו לחשוב בטעות שלא נורא אם רק נעשה כך וכך... אם רק נעבור על רצון השם במעט... הוא בטח יסלח... ומתוך אותה רוח שטותית אנו עלולים למצוא את עצמנו מבחינה רוחנית ממש בתחתית... הדרך להינצל מאותה רוח שטות שמובילה לעברה היא רגע לפני כל מחשבה, דיבור או עשייה לעצור רגע... ולהתבונן האם מה שעומדת לחשוב או לומר או לעשות משרת את המטרה האלוקית או משרת את מטרתי האישית? בחסידות נאמר שאם אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו בדרך הנכונה אז קודם כל עלינו להוציא את האינטרס האישי מהתמונה... ורק אז לחשוב, לדבר או לפעול. נכון, זה לא פשוט, וזה לפעמים גם כואב מאוד , אך אם אנו זוכרים שמי שנפגעת זו רק הנפש הבהמית, זאת רק הגאווה האישית, זאת רק הקליפה, אנו מסוגלים לסבול אותה, לסבול כאבים ויחד איתם להיות שמחים שאת רצון השם איננו עוברים, שמאור אינסוף איננו מתנתקים. כל כאב שהוא בעולם עדיף מאשר הכאב העצום של הנשמה כשהיא מתנתקת ממקורה, מהחבל שמחבר אותה לעצמותה. לכן כל יהודי ויהודיה מוכנים למסור את נפשם ממש , לעשות מסירות נפש אמיתית ולא להתנתק ממהותם האלוקית. גם מי שרחוק משמירת תורה ומצוות אם יאמרו לו להמיר את דתו יהיה מוכן על קידוש שם שמיים למסור את נפשו... וזאת משום שבפנימיותו יעדיף לתת את חייו בעולם הזה ולא לוותר על חיי נשמתו הנצחיים הקשורים עם בורא העולמים. אנחנו בוחרים... האם להיות בני מלכים או ברמה הכי הכי ירודה אפילו נמוכה יותר מבעלי החיים הטמאים, אפילו נמוכים יותר מיתושים... שכל מהותם היא שהם מכניסים ולא מוציאים... יונקים את הדם ולא נותנים מעצמם... אם אנו עוברים עברות אנו יותר גרועים... לאדם החוטא אומרים : ״יתוש קדמך״, אפילו היתוש נברא לפניך בסדר הבריאה... ואילו לאדם שמחובר לקדושה אומרים: תראה את כל העולם הקב״ה ברא לכבודך, הכין במיוחד בשבילך, רק תעשה בו את תפקידך. אנחנו יכולים לבחור אם להיות אותו אדם נעלה שלא מרגיש את עצמו, שרק רוצה לעשות רצון בוראו ולהשפיע ולתת ממה שיש לו, ואז נהיה אכן בדרגת אדם ששולט על הבהמה שבתוכו (היצרים, התאוות וההרגש העצמי) ושולט גם כל הבהמות והחיות שמסביבו ככתוב : ״וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ״....ולעומת זה אם אנחנו יורדים מדרגת האדם שבנו גם החיות שמסביבנו מרגישות בזאת... החיות הטמאות, ואפילו אלה הטורפות הן לא ״רעות״, הן עושות את תפקידן בעולם, גם אם אין הן ממש מכירות בבוראן הן עושות רצונו מעצם טבע מהותן. והן מרגישות מי עומד מולן... ככתוב: ״אין חיה רעה מושלת באדם אלא אם נדמה לה כבהמה״ (סנהדרין לח,ב). כלומר, אם האדם הוא בדרגה רוחנית כבהמה החיה הטורפת מרגישה בזאת ועלולה לתקוף אותו ואולם, אם הוא אדם, היא תיכנע למרותו בשל צלם האלוקים שניכר בו (כדוגמת סיפור דניאל בגוב האריות)... אפשר להבין מכאן לא רק לגבי בעלי החיים שמחוצה לנו אלא גם לגבי בעלי החיים שבתוכנו. אנחנו נבראנו אחרונים אך אם אנו מבצעים תפקידנו אנו את כל העולם מכילים... ״ עֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת״... אנחנו עַזים כַּנָּמֵרים, וְקַלים כַּנֶּשֶׁר, וְרָצים כַּצְּבִי, וְגִבּוֹרים כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִינו שֶׁבַּשָּׁמָיִם... אנחנו משתמשים בכוחותיהם הנפלאים של בעלי החיים שבתוכנו מצויים כדי לבצע את רצון מלך מלכי המלכים... ואולם לעומת זה, אנו יכולים לבחור לתת לאותם בעלי חיים את השליטה והמושכות הפנימיים ולאפשר לייצרייהם החייתיים לנהל ולמשול לנו בחיים... זה אנחנו מחליטים... ואלה לא תהליכים פשוטים... כי בעולם הזה הטוב והרע מעורבבים... ואנחנו צריכים כל הזמן לעשות עבודה של בירורים, למצוא ולהתחבר לטוב , לטהור ולקדוש שבתוכנו ומסביבנו ולהתרחק מכל הרע, הטמא והמפריד בינינו ובין בוראנו, בינינו ובין נשמתנו. העבודה הזאת שלנו היא רק בעולם הזה, כאן אנו צריכים לבחור בטוב, בישר, בטהור. בעולם הבא ״נאכל״ את מה שבישלנו כאן... שם כבר הטוב והרע נפרדים וכבר אי אפשר יותר לבחור ולתקן תיקונים. לכן, כדאי שנוקיר את ההזדמנות המיוחדת במינה לעשות כאן את עבודתנו נאמנה , לרדוף אחרי כל מצווה ומצווה שמצוותת אותנו לאור אינסוף ומהדקת את החבל שבו אנו קשורים לאבינו שבמרומים.

https://youtu.be/n1Yuwcf-xfk

שנזכה תמיד לבחור נכון,


תמר, תמוז תש"פ 2020



פוסטים אחרונים

הצג הכול