תניא פרק ו' - שער היחוד והאמונה
הוי׳ הוא האלוקים
בפרק ו׳ של שער היחוד והאמונה אדמו״ר הזקן מגלה לפנינו אמת נסתרת שלא קל לנו לקבלה, שהיא לא מתקבלת בהכרח בעולם הרגשי שלנו גם אם באופן שכלי אנו מסוגלים להבינה. הוא מלמד אותנו שהחסד הוא היינו הך עם הגבורה. ידוע ששם ״אלוקים״ מייצג את מידת הדין, את הצמצום ואת ההסתרה, את הגבולות, את הפירודים, את כל העניינים הקשים. שם הוי׳ מייצג את שם החסד והרחמים, האהבה, הנתינה, הרכות, הנעימות, כל העניינים המלטפים. בעולם הזה אנחנו חווים בעיקר את מה שאנחנו רואים במציאות של ״הטבע״, שהוא בגימטריה שם אלוקים. הטבע על חוקיו הקבועים נראה על פניו כאילו שמתקיים בפני עצמו, בזכות עצמו, אנחנו לא רואים בעינינו הגשמיות את החיות הפנימית, את האור האלוקי שמחייה אותו, את שם הוי׳ שמהווה אותו. הנבראים יכולים להעביר חיים שלמים מבלי להכיר בכלל בקיומו של האלוקים. הם רואים את כל נפלאות הטבע, את כל היופי של הבריאה, אך הם לא מחפשים את השורש העמוק והנסתר שמהווה אותה. מבחינתם הטבע מחייה ומהווה את עצמו, כמו פרעה שאמר: ״לי יאורי ואני עשיתיני״. בתורה רק כאשר הוי׳ מגלה את עצמו בניסים שמעל הטבע מכיר פרעה בקיום ה׳ ואומר: ״חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהֹוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַֽאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָֽרְשָׁעִֽים:״(שמות ט כז) ראינו גם בפרקי התניא הקודמים ששם אלוקים הוא מגן ונרתיק לשם הוי׳ וזאת כדי להעלים את האור והחיות הנמשך משם הוי׳ ומהווה את הכל מאין ליש, שאם לא כן היו הנבראים מתבטלים במציאותם. כמו שקרה בפרשת יתרו האחרונה במעמד הר סיני כאשר ירד הוי׳ על הר סיני ואמר לעם ישראל את הדברות מפי הגבורה, נשמתם פרחה מהם והם התבטלו במציאות ממש עד שהיה צורך לשלוח טל תחייה לחיות אותם מחדש. כלומר, בזכות ההסתרה של שם האלוקים הנבראים לא מתבטלים במציאותם והם כביכול קיימים בעצמם. הם חשים את קיומם. מכאן, שעל אף ששם אלוקים הוא כשלעצמו הסתרה על שם הוי׳ הוא בעצם חסד גדול כי בזכות אותה הסתרה יש קיום לכל העולם הנברא. אומר בעל התניא ששם האלוקים הוא ״גבורה הכלולה בחסד״. אם לא היה לנו גבורה וגבולות בחיים היינו פשוט נמסים, מתבטלים, מתאדים אל תוך האור העצום והנעים שמושך אותנו לתוכו מבלי שנוכל כלל לומר לו לא. הנשמה שלנו כל כך רוצה להתבטל ולחזור למקורה שברגע שהאור הזה מתגלה היא נשאבת אליו מבלי רצון או יכולת להישאר משהו בפני עצמה. עד כאן אנחנו יכולים להבין, להזדהות, לקבל את זה כי יש בנו ידיעה פנימית לאמת, אנחנו מכירים את המקום הפנימי הזה שרוצה להתמזג ולא להיות. ואולם, כשזה פוגש אותנו במציאות, כשבמציאות כביכול ״מסתירים לנו״, ״לוקחים לנו״, ״מגבילים אותנו״, ״דוחים אותנו״, ״שולחים אותנו לפינה״, אנחנו לא מקבלים את זה בהבנה. אנחנו רואים את זה כמשהו ״רע״. אנחנו יכולים להבין שאם לא נשים לילד גבולות הוא כל כך יתפזר בתוך ים האפשרויות עד שיאבד את עצמו חלילה ולא ידע מימינו ומשמאלו. ואולם, כשלנו שמים גבולות, כשלנו המציאות אומרת ״לא״ זה נתפס כאילו ש״המזל״ לא משחק לטובתנו. אם אבא אומר לי ״לא״ הוא מבחינתי ״לא אוהב אותי״. לא נתפס לנו בלב שהסבל שלנו מגיע מאהבה כי זה כואב. לכן אנחנו כל הזמן מנסים להעלים אותו, להפסיק אותו בכל דרך, להילחם בסבל ובכאב. לא תמיד אנחנו מקבלים אותו באהבה בידיעה ברורה שהוא בא לטובתנו ולא כנגדנו.
למעשה, הקב״ה מלמד אותנו דרך התניא לוותר כדי שיישאר לאחר… שהרי אם היה ברצונו כל העולם היה מלא בגלוי את אורו והיה ברור שאין עוד מלבדו, אך הוא רוצה לוותר על גילוי אורו כדי שיישאר גם לנו קיום משל עצמנו, שגם אנחנו נרגיש קיימים, חשובים, שנפעל בעולמו, שהעולם יתנהל כביכול עפ״י מה שנראה בחוץ ״ללא עזרתו״. שכדי להתחבר אליו אנחנו מצידנו נחפש אותו.
אנחנו מבינים שגם הגבורה והדין בשם האלוקים הם בשורש שלהם רחמים. שגם הסבל והכאב והקושי שבעולמנו באים מאהבה, שבזכות שם האלוקים כל הנבראים בכלל קיימים. כי אמנם לקב״ה ישנם הרבה שמות וכל מיני ביטויים אבל בשורש שלהם הם כולם הוא ואיתו הם מאוחדים, אין ריבוי באלוקות חלילה. השם הוא אחד ושמו אחד. ״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״. אין עוד מלבדו, אין צד אחד של אלוקות שהוא עיקר וצד אחר שהוא טפל לו. הקב״ה הוא אחד גם אם מתגלה עבורנו פעם כגיבור מלחמה (בקריעת ים סוף)ופעם כזקן מלא רחמים (במתן תורה). מסביר אדמו״ר הזקן שאפילו שכל הארץ החומרית נראית לנו יש גמור, שהיא קיימת, בעצם היא אין ואפס לגבי הקב״ה. אנחנו רואים את העולם על נבראיו קיימים בשל ההסתרה שבשם אלוקים, אך ההסתרה היא לגבינו בלבד. לגבי הקב״ה אין שום הסתרה, ההסתרה של אור הוי׳ המהווה את כל העולם כל הזמן היא רק לנו. אנחנו לא רואים לא מבינים ולא מרגישים אך באמת לאמיתה כל הבריאה כולה בטלה אליו ומתהווה ממנו, הוי׳ הוא האלוקים. הגבורה היא חסד ורחמים. בעל התניא כעת מבהיר לנו נקודה שחשוב לעמוד על דיוקה כי הבנתה מונעת מאיתנו טעות משמעותית בתפיסה. היינו עלולים לחשוב בטעות שהוי׳ ואלוקים זה כמו נשמה וגוף. שיש גוף שזה העולם, הטבע האלוקים, ויש נשמה שהיא שם הוי׳ ושאור של שם הוי׳ מחייה את הטבע כמו שהנשמה מחייה את הגוף. אך אין זה כך. הנשמה והגוף מסביר אדמו״ר הזקן מגיעות כל אחת משורש אחר. הגוף נוצר מטיפת זרע האב וביצית האם ולאחר מכן ניזון ממה שהאם אוכלת בזמן העיבור, ולאחר הלידה האדם אוכל ומקיים את גופו באמצעות המזון שמכניס לגופו. הנשמה לא יכולה לקיים את הגוף מבלי שהוא יקבל מזון מבחוץ. לעומת זאת, הנשמה שורשה מהקב״ה עצמו, ״חלק אלוה ממעל ממש״ כפי שכתוב בליקוטי אמרים של התניא. לכן שלושה שותפים באדם- אביו ואימו שמעניקים לו את הגוף הגשמי- את הכלי, והקב״ה שמעניק לו את הנשמה, את האור האלוקי. כמה פעמים זוגות מנסים להרות ונראה שעל פניו אין שום ״בעיה רפואית״, כי הזרע תקין, הביוץ תקין, כל המעברים פתוחים, ואפילו נוצרים תאים מופרים, אך הריון בר קיימא לא מושג אלמלא מחליט הקב״ה להכניס בתוך הכלי את אור הנשמה. הגוף של האדם הוא טפל לנשמה. הוא משרת אותה. הגוף הוא גשמי וחומרי, הוא הולך ומתבלה עם הזמן, הוא הווה נפסד. הנשמה לעומתו נצחית, רוחנית, קיימת לעד כי היא אלוקית. בסוף חיי האדם בגלגולו הנוכחי הגוף חוזר למקורו לאדמה והנשמה חוזרת למקור חוצבה, למימד שאין בו את ההסתרה או שהיא במידה הרבה יותר פחותה. בעולם האמת לא ניכר השקר. ואולם, אין זה כך באלוקות עצמה, כפי שכבר ראינו, אין עיקר וטפל בתוך האלוקות אלא הכל בייחוד. וגם כל הנבראים כולם אינם טפלים ביחס לבוראם, הם פשוט מתהווים כל רגע ורגע ממנו. הם נבראים באופן תמידי מאין ליש מדבר ה׳ ורוח פיו יתברך. כל הנבראים בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה׳ ורוח פיו המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך. כפי שאור השמש בטל בשמש כך אנחנו וכל הנבראים בטלים לאור האלוקי שמהווה אותנו אלא שברוב חסדו הגדול הוא מוותר על גילוי האמת המוחלטת ומסתיר ומעלים דרך מידת הגבורה והצמצום את החיות האלוקית (את עצמו ומהותו) כדי שייראה לנו, לשמים, לארץ ולכל הנבראים כאילו שאנחנו בפני עצמנו קיימים.
זה הסוד שמלמד אותנו אדמו״ר הזקן בספר התניא. שגם הטבע וגם המציאות המוסתרת, וגם כל ההגבלים, זה הכל חסד ורחמים.
ולנו אין אלא לשמוח על הגילוי הנעים שבזכות הלימוד ביגיעה בספר התניא אנחנו מצליחים להפנים. שהכל הכל הכל הוא חסד ורחמים, וגם הדברים הלא נעימים שאנו חווים, ואפילו הכאב והגעגועים. וכל האשליות הללו שגורמות לנו לחשוב שאנחנו ״לא אהובים״ הן שקרים חולפים, כי באמת באמת אין עוד מלבדו, אין עוד מלבד אהבתו. וכולנו חלק ממנו.
תמר
מקור הצילום: ציון סימנטוב

Comments