תניא פרק י' - שער היחוד והאמונה
אחדות האור והמאור
בפרק י׳ של שער היחוד והאמונה מזכיר לנו אדמו״ר הזקן שכל מה שאנחנו לומדים בעניין הספירות והמידות של הקב״ה אלו הכל משלים היות ואת הקב״ה בעצמו אין אנו יכולים להשיג ולכן ניתנה רשות לחכמי האמת, חכמי הקבלה ופנימיות התורה, לדבר על הספירות שמהן נברא העולם בדרך משל. הרב עדין אבן ישראל זצ״ל אומר שבפי חז״ל נקראת התורה ״משל הקדמוני״, לאמור, התורה היא המשל הראשוני, המשל של הכל, שהנמשל בו הוא כביכול הקב״ה בעצמו. מבחינה זו, מתן תורה הוא מתנה שנתן לנו הקב״ה - כביכול את עצמו בתוך המציאות שלנו. התורה היא במובן זה החדירה שלו, של הבלתי מושג- אל תוך האנושי, אל תוך תבנית שבה מקבלים הדברים צורה הניתנת להבנה אנושית. המקובלים בדרך משל קוראים לספירות בשם ״אורות״ שהן מיוחדות בתוך הקב״ה עצמו כמו האור של השמש שנמצא בתוך גוף השמש. כפי שהאור, הזיו שיוצא ומתפשט מתוך השמש יכול להיראות רק כשהוא לא בתוך השמש עצמו כי אז הוא מתייחד עם גוף השמש וכלול בו, כך הספירות הן רק ביחס אלינו הנבראים, כי באמת הן מיוחדות איתו יתברך. האור אחד עם המאור. אפשר אולי לתאר זאת כמו שהצבעים של הקשת הם למעשה כלולים כולם בצבע הלבן, אלא כאשר נשבר האור אנו רואים גוונים בצבעי הקשת. האור עצמו הוא לבן והוא מתלבש בכל נברא ונברא בהתאם למהותו הפנימית. חלק מהאור נבלע בתוכו וחלק יוצא ממנו. הצבע הלבן מחזיר את כל האור, הצבע השחור בולע את כל האור, הצבע האדום בולע את הירוק ומחזיר את האדום, הצבע הכחול בולע את הכתום ומחזיר את הכחול, הצבע הצהוב בולע את הסגול ומחזיר את הצהוב. בסוף הכל אחד- אור לבן בוהק שכולל הכל ורק בהתגשמות של האור בעולם הנברא נוצרים הגוונים השונים כתוצאה מבליעה והחזרה של תדרים מסוימים של אור. בדרך זאת אפשר אולי להבין את מידותיו של הקב״ה שכביכול נראות לנו מידות שונות. רצונו וחוכמתו מתלבשים פעם בחסדו, פעם בגבורתו, פעם בתפארתו, אך כולן יחד מיוחדות בעצמותו ורק עבורנו הן נראות כאילו מידות שונות זו מזו. כתוב במדרש (חגיגה יב א) שבעשרה דברים נברא העולם: בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. אלו הן עשר הספירות הכתובות בספרי הקבלה שדרכן בורא ומנהיג הקב״ה את העולם. בהן הוא גם מתכסה ומסתיר את עצמו שלא תהיה ניכרת החיות האלוקית שלו.
דרך עשר הספירות נבראו ששת ימי בראשית, כאשר ביום הראשון נגלית מידת החסד (הספירה הרביעית מתוך עשר הספירות של חוכמה- בינה- דעת- חסד וכו׳)שמלובשות בה הספירות הגבוהות ממנה (ספירות המוחין). ביום הראשון ברא הקב״ה את האור ואמר ״ויהי אור״, ואכן מידת החסד היא בחינה של התפשטות והמשכת האור האלוקי מלמעלה והתפשטותו מסוף העולם ועד סופו. ואולם, בעולמנו המתוקן, הספירות לא עומדות כל אחת בפני עצמה אלא עשנה התכללות בין הספירות כך שבתוך ספירת החסד מתעללות כל הספירות האחרות ומתעללת בה גם הגבורה (הגבורה שבחסד). לכן החסד בבריאות העולם ביום הראשון הוא באופן מדויק כפי שהחסד האלוקי שהוא ללא גבול. החסד של יום ראשון כולל גבורה והוא גם מתלבש בעולם הזה התחתון שהוא בבחינת גבול ותכלית. היא לא אינסופי כמו ההולם הרוחני הגבוה שבו החסד האלוקי. ביום השני לבריאה נגלית מידת הגבורה שכם היא כוללת בתוכה את כל המידות האחרות. וגם בה מתלבשות הספירות העליונות של המוחין (חוכמה- בינה- דעת). ביום השני ברא הקב״ה את הרקיע שמבדיל בין מים עליונים למים תחתונים ויצר למעשה את הגבול וההפרדה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. זה גבול ששייך למידת הגבורה, אך גם כאן החסד כמו שאר המידות מתכלל בה. החסד שבגבורה זה שדרך בריאת הגבולות אפשר לראות את היבשה, אם הכל היה נשאר בחינת מים (חסד) ולא היתה נראית היבשה לא היה היה בהמשך לברוא את האדם שיעבוד את ה׳ על האדמה. כך שגם בתוך יצירת גבול וגבורה כלול חסד אלוקי שכל העולם ממנו נבנה (״עולם חסד יבנה״). ההתכללות של המידות נקראת בשפת הקבלה ״פרצופים״. עפ״י תורת הקבלה, לפני בריאת עולמנו זה נבראו ונחרבו עולמות כי לא הצליחו להכיל את האורות הגבוהים והאלוקיים. בעולמות התוהו שנחרבו הספירות לא התכללו זו בזו אלא כל ספירה היתה בפני עצמה, לכן הן היו כמו נקודות שלא מתחברות. בעולמנו זה שנקרא ׳עולם התיקון׳ ישנה התכללות בין הספירות כך שכל ספירה כוללת את שאר הספירות שמתגלות בה ויחד הן יוצרות פרצופים. זה עולם שיכול להכיל (דרך הצמצומים) את אורות הקב״ה הגבוהים, זה עולם שלא נחרב וקיים עד עכשיו. וכל זה בזכות החיבורים, ההתכללות, שיתוף פעולה אם אפשר לקרוא לזה כך בשפה פשוטה. זה מלמד אותנו שגם אנחנו לא נשרוד בעולם אם נהיה ״כל אחד לבדו״, כל אחד בפני עצמו, אם ננסה להיות ״שלמים״ ככה כפי שאנחנו לא נוכל להתקיים ולקיים את עולמנו. רק דרך דרך החיבורים, שיתופי הפעולה, ההשלמות של איש לרעהו, אפשר לבנות בניינים שמכילים את אור ה׳ בעולם. אנחנו לא שלמים אבל דרך שיתופי פעולה אפשר להשלים זה את זו ולהיות מושלמים. מסביר לנו אדמו״ר הזקן שכשכתוב על הקב״ה שהוא מנהיג את העולם בצדק ומשפט, כלומר גם בדין וגם ברחמים, אין הכוונה שפעם הוא ככה ופעם הוא ככה אלא שהכל הוא חלק ממנו. הכל מתכלל בו, ויש בו גם את מה שנראה לנו כדין וגם את מה שנראה לנו כרחמים, הכל בעינינו, הכל בשבילנו, אצלו אין שינוי והמידות שלו- הדין, החסד, הרחמים, ושאר המידות מיוחדות איתו.
הרבי מליובאוויטש מסביר את ההבדל בין התייחדות של הספירות עם הקב״ה בעצמותו לבין הביטול של הנבראים לקב״ה שמחייה אותם כל רגע ורגע. בשני המקרים בעל התניא הביא את משל גוף השמש והזיו שיוצא ממנה. במקרה של הנבראים, הוא הביא את המשל כדי שנבין שאנחנו בטלים ואין ואפס בפני עצמנו כי אם היינו חוזרים למקורנו היינו מתבטלים ממש במציאותנו. כל הקיום שלנו הוא אשליה כדי שנרגיש דבר מה אך למעשה אנחנו סוג של כלי שאור ה׳ פועל דרכו ומתלבש בו אך הכלי הוא אין ואפס לעומת האור שמתלבש בו. אנחנו לא בייחוד עם מקור האור אלא בטלים אליו. לעומת זאת הספירות עצמן אפילו שהן רחוקות מעצמותו של השם יתברך (כפי שראינו שספירת החוכמה היא כעשיה לגביו) הן באמת מיוחדות ומאוחדות עם עצמותו יתברך. השמות של הספירות שאנחנו נותנים וממשילים זה עבורנו כדי שנוכל לתפוש משהו מהאלוקות הבלתי מושגת, אך באמת הספירות הן אחד עם מהותו ועצמותו, הן אלוקות ממש. זה הבדל דק שעל גבול יכולת התפיסה שלנו…. ההבדל בין היחס של הנבראים לאלוקות לבין היחס של הספירות לאלוקות. הספירות הן אחד עם האלוקות ורק עבורנו חכמי הקבלה קוראים להן בשמות. הנבראים כמובן מקבלים חיותם מהאור האלוקי שמחייה אותם כל רגע ורגע אך הם- אנחנו- לא אלוקים ממש (למרות שלפעמים אנחנו מתנהגים כאילו שאנחנו כך). אנחנו בסה״כ כלי להכיל את האור האלוקי ולעשות לו דירה בעולמות התחתונים. הספירות, האורות, הן שמות שאנחנו נותנים אך הן ממש אחד עם המאור- האלוקים.
זה כמו להשוות למשל אולי ביחס בין איש ואישה. יש קשר בין איש ואישה כאשר האיש הוא ״המשפיע״ והאישה היא ״המקבלת״, הוא ״האור״ והיא ״הכלי״. ויכול להיות קשר בין שתי נשמות (לאו דווקא איש ואישה כי זה למעלה מזה) שאין ביניהן קשר של משפיע- מקבל אלא הן מאוחדות בעולמות העליונים, כך שאין להן זהות נפרדת כל אחת בפני עצמה אלא הן אחד ממש. אחדות פשוטה. זאת אולי הדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות ביחס שבין נשמות- שהוא לא חיבור של שניים אלא אחד מלכתחילה. כאן בעולם הם נראים אולי שניים אך בעולמות העליונים הם מאוחדים כפי שהאדום והירוק נראים כאן צבעים שונים אך באור הלבן הם מתמזגים ומבינים ששניהם מאותו מקור גם אם אחד מתגשם בירוק ואחד באדום.
שנזכה להתחבר ולהתכלל ולאהוב את רעינו כמונו ולזכור שהחיבורים הללו הם מקור חוזקנו ויציבותנו, הם שלמותנו. שנזכה לחוות את האחדות הפשוטה בחיינו גם אם זה רק להרף עין, גם אם זה לא נתפס ממש אלא בא לרגע וחולף כמו הקשת בענן.
תמר, סיון תשפ"ג
Comentarios