תניא פרק א׳- שער היחוד והאמונה
אותיות מתגלגלות עד לאמא אדמה.
בכניסה לתוך שער היחוד והאמונה, נותן לנו אדמו״ר הזקן רמז למה שעומד להיות בפנים. לכך שאנו עומדים לעסוק כנראה בענייני ייחודים, לחוות את הקשר שלנו לבוראנו, בדרך שאולי עוד טרם חווינו.
אנחנו מתחילים מהבנה עפ״י הזוהר הקדוש שבזמן קריאת שמע אנחנו בייחוד עליון (ייחודא עילאה) עם הקב״ה ושב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ אנחנו בייחוד תחתון איתו (יחודא תתאה).
מה ההבדל בין יחוד עליון ליחוד תחתון? יש להניח שנלמד בהמשך, אבל כעת אפשר לזכור שביחוד תחתון התחושה היא שהקב״ה הוא ״אַיִן״ הוא נעלם מאיתנו, הוא נשגב ומרומם, אנחנו תופסים רק את הקיום שלנו, אנחנו ״יש״ לעומתו שהוא ״אַיִן״.
ביחוד עליון אנחנו מגיעים לכזה חיבור עמוק עד כדי ביטול במציאות, הקיום שלנו נעלם, אנחנו קולטים את אפסיות הממשות שלנו מעיקרה, אין אנחנו ויש רק הוא, אין עוד מלבדו. אנחנו במצב הזה ״אַיִן״ והקב״ה הוא ״יש״....
זה מזכיר קצת את ההבדל בין שתי תנועות נפשיות שקיימות בנו. האחת היא הרצון לממש את עצמנו, לפעול, להשפיע, להיות, לחוש את קיומנו דרך השיקוף מזולתנו (לכן ההצלחה הכל כך גדולה של כל הרשתות החברתיות שמשרתות את תנועת הנפש הזאת). התנועה הנפשית השניה היא הרצון להתבטל, להתאיין, לא להיות, להתאדות. לבטל את כל הרצונות העצמיים, את הממשות, את השקריות, אך לא ממקום של נמיכות רוח ועצבות שבאה מגאווה בפנימיות שלה, אלא כדי שלא להפריע לאור האלוקי להשפיע. לא להיות חסימה אלא כלי שקוף מעצמו, מבוטל לחלוטין לרצון בוראו. רק כשנצליח להזדכך עד מאוד אז נוכל לקלוט את המסרים האלוקיים העדינים, את הפסים הדקים, את התדרים העמוקים.
ופרק א מתחיל בציטוט:
״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד״ (דברים ד לט). שואל בעל התניא, האם היינו מעלים על דעתנו שיש חלילה סוג אחר של אלוהות חוץ מהקב״ה שנמצא כביכול בטריטוריה אחרת? ברור לנו שלא, לכן מבין אדמו״ר הזקן שהכוונה כאן היא שונה. לא להזהיר מפני מחשבה על אלוקות טריטוריאלית שהיא כמובן בלתי ראציונלית, אלא להבהיר לנו שכפי שהסביר הבעל שם טוב ז״ל על הפסוק מתהלים: ״לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים״, שדבר ה׳ בבריאתו את העולם דרך עשרת המאמרות הוא דיבור אלוקי נצחי שאיננו נפסק והוא מחייה את השמיים ואת הארץ את המים ואת כל מה שמעליהם ומתחתיהם...
כי אם חלילה הדיבור הזה היה נפסק לרגע והאותיות שבהן נבראו הנבראים היו מסתלקות וחוזרות למקורן, היו הנבראים מתבטלים באותו רגע והופכים להיות כאין וכאפס ממש, כאילו לא נבראו מעולם.
מזכיר האדמו״ר הזקן את האר״י הקדוש ז״ל שאמר שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר יש נפש וחיות רוחנית שהיא התלבשות של אותיות הדיבור מעשרה מאמרות שבהן ברא הקב״ה את כל העולם.
במאמר מוסגר אפשר לציין כאן שהאדמה שהיא היסוד הכי נמוך, חומר דומם, שלא נראית בו כביכול חיות, דווקא השורש שלה מגיע ממקום מאוד גבוה. האדמה מבטלת את עצמה לחלוטין היא כ׳אסקופה נדרסת׳, כולם דורכים עליה והיא שותקת. לכן, אברהם אבינו שאמר על עצמו ״ואנכי עפר ואפר״ הוא היה המשובח שבכל הענוים. דוד המלך אמר על עצמו ״ואנכי תולעת״. מתולעת אפשר להכין משי, יש ממנה תועלת. משה רבנו אמר: ״ונחנו מה״. רש״י מסביר ש״מה״ זו פסולת הניסורת הנראית בעמוד השמש, ובניסורת אפשר גם כן להשתמש. עפר ואפר יחד לא מועילים לדבר. לכן, ענוותנותו של אברהם היא המשובחת משל שלושתם.
אך גם לאותה אדמה, לאותו עפר יש חיות אלוקית שמחיה אותו כל רגע ורגע, יש לו נפש רוחנית, יש לו מהות אנרגטית, שהיא זו שמחיה את החומר הגשמי.
אדמו״ר הזקן מציין את ספר יצירה (המיוחס עפ״י רוב הדעות לאברהם אבינו) שבו כתוב: אלו הם עשרים ושתיים אותיות שבהן חקק הקב״ה וכו׳ וברא מהם את כל עולמו וצר בהם את כל היצור, את כל העתיד לצור״. כל העולם וכל מה שבתוכו וכל מה שנברא בששת ימי בראשית הכל נברא מ22 אותיות לשון הקודש. וגם מה שלא נזכר באופן פרטי במעשה הבריאה נכלל בתוכה, כי החיות האלוקית נמשכת מהכלל אל הפרט לפי צירופי האותיות השונים וחילופי אותיות כפי שמובא בספר יצירה על פיו ישנם רל״א- 231 שערים שהם אפשרויות לחילופים וצירופים שונים של האותיות. כולן משתלשלות מתוך עשרת המאמרות הראשונות של הבריאה, עשר הספירות. מעשר הספירות דרך ההשתלשלות של אותם הצירופים והחילופים נבראים ברואים פרטיים. הנברא הפרטי לא מסוגל לקבל את החיות שלו ישירות מעשרת המאמרות עצמן שבתורה כי אין לו כח לקבל את החיוּת הזאת אלא ע״י השתלשלות ממדרגה למדרגה פחותה ממנה עד שמצטמצם להיות נברא פרטי בשם מסוים בלשון הקודש.
למעשה, כל העולם, כל הבריאה נבראה בלשון הקודש ולכן כל מי שמשתמש בלשון הקודש כדאי שיהיה מודע לכוח הבריאה שבה. הדיבור בורא מציאות כל רגע ורגע. כמו כן, דברי האדמו״ר הזקן מדגישים את החשיבות והמשמעות העצומה שיש לשם שבו נקראנו בהיוולדנו. כידוע, להורי הנולד/ת יורדת מעין נבואה שמנבאת להם את שמו של אותה נשמה שירדה לבצע בעולם הזה שליחותה. השם הפרטי איננו רק כינוי לצורך זיהוי אלא הוא נושא בתוכו כח רוחני מיוחד שמגיע ומשתלשל לכל אחד עפ״י השליחות המיוחדת לו. הוא מקבל את הכוחות הרוחניים להם יזדקק בשליחותו.
ההשתלשלות במדרגות מעשרת המאמרות עד לנברא כדי שיוכל לקבל חיותו מלמדת אותנו דבר נוסף. ככל שנקודת החיבור הרוחנית היא גבוהה יותר וקרובה יותר לשורשה, ככה בעולם הזה יהיה קשה יותר לקבל אותה כפשוטה. יהיה צורך להלביש אותה במלבושים, ולהנגיש אותה באופן יותר עדין. למשל, תורת הסוד כפשוטה היא אור מאוד מאוד גבוה. לכן תורת החסידות לוקחת אותה ומלבישה אותה מלבושים שכליים שיכולים יותר בקלות להתחבר עם הלומדים שאינם בעלי השגות רוחניות גבוהות מאוד.
שימוש ברמזים או משלים, זה גם סוג של מלבושים שעוזרים להעביר את המידע הפנימי בדרך יותר מתקבלת בעולם הגשמי. העולם הזה הוא גס ועכור, הוא מגושם ואטום. התודעה השכלית הארצית היא מאוד נמוכה וחסומה, היא לא יכולה לקבל תדרים אנרגטיים עדינים, הם פשוט ייחסמו ולא יוכלו להיכנס אליה ואז היא תתנגד אליהם ואף תתפוס אותם חלילה כמשהו ״רע״. לכן ההלבשה בלבושים שונים תוכל להנגיש לה את אותם תדרים באופן שיתקבל על ידה.
אם החסידות ובפרט ספר התניא משמשים לבוש לתורת הסוד הנסתרת והעדינה, אז כל הביאורים השונים לספר התניא הם לבושים עבורו כדי שיוכל להתקבל גם הוא בדורנו.
אסיים בציטוט באחד הביאורים היפים של ספר התניא שנכתב ע״י הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ״ל. בסוף הפרק שלנו כותב אדמו״ר הזקן שהשם בלשון הקודש מגיע בהשתלשלות מעשרה מאמרות שבתורה שיש בהן כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם כי התורה והקב״ה הם אחד.
וכותב הרב אבן ישראל: ״התורה היא מעין רישום של כלל המציאות, מעין מפת כל העולמות המתארת לא רק את מציאות העולם כפי שהיא, אלא אף את שורשיו הפנימיים יותר. מן המקורות הבסיסיים והכללים ביותר של התהוותו, דרך גלגוליו השונים של כל פרט שהיה ויהיה בו, ועד לצורתו השלמה של העולם כפי שהוא ראוי להיות״.
שנצליח להשתמש בחיות האלוקית שמחייה אותנו כל רגע מחדש כדי לקיים את השליחות שלמטרתה ירדנו לעולם ושנעזור לו להתקרב קצת או הרבה יותר למקום שבו הוא ראוי להיות.
תמר, כסלו תשפ"ג
Comments