תניא פרק כב'- להתפלל לשפע שנכנס פנימה

בפרק כ״ב בתניא אדמו״ר הזקן ממשיך לבאר את עניין הצמצומים... כיצד האור מתאים עצמו לכלים... ומסביר מה קורה כשהכלים אטומים ולא יכולים כלל להכיל, כיצד הם ממשיכים בחיים?

בעל התניא מבהיר כיצד נבראים כל מיני ברואים מינים ממינים שונים... החיוּת של כולם מגיעה מהשפע האלוקי שיורד ומצטמצם בדיוק במידה המתאימה לאותה ברייה. כל ברייה יש לה מעין תבנית שאליה נכנס האור האלוקי ומחייה אותה, האור האלוקי יוצר את החיוּת שמתבטאת בחיצוניות ובמציאות כפי פנימיות המהות. ככל שכלי מסויים הוא יותר מזוכך וטהור כך יכול להיכנס לפנימיותו יותר אור. אנו בני האדם נבראנו בעלי בחירה בין טוב ורע, ואנו יכולים לבחור לזכך את עצמנו כך שנוכל להכיל שפע רחב יותר של אור. לפני החטא הראשון אדם הראשון הכיל את כל השפע האלוקי שיכול אדם לכלול, את כל העולם הנברא, כל סיבי השפע, כל בעלי החיים, הצמחים, המינרלים, כולם היו בתוכו , הכיר את כולם בפנימיותו ולכן יכול היה לתת להם שמותיהם כי הכירם במהותם. אך מאז אותו החטא נכנסה בנו רוח הטומאה... והתחלנו לאבד ידע, לאבד סיבים של שפע... אותם אנו רוצים להחזיר לעצמנו ככל שנצליח יותר ויותר לטהר את עצמנו ולדבוק בקדושת הקב״ה שבנשמתנו... בעל התניא מסביר שכל כך גברו הצמצומים והסתר הפנים העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהיבראות גם דברים טמאים. ״טמא״ אותיות ״אטם״, האור כמובן לא מצטמצם בעולמות העליונים , כמו שלמדנו בפרקים הקודמים בו עצמו אין שינויים, השינוי הוא בכלים, השינוי הוא בנו הנבראים ... ישנם נבראים שהם במהותם טמאים (כמו למשל חיות טמאות), וישנן טומאות שנובעות ממעשים רעים, מבחירות רעות, מחטאים, כאשר מתוך אטימות הלב בני האדם חלילה מהשם נפרדים. כיצד מקבלים הדברים הטמאים, הקליפות, הסטרא אחרא (׳הצד האחר׳ של הקדושה, צד הטומאה)את חיותם? איך הם קיימים בכלל? שהרי הקב״ה כולו טוב, טוהר וקדושה, איך נברא ממנו גם הצד ההפוך לה? כאן אנו מקבלים את התשובה- הם יונקים את חיותם מהצד האחורי , האחוריים של הקדושה. כל הנבראים שבקדושה מקבלים חיותם מהקב״ה מבחינת "פַּנִים", מצד הפנים שלו, מפנימיות רצונו. פנימיות הרצון הוא כשרוצים את הדבר עצמו , הוא רצון של תענוג. ואילו, כל הנבראים שבטומאה מקבלים חיותם מחיצוניות רצונו של הקב״ה, לא מהפַּנִים שמבטאות תמיד את הפְּנִים (מתוך התבוננות בפניו של אדם , מקלסתרו, תווי הפנים, והאור שבעיניו אפשר ללמוד על פנימיותו ). אדמו״ר הזקן נותן דוגמא להמחשה . ההבדל בין יניקת הצד הטמא בעולם לבין קבלת חיות הקדושה, הוא כמו ההבדל בין אדם שנותן לחברו מתנה באהבה, והוא מביט עליו בשמחה ובחפץ לב מושיט לו את מתנתו בשתי ידיו כשכל תנועות גופו חדורות בביצוע פנימיות רצונו, לעומת אדם שנותן דבר לשונאו שלא לפי רצונו... אז הוא משליך לו את זה כלאחר כתפו כי לא יכול בכלל להביט בו... נותן לו את זה שלא מרצונו הטוב אלא מחוסר ברירה, כדי להעניש את מי שבוחרים להיות מושפעים מהסטרא אחרא. הסיבה שבשלה ממשיך להתקיים אותו הרע הוא רק כדי שנוכל בבחירתנו להתגבר עליו בדרך של ״אתכפיא״. כל אחד ואחת מאיתנו, אם אנו כנים וישרים עם עצמנו ולא מנסים ״ליפות״ את עצמנו נבחין כשהסטרא אחרא רוצה להשתלט עלינו... רוצה להכניס בנו את רוחו הטמאה בכל הדרכים והמזימות הידועות לו... נחוש כיצד הוא רוצה להכניס בנו תאווה, כעס, קנאה, גאווה, עצבות, נפרדות, שנאה. ואם נזהה את המהלך ונדבוק כל הזמן באמת ובתורה וגם בתפילה אזי נוכל להתגבר על אותה נטייה... שהרי כפי שנאמר בגמרא (תלמוד בבלי , קידושין): ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו״... לכן, העבודה שלנו היא זיהוי הסכנה ואז דבקות בכל יכולתנו בצד הקדושה , ואם יעזרנו השם נוכל לגבור ולא להיגרר לטומאה. למה בעצם נברא אותו הרע? ולמה יש לנו קשיים בחיים, ייסורים, חסרים? כדי שנתפלל, כדי שנוכל להזדקק לו, לקב״ה, שמשווע הוא לתפילת הצדיקים, וכל אחד מישראל יש בו נקודת צדיק שאותה הוא צריך לגלות... הקשיים מעירים בנו את אותה נקודה ואז מתחילה התפילה והזעקה, כמו שהתפלל משה רבנו: ״אל נא רפא נא לה״... ואם הרצון הפנימי מדוייק ומכוון, כמו מיתר של כלי נגינה שיכול להפיק את הצליל הערב והנעים להאזנה, אם הצליל נמצא בדיוק בתדר הנכון של הרצון העליון, התפילה נענית במיידית.... היא מגיעה הכי גבוה שאפשר ופועלת פעולתה. כאשר הכיוון לאמת מדויק, התפילה בעולמות התחתונים מרעידה את המיתרים המתאימים בעולמות העליונים וגורמת לשפע האלוקי לזרום מטה ולהחיות את מה שקודם היה נסתר, להוסיף אור וקדושה לעולם. בעוד שכאשר החַיוּת נכנסת לצד של הקדושה היא חודרת בפנימיותה , חודרת כאור פנימי בפנימיות הנבראים, החיות אל הצד של הסטרא אחרא מגיעה מאור שמקיף אותה ולא חודר לתוכה. לכן אותם נבראים מרגישים עצמם נפרדים מאלוקים, עד כדי כך שמרגישים כביכול כחיים בפני עצמם ... וזאת נקראת עבודה זרה, גסות רוח, ׳אלוקים אחרים׳, כי המעט אור שהם יונקים נמצא בגלות אצלם, באחדותו של הקב״ה הם כופרים. תודעה אמיתית של אחדות מתרחשת כשאנו רואים שהכל זה אלוקות... ואנו בטלים אליה, ויודעים שכל מה שאנו רואים, חשים, חווים, זה הכל הקב״ה האחד והיחיד ואורו שמגיע ונראה לנו בכל מיני רבדים , היבטים ומימדים. זה הכל עניין של צמצומים שונים.

שנזכה כולנו לטהר ולהרחיב את הכלים שלנו, שנזכה למשוך שפע אלוקי מחייה וקדוש לתוך פנימיותנו, שנדייק בתפילותינו בתאום מוחלט עם רצון בוראנו כך שתתמלאנה כל בקשותינו, שנרגיש את אחדות הבריאה בכל הוויתנו ונתבטל אליה בכל מאודנו.


תמר, סיוון תש"פ 2020



פוסטים אחרונים

הצג הכול