תניא פרק יט'- הרצון להיכלל באור

בפרק י״ט מבאר אדמו״ר הזקן כיצד כל נשמת אדם חפצה בטבעה להיכלל באור אינסוף של הקב״ה שממנה באה. כתוב במשלי : ״נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם״... כפי שאור הנר מתנועע ושואף תמיד לכיוון מעלה וחפץ להיפרד מהפתילה שמחזיקה אותו ולהידבק בשורשו, ביסוד האש הכללי של העולם שהוא יסודו, כך גם נשמתנו חפצה להיפרד מהגוף הגשמי שמחזיק אותה ולהידבק בשורשה, באור אינסוף שהוא מקורה. לפי ה״עץ חיים״ ישנם ארבעה יסודות בעולם- אש, רוח, מים ועפר - שמסודרים מהנמוך לגבוה, כאשר היסוד הקל יותר מקיף את הכבד יותר. אפשר לראות את הסדר כאשר מתבוננים בזמן שקיעת השמש אל כיוון הים (כבתמונה המצ״ב). רואים שיסוד העפר (החול) הוא התחתון ביותר, מעליו יסוד המים (מי הים), מעליו הרוח (האוויר) ולמעלה האש (השמש). יסוד האש מסמל את אור האינסוף העליון שאליו הנשמה רוצה להגיע. ואולם, אם הנשמה אכן תתמזג עם האור אינסוף הרי תתבטל מציאותה לחלוטין... כפי שאם האש תתנתק מהפתילה ותתחבר ליסוד האש שמעליה, האור שבקע ממנה בזמן החיבור לפתילה יתבטל לחלוטין כתוצאה מההתמזגות , לא תישאר לו שום מהות. עניין זה קצת מתנגש עם ההגיון האנושי הטבעי שאומר ש״כל דבר חפץ בקיומו״... איך זה מסתדר עם רצוננו להתבטל לגמרי במציאות בתוך אור אינסוף שורש נשמתנו? הרי שם נהיה אין ואפס ממש... כאן מסביר בעל התניא, שרצון זה הוא אמנם ״טבעי״ אצלנו אך הוא נובע ממקום שמעל הטעם והדעת שלנו, מהמקום של החוכמה שבנשמה, שמחובר ישירות לאור אינסוף. ידוע בקבלה ובחסידות שהפנימיות של ספירת החוכמה היא הביטול... רק מי שבטל לגבוה ממנו יוכל לקבל ממנו וללמוד ממנו. כלי מלא לא יכול ללמוד דבר, כלי ריק ומבוטל יוכל להתמלא באור שאליו הוא מחובר. לעומת זאת, מי ש״מלא בעצמו״, ומרגיש ורוצה בישותו, הוא שבוי בתוך הממשות של עצמו. הקליפות הללו מסתירות את אורו ורצונו הפנימי לדבוק בבוראו. כאשר הנפש הבהמית, הטבעית, הגסה שולטת באדם, אזי הניצוץ האלוקי שלו נמצא בגלות בתוך אותה יֶשוּת... כאשר אנו מלאים בעצמנו, הניצוץ האלוקי שלנו שבוי ונמצא בגלות בתוך קליפותינו... לכן האהבה שלנו לבוראנו במצב הזה היא לא גלויה, היא מוסתרת והיא נקראת ״אהבה מסותרת״... מתי היא מתגלה? מתי היא מתעוררת? כאשר מגיע ניסיון של מסירות נפש על קידוש השם. הקליפות יכולות להסתיר את ההתפשטות של אור הנשמה אך לעולם לעולם הן לא תוכלנה להסתיר או לפגוע בעיקרה, בשורש שלה, בעצמותה. שורש הנשמה, האור הפנימי האלוקי שנחצב מאור האינסוף איננו פגיע... ואיננו ניזוק לעולם... כולו טוהר. אלא שהוא מוסתר, נמצא כביכול בשינה עד שמגיע ניסיון באמונה, ניסיון שנוגע בו ממש, אז הוא מתעורר במלוא עוצמתו וממיס באחת את כל הקליפות שכיסו אותו... וכמה שהיה נראה לכאורה שאותן קליפות הן קשות, גסות וחזקות, הן דווקא נמסות בקלות רבה כמו דונג שנמס מאש הלהבה. ״ כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ ״, ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״ כפי שתאר דוד המלך בתהילים... כך נמסות קליפות הסטרא אחרא מאש הקדושה שמתעוררת בזמנים מסויימים בחיים שנוגעים בעצם הנשמה. הזמנים הללו של התעוררות האהבה שקודם היתה נסתרת מראים שבתוך האהבה נכללת גם יראה. משום שאדם שמוסר נפשו ולא יחלל את עצמו בעבודה זרה כנגד בוראו ויוצרו, עושה מסירות נפש זו כי קיימת בו יראה ופחד שלא להיפרד חלילה מהקב״ה, מנשמתו . כל יהודי ויהודיה בתוכי תוכם יודעים מהו מקור נשמתם וחיותם ואינם רוצים להיפרד חלילה מיוצרם, אף אם כל זה חבוי עמוק עמוק בתוכם... כולנו מאמינים, ואין אנו חילוניים, גם אם בהגדרת עצמנו אנו טועים... כולנו קדושים , חצובים מקודש הקודשים , מלך מלכי המלכים... ולחזור להתמזג עם אורו ואהבתו אנו בסתר לבנו ,ואף ללא ידיעתנו, תמיד חפצים...


תמר, אייר תש"פ 2020



פוסטים אחרונים

הצג הכול