top of page

תניא פרק ז' - שער היחוד והאמונה

בתוך הזמן ומעבר לו...


בפרק השביעי של שער היחוד והאמונה אנחנו נכנסים בשער היחוד התחתון (יחודא תתאה) שנותן לנו מושג על הבלתי מושג. שמחבר את הסוף עם האינסוף ואת מוגבלות הזמן והמקום עם מה שמעבר לזמן והמקום. שמחבר את הריבוי והנפרדות הגשמית עם האחד והיחיד האלוקי. מסביר אדמו״ר הזקן שתכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו של ה׳ יתברך. כי אין מלך בלא עם… אי אפשר למלוך אלא אם יש על מי למלוך… כדי שיהיה על מי למלוך יש צורך ליצור את ההסתרה כך שנראה לנו שיש כביכול הפרדה. ״עם״ֶ זה מלשון ״עוממות״ אומר בעל התניא. כלומר, האור האלוקי עמום בעולם שמולך עליו הקב״ה. העם שמולך עליו המלך הוא תמיד זר ונפרד ורחוק ממעלת המלך, הוא לא קרוב אליו כמו בן ואפילו לא כמו שר של המלך. הדרת המלך ניכרת ברוב עם ולא אצל הבנים והשרים שלו. לקב״ה יש הרבה שמות, כלומר כל מיני התגלויות על אף שהוא בעצמו אחד ויחיד ולא שייך אצלו שום ריבוי חלילה. השם הכולל את כל השמות כולם הוא שם הוי׳ כנאמר ע״י הנביא זכריה: ״וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״. ה׳ הוא אחד אך כל אחד משמותיו שכלולים בתוך האחד מבטא מידה מסוימת שלו (למי שרוצים להתעמק בעניין יש את ספר שערי אורה מאת ר׳ יוסף ג׳יקטיליה- עמוק מאוד ומבאר את שמותיו של הקב״ה ואת הכוונות המיוחדות של כל שם ושם- נפלא ללימוד בשבת קודש).

השם של הקב״ה שמורה ומבטא את מידת מלכותו הוא שם אדנות (א- ד-נ-י), כי המלוכה היא בכך שהמלך הוא אדון על כל הארץ. השם הזה של אדנות, מסביר אדמו״ר הזקן, הוא זה שמהווה ומקיים את העולם כפי שהוא עכשיו- עולם שיש בו גבול של מקום ושל זמן. שם אדנות הוא מידת המלכות של ה׳ שמחייה את המקום בעולם הגשמי שיש בו 6 כיוונים- מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה מטה (כמו 6 הפאות שבקוביה). שם זה גם מחייה את הזמן שבעולם שיש בו עבר, הווה ועתיד. הקב״ה עצמו, מהותו ועצמותו, שם הוי׳ עצמו הוא מעל הבחינות של המקום והזמן. מי שמצליחים להתחבר למהותו ועצמותו של הוי׳ מאבדים את תחושת המקום והזמן, כשאנחנו במיזוג עם הוי׳ אז אנחנו מתכללים באורו ושוכחים מהגשמיות, מהמקום שבו אנחנו נמצאים ומהזמן שהיה והווה ויהיה, אלא פשוט מחוברים להווה הנצחי שכולל את הכל. אפשר להיות כך בשבת קודש שהיא מעל המקום והזמן. היא מספר 7, מעבר לששת ימי החול. ביטא את זה חבר משפחתי ממיאמי שנמצא בתהליך תשובה נשמתי מרגש: ״שבת זה island in time״ ולכן אין לו צורך בשבת להיות מחובר לטלפון, אינטרנט, מחשב וכו׳ לא רק משום שזה איסור הלכתי אלא כדי שיוכל להתחבר למימד הנצחי האלוקי האינסופי. חסידים של הרבי מגיעים לחיבור הזה כאשר הם מבקרים בבית 770, והחיבור הזה מטעין את נשמתם באור קודש אינסופי שמחייה אותם מפעם לפעם, מביקור לביקור; כמו סוללה שנטענת בחשמל שנותן לה אנרגיה לפעולה. באופן של השאלה ניתן להבין מהדוגמאות הללו את מה שמסביר בעל התניא: ששם אדנות, מידת המלכות, מיוחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. זהו היחוד תתאה. השם של אדנות משתלב בשם הוי׳ כמו יחוד של איש ואשה, זכר ונקבה שמתייחדים והופכים לאחד. בשל היחוד הזה, המקום והזמן בטלים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך כביטול אור השמש בשמש. בשל היחוד הזה, שם הוי׳ שהוא למעלה מהמקום והזמן נמצא גם למטה במקום והזמן. זאת התמזגות נפלאה שמשפיעה לשני הכיוונים. מכיוון של למטה למעלה- המקום והזמן שנמשכים ממידת שם אדנות בטלים במציאות לגבי הוי׳. ומהכיוון השני, מלמעלה למטה- שם הוי׳ נמצא גם למטה- במקום ובזמן. העליונים יורדים לתחתונים והתחתונים עולים לעליונים. יחוד מרגש ונפלא. יחודא תתאה. לכן אינסוף ברוך הוא שהוא מהותו ועצמותו יתברך מלא את כל הארץ ממש, בזמן ובמקום. ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״.


אדמו״ר הזקן מזכיר לנו שמידת מלכותו (שם אדנות) היא מידת הצמצום וההסתר שמסתירה את אורו האינסופי על מנת שנוכל להתקיים במציאות ולא להתבטל ממש כפי שראינו בפרקים הקודמים. יחד עם זאת מבהיר לנו בעל התניא שעל אף הצמצום של האור אין שינוי בקב״ה עצמו, כמו שכתוב ״אני הוי׳ לא שניתי״ מלפני בריאת העולם ולאחריה. הצמצום הוא עבורנו, ההסתר הוא עבורנו, אבל לגבי הקב״ה עצמו אין שום שינוי וכל העולם הנברא הוא ממנו, אין עוד מלבדו. בידיעת עצמו, יודע הוא את כל הנבראים ובאמת לאמיתה הכל בטל במציאות אצלו. מזכיר בעל התניא את הרמב״ם שאמר שהקב״ה הוא היודע; הידוע והדעת עצמה. הכל אחד. לנו זה קשה לתפוס את זה כי אצלנו יש אותנו, יש את הדעת שלנו ויש את הידיעות שאנו לומדים. אצל הקב״ה אין תוספת והוספה הכל היה ויהיה והווה אחד מאז ולעולם. כמובן, שגם אצלנו הרבה פעמים מוחש שכל מה שאנחנו לומדים כבר ידענו פעם ואנחנו רק נזכרים, ששום דבר לא חדש. שכל מי שאנחנו מכירים בחיים כבר הכרנו, אולי רק הלבוש אחר; אך המהות ידועה. בכך אנחנו מתחברים למימד האלוקי הנצחי שבתוכנו; החלק אלוק ממש שבנו. ובכל זאת, אצלנו לפחות למראית עין נראה שאנחנו מכירים אנשים חדשים, שאנחנו לומדים ידיעות חדשות. אצל הקב״ה אין שום צד של הוספה או ריבוי בשום דרך. והוא מכיר ויודע את כל הנמצאים העליונים והתחתונים ״עד שלשול קטן שבים ועד יתוש קטן שהיה בטבור הארץ״ בלשון התניא. כי הוא הכל זה הוא והוא מכיר מן הסתם את עצמו…. כפי שאנו מכירים כל חלק וחלק מגופנו… אנחנו הנבראים קטנים, אנחנו לא יכולים באמת לתפוס את גובהו וגדולתו של ה׳ יתברך, זה מעבר לתפישה השכלית שלנו ולכן מה שאנו כן יכולים זה פשוט להאמין בו באמונה שהיא למעלה משכל והשגה.


מדגיש אדמו״ר הזקן שטועים אלה שמפרשים את כתבי האר״י הקדוש ז״ל בעניין הצמצום בצורה פשטנית ולא עמוקה, כאשר הם חושבים חלילה שהקב״ה סילק את עצמו ומהותו מהעולם הזה במהלך הצמצום וכביכול ״משגיח״ רק מלמעלה על הנבראים. מעבר לכך שאי אפשר להבין את הקב״ה בדרך גשמית ואנושית, הרי ברור לכל שה׳ יודע את הכל בידיעת עצמו כי אין מקום פנוי ממנו… (דלית אתר פנוי מיניה בלשון הזוהר הקדוש). כשאנחנו קוראים מילים, רואים אותיות, צריך לזכור שהרבה פעמים המשמעות היא לא רק במילים עצמן ובאותיות עצמן, אלא דווקא ברווח שביניהן… באותה מידה שכשאנחנו מספרים סיפור משל המשמעות היא מעבר לסיפור עצמו, היא ברעיון הגדול יותר שמסתתר בתוכו. כשאנחנו כותבים או קוראים שירה לדוגמא, ישנו מסר נשמתי עמוק שעובר בין המילים, בין השורות, מסר שאי אפשר לומר בגלוי, שאין אפשרות לומר אותו בבירור. אומר הזוהר הקדוש: ״הקב״ה תופס בכל ואין מי שיתפוס בו״, ״הקב״ה סובב כל עלמין ואין מי שיוצא מרשותו״ ״הקב״ה מקשר ומייחד מין אחד במין שני, את העליון עם התחתון״, ״אין שום קירבה ואיחוד בארבעת היסודות אלא ע״י הקב״ה כשהוא נמצא ביניהם״. הוא תופס אותנו, מחבר בינינו, גם בין הפכים מוחלטים, הוא יכול לחבר אדמה ואש, מים ואויר, אש ומים, אדמה ואויר וכך בכל הצירופים. כל אחד מהיסודות באמצעות הקב״ה מתחבר ביסוד שונה ממנו בתכלית.

כדי להמחיש זאת וגם כדי להתחבר למסר העמוק שבתוך שירה אצטט משירה של זלדה:


שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זֶלְדָּה (1984)

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת אֶת הַמִּמְסָד שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל

הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת, אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין


הזוהר הקדוש מבאר שאין מחשבה אנושית שיכולה לתפוס את מהותו ועצמותו של הקב״ה - ״לית מחשבה תפיסא בך כלל״. על אף שהוא ממלא את הכל אנחנו לא באמת יכולים להשיג אותו ממש. הקב״ה לא מושפע משינויי העולם הזה, שלא כמו הנשמה שמושפעת מענייני הגוף שבו היא מלובשת ומרגישה את השינויים שחלים בו ואת הצער שבו. הקב״ה עצמו לא משתנה, גם אם כלפינו זה נראה שפעם נגלית מידת החסד ופעם מידת הדין, ופעם חרון אף, ופעם רחמים. באופן דומה זה כך גם אצל צדיקים שתמיד מחוברים להוי׳, לאינסופי, לעל תודעתי בחינת ״שיוויתי הוי׳ לנגדי תמיד״. לכן הצדיק לא מושפע מענייני העולם הזה, הוא לא מתפעל ממה שנראה ״רע״, הוא תמיד מחובר לטוב האלוקי ורואה באופן מרחבי כיצד הקב״ה הטוב והמיטיב מנהיג את עולמו בחסד ורחמים אף כאשר לאנשים אחרים נראה שקורים אירועים לא טובים ולא רצויים. על הקב״ה נאמר ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ (ישעיה נה ח). בעוד שמחשבתו של הקב״ה מקיפה כל נברא ונברא בפועל ומחייה אותו כל רגע ורגע מאין ליש, מחשבתנו יכולה להקיף בדמיון את מושא המחשבה מבלי שנהיה קרובים אליו במציאות. יחד עם זאת, גם מחשבותינו פועלות פעולות ומשפיעות יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין ולתפוס… כאשר אנחנו חושבים מחשבות טובות ואוהבות אנחנו משפיעים טוב ואהבה וחיות אלוקית פנימית. המחשבה שלנו משפיעה על המציאות אבל אנחנו כנבראים לא בוראים את המציאות אלא רק מסוגלים לתת לה משמעות פנימית, אלוקית, אחדותית.


אנחנו הנבראים מוגבלים. אנחנו כלים לחיות האלוקית שמתלבשת בתוכנו, בהתאם לגודל הכלי שלנו. החיות האלוקית מצטמצמת בהתאם לכלי. ככל שאנחנו מצליחים לעלות מבחינה רוחנית ככה יותר אור יתלבש בתוכנו ויוכל להאיר לסביבתנו. ככל שהנברא הוא יותר נמוך בשרשרת הבריאה ככה האור מצטמצם ומסתיר עצמו יותר. אפילו בנברא תחתון ודומם כמו אבן ישנה חיות אלוקית גבוהה שיורדת ממדרגה למדרגה ומשתלשלת דרך עשר הספירות, עשרה מאמרות, בתוך צירופים של צירופים של אותיות ותמורות של האותיות עצמן בחשבונן ומספרן עד שיורדת חיות מועטה מאוד שמתלבשת באבן. וזאת למרות שהשורש של האבן מגיע ממקום גבוה משם ״בן״ שהן אותיות שיוצרות את האבן ושורשן גבוה מאוד.


לסיכום, אאחל לכולנו שנצליח לחיות במימד על תודעתי ופנימי, מימד אלוקי, שבו אין זמן ואין מקום ויש טוב מוחלט ויש הווה נצחי וישנה אחדות מופלאה בין האור לכלי. ובאותה על תודעה נשהה בו זמנית עם היותנו בתוך עולם של זמן, של מקום, של גבול ושל פירוד, ושלא נושפע מהם בתכלית אלא נהיה כל העת מחוברים אל האחד היחיד ההווה והמהווה הכל מכל כל בכל רגע ורגע ממש.


תמר, אדר תשפ"ג




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page