תניא - לברוח מהרע ולהתחבר ל״ואהבת לרעך כמוך״ (לא-לב)

בפרקים ״לא״ ו״לב״ בתניא כלולה אולי ליבת העבודה של כל מי שרוצה לְגַלוֹת (ולהוציא מגַלוּת) את נשמתו האבודה. פרק לא עוסק בעבודה הפנימית והרוחנית ביחס לעצמי, פרק לב עוסק בעבודה הפנימית והרוחנית ביחס לזולתי. את שניהם כוללת בסיכום אחד כדי להדגיש את האמת שאני וזולתי זה היינו הך. בפרקים הקודמים אדמו״ר הזקן לימדנו שאם הלב שלנו אטום, לא מרגיש, חסום... אז טוב לנו להגיע לשברון הלב, לבטש ולשבור את הקליפה בכדי שאור נשמתנו יוכל לפרוץ מתוכה. עתה, מעלה לנו בעל התניא סוגיה... מה יקרה אם מרוב ששברנו את לבנו נגיע לעצבות בנפשנו? שהרי עבודת ה׳ צריכה להיות מתוך שמחה, רק כשהאדם בשמחה יוכל לקבל השראת השכינה... מסביר לנו אדמו״ר הזקן שיש שני סוגים של עצבות בקליפת נגה (שממנה נוצרת הנפש הבהמית, החיונית שלנו). יש עצבות מענייני שמיים, ענייני שמיא, כלומר, עצבות ממצבנו הרוחני... מכך שיש לנו עוד הרבה עבודת זיכוך וטהרה, שיש בנפשנו עדיין הרבה עניינים שבאים מצד הטומאה... וישנה עצבות שהיא מענייני העולם... מענייני עלמא, מכל מיני צרות שקשורות לחיים הגשמיים (כמו צרות בבריאות , שלום בית, גידול ילדים ופרנסה) . העצבות מענייני העולם באה מהצד הרע שבקליפת נגה... היא עצבות שממנה אנו רוצים להימנע, היא מפריעה לנו להתקרב לאמת הקדושה. העצבות מענייני שמים באה מהצד הטוב שבקליפת נגה... זו לא עצבות מאוסה, כי היא לא אוטמת ומטמטמת את הלב וסוגרת את פתח אור הנשמה, היא עצבות שאפשר לומר שהיא אפילו בריאה... היא עצבות (או יותר נכון מרירות) שיש בה הרבה חָיוּת , היא מעוררת את הרצון לשוב לטהרה, ביכולתה להמתיק את הדינים ולהביא לשמחה. כאן מביא בעל התניא רעיון נפלא ומעניק לנו עצה. אומר הוא שכדי להילחם בעצבות שבאה מהצד הרע של הקליפה, טוב לעורר את העצבות שבאה מהצד הטוב שבה. כלומר, אפשר להילחם ולאכוף את היצר הרע והסטרא אחרא ״במינה ודוגמתה״. במקום לנסות לבטל את העצבות באמצעות ההפוך לה (למשל בשמחה) אנו נלחמים בה ״בדרך שלה״, במה שדומה לה... לא ששמחה חלילה לא תבטל עצבות... כמובן שכן, אלא שכשאדם נופל לעצבות יהיה לו מאד קשה מהמקום הזה לעורר שמחה שהיא ממש הפוכה לנטיית ליבו באותה שעה. העצה שנותן לנו בעל התניא היא לנצל את אותה נפילה, לראות בה ממש שעת כושר מעולה לעשות ״אתהפכא״ בדרך מדהימה... העצה היא שבאותה שעה שאנו מרגישים עצבות סתם כך בלי סיבה או מסיבה שקשורה לענייני העולם... אנו מתחילים לעורר בלבנו את העצבות הטובה, את מרירות הנפש על דרגתנו הרוחנית הנמוכה... על כך שהנשמה שלנו בגלות בתוך הקליפה ושהיא זועקת לעזרה... ומתוך זה הוא נוכל לצאת באמת לשמחה... על מה השמחה? על עצם זה שיש לנו בכלל נשמה... על עצם זה שזכינו... שיש בתוכנו ניצוץ אלוקי טהור ואמיתי... אף שאולי הוא מוחבא, הוא עדיין קיים ונמצא וההכרה הזו מביאה לשמחה. מתוך אותה שמחה אנחנו מקבלים רצון וכח להוציא את נשמתנו מגלותה, לסלול את הנתיב לאור הנשמה כך שתוכל לצאת מחשכת הקליפה... ואיך אנו עושים זאת? ע״י מעשים טובים ותפילה, ע״י קיום מצוות התורה, שהם משיבים את הנשמה האלוקית שלנו לשורשה... משיבים אותה לביתה, זוהי באמת התשובה. זה כמו לקחת בת מלך שהיתה שרויה בבית כלא ומלוכלכת באשפה ולהחזיר אותה לארמון מלכות אביה... זאת שמחה עצומה. זוהי גאולת הנשמה. ואף שעדיין הגוף נמצא... ועדיין נמצאים אותם עניינים בעולם שמלכתחילה הביאו אותנו לעצבות וצער, פתאום הם לא תופסים אצלנו מקום חשוב בתודעה, כי אנו מחוברים לאור אינסוף שבתוך הנשמה, אנו בשמחת הנפש ולא נותנים לה להתערבב עם עצבון הגוף, לא נותנים לו יותר להפיל אותנו בניסיונותיו להוריד אותנו אליו. אנחנו בורחים ממנו... לא נותנים לו לתפוס אותנו. כמו ילדה שבורחת מביתה אל הלא נודע כי מרגישה בעל תודעתה שיש שם משהו, אנרגיה רוחנית, שפוגעת בנפשה.... והיא תברח משם בכל כוחותיה. למה ברחו ישראל ממצרים? למה ברח העם? הרי פרעה בכל מקרה מוכרח היה לשחרר אותם... מסביר אדמו״ר הזקן שהם ברחו מטומאת מצריים, כשיצאו ממצרים עדיין טומאתה היתה אצלם בתוקפה ולכן פשוט נסו וברחו משם כדי לא להיבלע בה. כך אנו צריכים לברוח ולנוס מכל מה שמוריד אותנו מטה, מושך אותנו אל העצבות שנמצאת בשאול תחתיה, לברוח מפתיונו של הסטרא אחרא... מזכיר לנו בעל התניא, שככה נבראנו, נשמה בתוך גוף, אור בתוך קליפה, ושזוהי עבודתנו, לברוח ממנה, לצאת לגאולה... הירידה היא לצורך עליה. כי כשאנו גואלים את הנשמה, משיבים אותה לשורשה ודבקים בתורה הקדושה ובמצוותיה אנו מקיימים את תכליתו של בריאת העולם. התוכנית האלוקית מתבצעת באופן מושלם.

ואם עד עתה עסקנו בעבודתנו ביחס לעצמנו, בפרק לב, אנו מבינים שאת אותה עבודה בדיוק אנו עושים ביחסנו לאחרים זולתנו. כי המצווה הכי הכי חשובה בתורה, זאת שאמר עליה הלל הזקן שהיא כל התורה כולה וששאר המצוות הן רק פירושים לה... היא מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״... ישנם אנשים שמאוד קל להם לאהוב את עצמם וקשה להם לאהוב אחרים וישנם אנשים (אולי קצת יותר נדירים) שאת עצמם קשה להם לאהוב... ואילו את זולתם אוהבים הם מאוד... אין זה משנה אם אני מהסוג הראשון או השני, לא צריך להיות כלל הבדל ביני לבין זולתי. וזאת משום שבאמת לאמיתה כולנו באים מאותו שורש נשמה, כולנו אחד. אם אני מחוברת מאד לגופי, אז אני מרגישה נפרדת מאחרים זולתי, כי בעולם התחתון הגופים נפרדים אך מבחינת עולם האמת, מבחינת הנשמות, כולנו מאוחדים. שמים לב לזה אם מתבוננים ורואים שלעתים אנו יכולים לחוש ממש חזק מה אדם אחר מרגיש אף שלא אמר לנו מילה ואפילו לא רמז דק, רק מעצם המקום האחדותי הנשמתי. אנו יכולים להרגיש זאת אם אנו בעצמנו מחוברים לנשמתנו ולא נותנים משקל גדול מדי לגופנו, כי רק הגוף הוא זה שמרחיק את הרגישות. בדיוק באותה הדרך שראינו שאנו עובדים עם עצמנו, שאנו מעוררים את העצבות הבריאה כדי לגבור על זאת שמפילה, כך אנו עושים כשאנו מרגישים חלילה שנאה או ריחוק כלפי אחרים. אנו מעוררים את מידת הרחמים... אנו מרחמים על אותה נשמה שמסתתרת ונחבאת בתוך הקליפה הגסה, בין אם היא אצלנו או אצל חברנו שגם הוא משורש נשמתנו... וזאת משום שהרחמנות מבטלת את השנאה ומעוררת את האהבה. כפי שכתוב בישעיה: ״יעקב אשר פדה את אברהם״... יעקב מייצג את מידת התפארת שפנימיותה היא רחמים. אברהם מייצג את מידת החסד שפנימיותה היא אהבה. יעקב (הרחמים) פודה את אברהם (האהבה), כי הרחמים עוזרים לאהבה לצאת החוצה.... ואף אם יש לנו ״סיבה טובה״ לשנאה, אף אם אנו רואים באחר (או בעצמנו) באמת את הרע. אז מותר לנו לשנוא רק את החלק הזה הרע שבי או בו אך חס ושלום לא לשנוא את כולי או כולו... אנו יכולים ואף צריכים לשנוא את הרע שמהקליפה, בקמצוץ, בטיפ טיפה, אך חייבים חייבים לאהוב המון המון את הנשמה כי היא העיקר והיא האור הטהור שלעתים הוא מוסתר. כל בוקר לפני תפילת שחרית אנו מקבלים על עצמנו לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך, כי היא לב תורתנו ומטרת תפילתנו, להרגיש את האחדות בבריאה, את אחדות כללות כנסת ישראל, את הקב״ה שתוכו רצוף אהבה, עד שנגיע לגאולה האמיתית והשלמה שבה יהיה ניכר ובהיר לכולנו שה׳ אחד ושמו אחד. שהכל אהבה.

https://youtu.be/fQRgX3ivUKU


תמר, חשוון תשפ"א 2020



פוסטים אחרונים

הצג הכול