תניא פרק יז'- הדרך אל הלב
בפרק יז׳ האדמו״ר הזקן מאיר לנו אודות הקשר בינינו לבין לבנו. הוא חוזר על הפסוק שציטט בתחילת התניא, שמעיד על חשיבותו: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ (דברים ל׳ יד). ותוהה האם באמת זה כל כך קל? להפוך את כל תאוות העולם הזה, כל הרצונות הגשמיים שלנו, כל המאווים הנמוכים שלנו לאהבה אחת אמיתית לקב״ה לבדו? וכאן מתבאר לנו הקשר ללב. לצדיקים זה אכן קל כי ״לִבׇּם בִּרְשוּתַּם". אהבת ה' תמיד בוערת כרשפי אש בקרבם ואולם מה יעשו רוב האנשים שאינם צדיקים?(צדיקים אמיתיים הם מאוד מועטים) מה יעשו רשעים שלא רק שלא שולטים בלבם אלא ״הֶם בִּרְשוּת לִבַּם"?....יצריהם שולטים בם... ומה יעשו בינונים? שאמנם מצליחים לשלוט על תאוותיהם ועל נפשם הטבעית, הייצרית, הבהמית, אך לא הפכו אותה לחלוטין כמשרתת לנפש האלוקית כמו אצל הצדיקים... והמתכון לפי בעל התניא הוא כזה: להיות רשע לא כדאי בכלל... ותכף נגיע לעניין זה... אך להיות ״בינוני״ זאת אפשרות רצויה במיוחד, בשל העובדה שאולי בינוני לא שולט על לבו אך לבטח ובטח הוא שולט במוחו... ובאמצעות השכל הוא יוכל להגיע גם ללב... ולגרום לו לעשות מצוות וללמוד תורה כפי תכלית בריאתו. אמנם האהבה שהבינוני מצליח לעורר איננה אהבה גלויה ובוערת אלא אהבה מסותרת, אך גם אהבה זו מספיקה בכדי לעבוד את ה׳ בדרך טובה. הקושי העיקרי הוא לרשעים... שלא רק שלבם עם כל תאוותיו שולט בם, אלא שלמוחם נשללה האפשרות להשפיע על הלב כלל בשל ״גודל ועֺצֶם עֲוֹונַם"... זהו לפי בעל התניא "עֺנְשָם". ולא רק זו אלא אף הרשעים ״בחייהם קרויים מתים״ אז התורה לא מדברת עליהם כשאומרת ״שקרוב הדבר מאוד...״ הם לא נכללים במשוואה הזאת... אין ספק שהדין הוא קשה לרשעים, לא פשוט להיחשב ״מתים בחיים״... ואולם, יש גם לרשעים פתח פתוח תמיד לחזור לשורשם ותיקונם, לחזור לשלוט על לבם, וזהו דרך שבירה. רק דרך ״תשובה תתאה״, כלומר דרך שבירת הגאווה, תחושת היישות העצמית, הקליפה. אדמו״ר הזקן מסביר שאצל הרשע הניצוץ האלוקי שמחייה את הנשמה שלו נפל בשבי לכוחות הטומאה, בשל עברותיו... זה נקרא ״גלות השכינה״... האור הפנימי שבוי בתוך קליפה, בתוך הנפש הבהמית, הייצרית, שמסתירה וחוצצת בין האדם לנשמתו, בין האדם לאלוהיו, כמו מחיצה של ברזל שנובעת מחטאיו. האדם יכול לשבור את אותה קליפה כאשר יישבר לבו בצער על מעשיו. הוא יוכל להגיע לשם כאשר רגע יעצור ויתבונן בבחירותיו...
קטע זה בלימוד התניא מיד הזכיר לי את הלימוד היומי בפרשת ״תזריע מצורע״, בו דנים בענייני נגעים עוריים. רק הכהנים יכולים להחליט לגבי נגע אם הוא טמא (צרעת) או טהור. אם הכהן קובע שהנגע טמא והאדם ״מצורע״, אותו אדם נשלח לשבת ״בַּדַד" מחוץ לשלושת המחנות, וגם כשיושב לבדו לא יכול אפילו להיות עם טמאים אחרים יחד איתו, בידוד מוחלט... הרבי מליובאוויטש מסביר ש״דבר חמור כל כך (הבידוד הקיצוני של המצורע ת.א)אי אפשר להיעשות אלא ע״י כהן, שעניינו ׳לברך את עמו ישראל באהבה׳. רק אוהב ישראל באמת יכול לפסוק כזה דין חמור על יהודי. כי רק עליו אפשר לסמוך שלא ינוח ולא ישקוט, ויחפש את כל הטעמים עפ״י תורה להתיר, ורק כשלא ימצא, יטמא את הנגע...״. כלומר, הכהן שכל כולו ומהותו הוא אהבת ישראל בכל לבו, הוא לא ״מעניש״ את המצורע אלא הוא שולח אותו לתיקונו וריפויו... שהרי, נגע הצרעת לא הופיע ״סתם במקרה״ וגם לא בגלל וירוס או חיידק... אלא נבע מהתנהגותו של האדם המצורע, וליתר דיוק מכך ש״הוציא שם רע״ (לשון הרע). הבידוד שהוא נשלח אליו הוא לא כדי לגרום לו עינוי אלא בכדי שיהיה לו זמן ושקט בכדי לעשות חשבון נפש ולתקן את עצמו בשורשו ולהגיע לריפוי אמיתי בנפשו ומכך גם בגופו... ה״מצורע״ כאן מאוד הזכיר לי את ״הרשע״ של התניא. בשני המקרים יש הבדלה בין טהור לטמא, בין צדיק (או בינוני) לרשע. ובשני המקרים יש לרשע ולמצורע אפשרות לצאת ממצבו המביש. נכון, הדרך לא כל כך נעימה ומלאה ״קוצים״ וייסורים אך בסופה מחכה לשניהם שדה של פרחים פורחים. חושבת על זה במובן של העבודה הפנימית של כל אחד ואחת מאיתנו... לרובנו יש מקומות ורגעים בחיים שבהם אנחנו ״נופלים״, כל אחד עפ״י חולשותיו... מי בצער, מי בכעס, מי בתאווה, כל נפילה כזאת מגיעה בשורשה מתחושת יישות וגאווה. אנו מצטערים כשאנו חושבים שאין לנו מספיק ורוצים יותר (בכך אנו מאשימים את כל מי שלא ״נותנים״ לנו מה שאנחנו רוצים, בעצם מאשימים את אלוקים...) וכך גם בנפילות האחרות, הן באות מתוך רצון לקבל... מתוך תחושת ״אני״ מוגדל שמפריד ביני ובין האני האמיתי(בוראי, נשמתי). ״הנפילה״ היא לא הדבר הרע, היא הפתח להצלה. אם בתוך אותה נפילה נקלוט ונבין כמה אנחנו בעצמנו מרוכזים... כמה טעינו שחשבנו שרק ״אנחנו יודעים״... שרק ״אנחנו צודקים״ וכ ו ל ם מסביבנו טועים... אז אולי נצליח להגיע למקום יותר עַנַו בנפש, מקום של שבירה שמאפשר לניצוצות הנשמה לצאת משביין, שמאפשר לשכינה לצאת מגלותה, שמאפשר לאור הפנימי להאיר את נשמתי. ובכך לחזור לשלוט על ליבי ולהפנות לקב״ה את כל אהבתי.
ולסיום סיומת, אם רק נלמד קצת מכל הנאמר ונתבונן על כל מה שקורה בחברתנו, על הבידוד ״הכפוי״ שנגזר עלינו... נבין שכל זה קורה לטובתנו... שעצרו אותנו מלהרוס את עצמנו... שיש לנו זמן עכשיו לתקן את דרכינו, לתקן את עצמנו בשורש נשמתנו... כל אחד ואחת, וכולנו יחד כאיש אחד בלב אחד.
תמר, ניסן תש"פ 2020
留言