תניא פרק ג' - שער היחוד והאמונה
מציאות מדומה
בפרק ג׳ של שער הייחוד והאמונה אדמו״ר הזקן מנסה להאיר לנו בהמשך למה שכבר נאמר בפרקים הקודמים, אמת עוד יותר פנימית. לא רק שהקב״ה מחייה אותנו ואת כל הנבראים כל רגע ממש מאין ליש, אלא שגם ״היש״ הזה הוא למעשה סוג של אשלייה. כל מה שנמצא בעולם לא רק יתבטל במציאות אם חלילה הקב״ה היה מפסיק את הזרמת החיות, אלא שכבר עכשיו הוא לא באמת קיים בזכות עצמו, באמת לאמיתה הוא אין ואפס ובטל ממש לדיבור האלוקי שבורא אותו. אנחנו תופסים אותו כאילו הוא קיים ונמצא וישנו משום שאנחנו מביטים על העולם בעיני בשר. לכן איננו רואים שבאמת שום דבר לא קיים מלבדו. אנחנו לא משיגים את כח השם ורוח פיו שבנברא. כלומר, גם אם אנחנו מאמינים שיש בורא לעולם שמחייה את הנברא כל רגע מחדש עדיין אנחנו מאמינים גם לראיית בשר ודם שלנו שנותנת לנו אשלייה כאילו משהו מלבד הקב״ה באמת קיים. זוהי תודעה מפרידה שחושבת שיש פירוד בין הבורא לנברא. באמת לאמיתה הכל אחד. העין הגשמית שלנו לא מסוגלת לראות ולהשיג את החיות ואת הרוחניות שבכל נברא ששופע בו ממוצא פי ה׳ ורוח פיו. אם היינו יכולים לראות ולהשיג זאת לא היינו רואים בכלל את הגשמיות, החומר והממשות של הנברא. החומר והגשמיות היו מתבטלים במציאות ממש לעומת החיות האלוקית והרוחניות שבו. היות ואין לנו את יכולת הראיה וההשגה הזאת, נדמה לנו שיש ממשות גשמית וחומרית שהיא נפרדת כביכול מהמציאות האלוקית הרוחנית. ואולם, באמת לאמיתה אין שום הפרדה. אין עוד מלבדו באמת.
בעל התניא משתמש במשל להמחשה. הוא מסביר שאור קרני השמש למשל מאיר במקום שאליו הוא מגיע. ברור לנו שקרני השמש מגיעות מהשמש עצמה שהיא מקור האור. כאשר הקרניים היו עדיין בתוך השמש, לפני שהגיעו להאיר בכדור הארץ האור שלהן היה בטל לעומת גוף כדור השמש שהוא המקור של האור, כי בתוך גוף כדור השמש הן בטלות במציאות, לא רואים את השפעתן. לעומת זאת כשהן יוצאות ממקור האור ומאירות בכדור הארץ נראה לנו האור שלהן כאילו הוא קיים ממש. יחד עם זאת ברור לנו שהמקור שלהן זה השמש עצמה. ככה ממש בנמשל אלו הם כל הברואים ביחס לשפע האלוקי שמהווה אותם והוא המקור שלהם. כל מה שנברא הוא כמו ״קרן האור״ של השפע האלוקי שהוא המקור. הוא מתלבש בתוכם ומוציאם ״מאין ליש״ כך שלמרות שהם נראים כאילו קיימים ונמצאים בעצמם, הם למעשה כל הזמן בטלים במציאות למקורם. אדמו״ר הזקן עומד על הבדל שקיים בין המשל לנמשל. בעוד שגוף כדור השמש נמצא מחוץ לכדור הארץ שבו נראות קרני האור, בנמשל- הנבראים תמיד נמצאים במקורם - השפע האלוקי שמהווה אותם. כלומר, השפע האלוקי לא חיצוני לנבראים אלא פנימי, מהווה אותם מבפנים.
אם כך, מובן שלמעשה כל מה שאנחנו רואים ותופסים זה רק אלוקות. נדמה לנו שאנחנו רואים ותופסים ממשות אבל באמת זה הכל אלוקות… מדוע הקב״ה מסתיר את עצמו ונותן לנו להרגיש ״קיימים״? נותן לנו להרגיש ״עצמאיים״? מעלה השערה, בהשאלה מהקשר בין הורה לילד. רואים אצל ילדים קטנים ובריאים שהם מהר מאוד רוצים להיות ״עצמאיים״ רוצים לעשות ״לבד״ גם דברים שהם לא באמת מתאימים לגילם. אנחנו כהורים רוצים לתת להם את התחושה הזאת שהם באמת מסוגלים, לבנות להם ביטחון עצמי ביכולת שלהם לפעול בעולם כביכול בזכות עצמם. אפשר לתת הרבה דוגמאות, אבל אבחר בדוגמא שמתאימה כעת לתקופה. ילדים קטנים רוצים להדליק חנוכיה בעצמם. ברור שהם לא יכולים להשתמש באש לבדם, אז ההורים נותנים להם להחזיק את הנר ורק תומכים ומשגיחים מאחור לודא שלא יקרה נזק. הילד מרגיש ״שהוא הדליק את הנר בעצמו״ אפילו שהבוגר האחראי נמצא שם משגיח ומכוון אותו. כך הקב״ה עושה עבורנו נותן לנו את התחושה כאילו שאנחנו פועלים בעצמנו, למרות שבאמת הוא כל הזמן משגיח ומכוון אותנו. בכוונה ובאהבה הוא מסתיר את עצמו, כדי שלא נרגיש כל הזמן בטלים במציאות לעומתו. הוא רוצה לתת לנו את הבמה, לתת לנו לחוש משמעות לקיום העצמי שלנו, שלא נאבד באור אינסוף שלו. ככל שאדם עולה מבחינה רוחנית ככה הוא רואה ומשיג יותר ויותר שאין עוד מלבדו וכל שקיים זה הקב״ה. לכן, ככל שאדם עולה מבחינה רוחנית ככה הוא ענו יותר, ופחות מרגיש ״נמצא״, אלא מרגיש את החיבור הבלתי נפרד שלו לאור אינסוף שמהווה אותו. מרגיש רואה ותופש שכל המציאות החיצונית לו כביכול זה הכל מציאות אלוקית ולכן יודע שהכל הוא טוב. גם מה שנתפס בעינינו הגשמיות והמוגבלות כ״רע״. הצדיק לא רואה רע כי מבין שאין עוד מלבדו וזה הכל בריאה שלו. ככל שאדם עולה מבחינה רוחנית ככה האור אינסוף מאיר בו, ככה האהבה האלוקית ממלאת אותו ונובעת ממנו, השמחה על עצם היותו מחובר למי שברא אותו לרגע לא נפרדת ממנו.
אדמו״ר הזקן מסיים את הפרק בשאלה: אם אנחנו מבינים שאין עוד מלבדו ושכל הממשות שלנו זאת אשלייה, כי הכל זה רק הוא, אז מדוע כל הברואים אינם בטלים במציאות למקורם? על זה יסביר בפרק הבא.
עד אז ננסה לתרגל ראייה אלוקית שקולטת את האמת הפנימית, שהמציאות שלנו ושל כל מה שבחיינו זה הכל אלוקות. ננסה להרגיש את החיבור האינסופי שלנו אליו, ואת זה שאין אנו יכולים לחשוב לדבר או לעשות דבר בלעדיו. שנזכה להיזכר בזה ולהתמלא בשמחה מעצם החיבור הנפלא.
״וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד׳ ט)
לשנה טובה בדרכי החסידות ובלימוד החסידות נכתב ונחתם כולנו.
וחנוכה שמח ומאיר
תמר, יט כסלו תשפ"ג
נ.ב- הצילום מלפני 10 שנים (2012), ילדיי כבר ב״ה אינם כל כך קטנים.

Comments