תניא פרק ב' - שער היחוד והאמונה
השגחה ניסית
בפרק ב׳ של שער היחוד והאמונה בספר התניא אדמו״ר הזקן נותן תשובה עמוקה לכל מי שכופר בעניין ההשגחה הפרטית ובאותות ומופתי התורה. הוא נותן תשובה לכל אלה שאינם מאמינים בניסים, לאלה שמאמינים רק במה ששכלם הקטן יכול לתפוס ולהבין. אין הכוונה לכאלה שכופרים לחלוטין בקיום הבורא אלא לאלה שיודעים שהעולם נברא בששת ימי בראשית אך מקטינים את מעשה הבריאה ו״מאנישים״ אותו בהשוואתם את הבריאה למעשה ידי אדם בתוך העולם. הם חושבים שכמו שצורף שיוצר כלי, לאחר שהכלי כבר נוצר אין הוא זקוק לצורף יותר כלל, הוא עומד בפני עצמו, כך הם חושבים בטעות שגם היתה בריאת העולם. שהבורא כביכול ברא את העולם וחזר לעיסוקיו... שורש הטעות נעוץ בהבדל הגדול עד אין קץ בין מעשי האדם לבין מעשי הבורא. כל מה שהאדם עושה, גם אם מדובר בהמצאות הכי מתוחכמות בעולם הזה, הוא יצירת ״יש מיש״. האדם לעולם בורא משהו חדש. הוא לוקח את הקיים ומשנה אותו עפ״י צרכיו. הצורף למשל לוקח חתיכת כסף ומשנה לה את הצורה לתמונה של כלי. וכך בכל תחום ותחום במדעים ובאמנות. אנחנו בני האדם לוקחים את הקיים וממנו עפ״י השראת דמיוננו ותכנון שכלנו אנחנו מסוגלים ליצור יצירות נפלאות וחדשניות, כאלה שלא היו כמותן קודם לכן, ובכל זאת הן אינן יצירת יש מאין. כמו שאמר שלמה המלך: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.“ (קהלת). התמונה והצורה שלהן שונה, אך אין שינוי במהות. שינוי מהות לא רק שאנחנו לא מסוגלים לעשות אלא שאף אסור לנו לנסות. למשל איסור כלאיים זהו איסור שמונע ניסיון התערבות בסדר הבריאה שבמעשה בראשית. לעומתנו, הקב״ה בורא יש מאין, מאין בכלל היא יוצר משהו קיים.
בתור ילדה הרבה פעמים ניסיתי לתפוס בשכלי את האין, לנסות לקלוט את ה ״אין אני״ את המצב שלי טרם שנבראתי. גם עכשיו אם ננסה רגע לתפוס את זה לא נצליח. מצליחים רק לתפוס את ״הקצה״ של זה אבל לא ממש את זה... כי גם את נדמיין כביכול את העולם בלעדינו, הרי כל ״העולם״ שאנחנו מדמיינים הוא מתוך השכל שלנו שיודע מה זה ״עולם״. הדמיון הזה שאדמיין שאינני הוא עדיין אני... אני אינני מסוגלת לתפוס באמת לאמיתה את האין שממנו באתי.
לכן, אם ניתן לזה רגע את הדעת נקלוט שכל מה ״שיש״ בעולם קיים בזכות הקב״ה שבורא אותו ממש ברגע זה מאין ליש. אם חלילה היה מסלק הקב״ה את השגחתו מאותו נברא הוא היה חוזר לאין ואפס ממש כאילו מעולם לא היה. כל מה שאנחנו רואים וקולטים זה אם כך ממש מעשה ניסים! זה שהתרגלנו לכך שכל אלה קיימים זה לא הופך אותם להיות פחות פלאיים. אנחנו בדרך כלל לא מתרגשים ממשהו שכל הזמן כביכול קיים. אין לנו תענוג ממשהו שנמצא תמיד, אנחנו מתרגשים מהחידושים... אם פתאום נראה את הפרח מעצמו פורס כנפיים ועף באוויר נתפלא ונתרגש מזה כי זה לא רגיל, זה לא דרך הטבע לפרחים לעוף מעצמם באוויר, אבל אנחנו לא תמיד מתרגשים מעצם קיומו של הפרח. מהחוכמה האלוקית שמחייה אותו ומקיימת אותו וצובעת אותו בצבעים המיוחדים לו ומטביעה בו את הניחוח המיוחד שלו. כל מה שהוא בגדר חוקי הטבע לא מרגש אותנו כי התרגלנו שזה ככה, זה ברור לנו. אבל האמת שכל זה נס אחד גדול שקורה כל רגע ורגע מסביבנו ובתוכנו. ואם רק נצליח לתת לזה את תשומת לבנו אנחנו נתרגש כל שניה מחיינו מעצם הבריאה האלוקית שמחייה, מהווה ומשגיחה באופן פרטי כל רגע על כל נברא.
אמנם אנחנו בני האדם לא בוראים יש מאין כמו הבורא ואולם בשונה מכל הברואים האחרים אנחנו מדברים. הדיבור מיוחד למין האדם כי בדיבור אנחנו דומים לבורא שלנו. הדיבור מורכב מאותיות, וכשמדברים בלשון הקודש אז הדיבור באמת בורא מהויות, רוחניות ולא גשמיות. כל בריאה קיימת לתמיד, גם אם היא לא נגלית כל הזמן לעיניים. אדם מסויים שעבר מן העולם, ואפילו להבדיל, בע״ח שהיה כאן בסביבת האדם ונעלם, הוא לתמיד קיים. המהות הרוחנית שלו נשמרת גם אם הקיום הגשמי שלו כבר עבר. הרי אנחנו זוכרים אותו, מדברים עליו, והוא הטביע עצמו בכל המקומות שבהם נכח, בכל מה שאמר וכתב. כך גם הדיבור שלנו. כשאנחנו אומרים משהו בלשון הקודש מה שאמרנו לעולם יישאר. גם אם הוא לא נכתב או נקלט אצל אדם אחר (ועל אחת כמה וכמה אם כן). אם אמרנו מילה טובה היא תשפיע מטובה לתמיד. לעומת זאת, אם אמרנו מילה פוגעת חלילה היא נשארת בפגיעתה, גם אם חזרנו בנו וביקשנו סליחה. הרושם ממנה יישאר. כמו להבדיל כתובת קעקע, שכשמנסים להסיר אותה העור לעולם לא יהיה חלק ונקי כמו לפני הקעקוע (והוא כמובן אסור עפ״י תורה). בכך אפשר לומר שאנו אולי כן שותפים בבריאה, דרך הדיבור והכתיבה (אבל לכך אצטרך את אישורו של בעל התניא כי קצת גלשתי מדבריו :-))
אם נחזור לעניין השגחת הקב״ה על כל ברואיו כדאי לציין שעד תקופת הבעש״ט הדעה הרווחת היתה אצל הראשונים ואצל הרמב״ם, שההשגחה הפרטית האלוקית המיוחדת קיימת רק לאדם ולא לברואים האחרים, עליהם ההשגחה היא כללית ולא פרטית. כמו כן הרמב״ם סבר שאין השגחה פרטית לרשעים, משום שהם הוציאו עצמם מתוך מסגרת הכוונה האלוקית ובכך הם נתונים להשפעות הטבע ללא השגחה פרטית ואישית. הבעל שם טוב הקדוש בא ושינה לחלוטין את התפיסה הזאת. הבעל שם טוב הסביר שישנה השגחה פרטית על כל דבר נברא, גם על עלה בעץ שביער. ושישנה השגחה פרטית על כל אדם כולל על הרשע, שגם אם אצלו ההשגחה האלוקית יותר מוסתרת (כי אין לו עדיין יכולת להכיר בה) היא במקום מאוד פנימי, עד כדי דרגת ״אנוכי״, שזו הדרגה האלוקית הכי גבוהה. כולם מסכימים שההשגחה הפרטית על כל ישראל היא מיוחדת במינה בתור היותנו עם סגולה. זוהי אהבה עצמותית, כמו אב לבנו היחידי. אהבה שאינה תלויה בדבר, השגחה ניסית, מעל טעם ודעת, מעל הטבע. נאמר על הבעש״ט שהוא העמיד סולם שכולם יכולים לעלות עליו; גם אנשים הכי פשוטים, ושאדמו״ר הזקן, בעל התניא, הראה איך לעלות בסולם. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות עכשיו... לעלות בסולם בהתאם להנחיותיו של בעל התניא.
מבחינת ההשגחה הפרטית, נאמר שהבעש״ט גילה את עניין ההשגחה הפרטית על כל נברא ושאדמו״ר הזקן הוסיף שההשגחה הפרטית היא לא רק על הדבר עצמו אלא גם על האופן שבו נעשה הדבר. כלומר, אם בהשגחה פרטית עלה מסויים צריך להתנתק מהשיח, אדמו״ר הזקן הוסיף שזה בהשגחה פרטית האם הוא יתנתק באמצעות הרוח או למשל שאדם מסויים יבוא ויתלוש אותו. גם אופן ביצוע המהלך הוא בהשגחה פרטית. כמובן שהבעש״ט והאדמור הזקן הסתמכו על קודמיהם. שהרי כתוב בגמרא שכשרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה לאחר 13 שנה ראה שכשציידים ירו באמצעות חץ וקשת על ציפורים, לפני שציפור מסויימת נפגעה יצאה בת קול שהכריזה שזאת הולכת למיתה, או לגבי ציפור אחרת בת קול הכריזה שהיא ממשיכה בחייה. כלומר, אין כאן מקריות כלל...
מסביר בפרק שלנו אדמו״ר הזקן עניין נפלא. שהרי אנחנו מאוד מתפעלים למשל מנס קריעת ים סוף. מדוע אנחנו מתפעלים? כי היה שם חידוש (כמו שקודם ראינו שאנחנו מתרגשים מחידושים). המים שדרכם עפ״י טבע לזרום, פתאום עפ״י דבר השם נעמדו דום. ברור לנו שזה נס. שזה מעשה על טבעי. שאם לרגע הקב״ה היה מפסיק את פעולתו בהעמדת המים הם היו חוזרים לזרום כטבעם, ברור לנו שיש כאן מעשה נסים של בורא עולם. ואולם, הנס הכל כך גדול הזה, מסביר בעל התניא, הוא פחות גדול ומרשים מהניסים שכל רגע מסביבנו ובתוכנו מתרחשים. כי מי ים סוף לא נבראו בנס קריעת הים מאין ליש, הם כבר היו קיימים מעצם הבריאה, אלא שבמעשה הנס שינה הקב״ה את חוקי הטבע, את החוקים הרגילים, הטבעיים. בבריאת כל הנבראים מאין ליש הנס הוא הרבה יותר גדול! זהו פלא פלאים שמאין ואפס בורא הקב״ה יש. וזה משהו שאנחנו צריכים לזכור כל הזמן ולהתרגש... כי באותה מידה שאם היה הקב״ה מפסיק לשנות את חוקי הטבע בנס קריעת ים סוף, המים היו חוזרים לזרום כטבעם, כך אם היה הקב״ה חלילה מפסיק לברוא את כל מה שקיים בעולם (כולל אותנו) הם היו חוזרים להיות אין ואפס ממש. היו חוזרים למקום שהוא בשכלנו בלתי נתפס.
לכן, הקב״ה לא רק מחייה את כולם אלא מהווה את כולם מאלף ועד ת. מסביר בעל התניא את האמור ב ״אתה מחייה״ מתוך הפסוקים ״אַתָּה הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ את [אַתָּה] עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים״ כך: המילה ״אתה״ מורכבת מאותיות א-ת (כ״ב אותיות לשון הקודש) והאות ה׳ מרמזת ל-ה (5) מוצאות הפה. חמשת מוצאי הפה בדיבור שלנו הם : הגרון, החיך,הלשון, השיניים, השפתיים. כל מוצא פה כזה אחראי על ביטויין של אותיות מסוימות. הם מעבירים את האור של אותן אותיות דרך ה״פילטר״ המסויים המתאים להן. באותה מידה ברוחניות ישנן ה גבורות, חמש גבורות, שהן עפ״י הקבלה הכוחות שמגבילים ומגדרים את אור הבריאה הכללי כדי להוריד שפע מסויים לעולם. לפיכך, הדבור מעשרה מאמרות עובר (כמו שראינו בפרק הקודם) ומשתלשל דרך האותיות ועפ״י הצמצום של חמשת כוחות הגבורות. הדיבור שלנו עובר מהשכל שלנו ומשתלשל ומקבל צורה דרך חמשת מוצאי הפה שלנו ובורא גם הוא מה שברצוננו לברוא.
מסביר בעל התניא שהנביאים קולטים את אור הבריאה בתדרים יותר גבוהים, יותר בהירים, פחות גשמיים. לכן הם יכולים לראות את ״הקוד״ הפנימי הגבוה שממנו נברא העולם הגשמי. השגת שכלם נמצאת בעולם האצילות (העולם הכי גבוה שנמצא ממש ׳אצל׳ הקב״ה) ומתלבשת בעולם הבריאה (העולם שממנו נבראת הנשמה). הם מסוגלים לראות ממש את אותיות הדיבור האלוקי עוד לפני התגשמותם בעולם העשייה הגשמי. מראה הנבואה הוא הרבה פעמים בסמלים, ציורים או מילים כמו שכתוב בספרי הנביאים. אם נשווה זאת למנגינה, אז רובנו יכולים להקשיב לניגון וליהנות או שלא ליהנות ממנו, מוסיקאים יכולים לראות את התווים ולקלוט את המנגינה גם לפני שנוגנה בכלי הנגינה, אבל המוסיקאים הגדולים הם ממש יכולים לכתוב את הניגון אותו הם מקבלים בהשראה רוחנית. והנמשל הם הנביאים, הם מורידים לנו את ניגון הקב״ה כמו שהם קולטים ורואים בעולמות העליונים.
שנזכה בזכות בעל התניא הקדוש לחוש כל רגע ורגע את אהבת הבורא המיוחדת אלינו, את השפע האלוקי שלא מפסיק לשניה להוות את עולמנו ושלא נפסיק להתרגש מכל מה שיש.
תמר, כסלו תשפ"ג
בצילום: פרח הכרכום גיארדו שפורח באורח נס

Comments