תניא פרק מ"ד- לְפוּם שִׁעוּרָא דִּילֵיהּ

בפרק מד צולל האדמו״ר הזקן לתוך מעמקי האהבה, הנסתרת, הבלתי נראית, אך זו שבאמת מפעילה לנו את הלב. הלב שהולך ונהיה קהה עם השנים, עם כל הניסיונות, הפחדים, הדיכויים, הרעשים, בזכות התניא מתעורר בחזרה לחיים. בעל התניא מזכיר שתי מדרגות של אהבה. ״אהבה רבה״ ו״אהבת עולם״. אהבה רבה היא סוג האהבה שראינו בפרק הקודם שהיא ״באה מלמעלה״, ניתנת במתנה למי ששלם בכלי היראה. הוא לא צריך לעשות עבודת התעוררות גדולה אלא בעצם השגת היראה העילאה ניתנת לו גם מדרגת האהבה הרבה שהיא אור שמגיע ממקור מאוד גבוה. ״אהבת עולם״ היא סוג האהבה שאנו יכולים לעורר בתוכנו בזכות התבוננות מאוד עמוקה במעשה הבריאה, בגדלות השם הבורא אותה. את האהבה הזו אנו מעוררים ״מלמטה״. במקום אחר (ב׳תורה אור׳), מייחס אדמו״ר הזקן את האהבה הרבה לבחינתו של אהרון הכהן שמדליק את מנורת הקודש ומושך אור אלוקי מלמעלה למטה, ואת אהבת העולם לבחינתו של אברהם אבינו שעורר אמונתו בקב״ה בזכות התבוננותו. בכל אופן, בתוך שתי דרגות האהבה הנ״ל יש אינספור מדרגות. האהבה היא תמיד נסתרת ופנימית ואין לנו יכולת כלל לראות אותה בראיה חיצונית. היא אישית ואינטימית. כל אחד עפ״י מדרגתו הרוחנית כך אהבתו הפנימית. ככל שהוא עולה ומעמיק כך יוכל להגיע למדרגה גבוהה או עמוקה יותר של אהבה. ״לפום שיעורא דליה״. לכל אחד השיעור והדרגה שלו. מי שיודע ומרגיש אותו זה רק הקב״ה בעצמו. רואה הנסתרות, עילת העילות וסיבת הסיבות, מלך כל העולמות, מרגיש כל הלבבות, פותר כל התעלומות. ובכל זאת, ישנה אהבה שמשותפת לכל נפשות ישראל, וכוללת את כל דרגות האהבה, גם של ״אהבת עולם״ וגם של ״אהבה רבה״. זאת אהבה שהגיעה אלינו בתורשה. אהבה שהורישו לנו אבותינו הקדושים והגיעה אלינו ״בגנים״... build inn... גם באהבה התורשתית הזאת יש שתי בחינות ששתיהן בתוכנו מצויות. בחינה אחת היא אהבה לה׳ מתוך דבקות הנפש האלוקית בגוף וחיבור החיות והאור האלוקי בחומר הגשמי. ממילא ה״חומר״ קשור ואוהב את ״הצורה״, מי שאותו מחייה... יש לנו ידיעה פנימית ברורה שהקב״ה מחייה אותנו. אף כי לא תמיד אנו מודעים לכך בהכרה כי אנו ״רגילים״ להיות חיים.... ונדמה לנו לפעמים שזה טבעי וברור ואנו לא נפעמים. רגילים... כשאנו רואים זרם מים שזורם מברז באופן וקצב קבוע, המראה נראה ״סטטי״ - אין אנו רואים במוחש את הזרימה. רק כאשר היא מתחילה להאט, אנו מתחילים לראות טיפה אחר טיפה. כך זה עם החיות האלוקית המוזרמת אלינו בכל רגע. אנחנו לא מרגישים אותה. ואולם, כאשר פתאום היא נחלשת, כאשר אנו נחלשים, עייפים, חולים, או נרדמים אנו קולטים לפתע את השינוי ותאבים וחפצים להיות שוב אנרגטיים וחיוניים, להיות שוב ערים, חיים... זאת היא האהבה מבחינת ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה״- כמו שאני מתאווה שהכוח והחיות האנרגטית תשוב אלי כשאני חלשה, ככה אני מתאווה לאור אינסוף ברוך הוא שהוא חיי החיים, שהוא החיים עצמם. ואני מוכנה לותר על שעות שינה רק כדי ללמוד מתורתו שהיא תורת חיים ועל ידה אני מתחברת אליו כי הוא והתורה - אחד. בחינה שניה היא האהבה שלנו לקב״ה מתוך ידיעה שהוא אבינו האמיתי. זוהי אהבתו של משה רבנו, רוענו הנאמן, ששמץ ממנו ומהאור שלו יש בכל אחד ואחת מאיתנו. שמץ קטן ממשה יכול למלא נהר שלם של אהבה אלוקית טהורה. ואולם, אצלנו האהבה הזאת נסתרת ולא תמיד גלויה. אותה אהבה בשתי בחינותיה אמנם ניתנה לנו בירושה, אך אנחנו נדרשים להוציא אותה מתעלומות הלב הנסתרות לגילוי בלב ובמוח. ובעל התניא נותן לנו עצה, שיטה, כיצד להוציא אותה. עלינו להרגיל את עצמנו לדבר בלשוננו ובקולנו ובכך להעמיק את מחשבתנו בעובדה שהקב״ה הוא החיים, ושהוא אבינו האמיתי. לדבר על כך כמה שיותר, וממש להביא זאת למצב של הרגל, כמו הרגלים אחרים שיש לנו בחיים. ואומר לנו אדמו״ר הזקן שאין לנו מה לחשוש שמא העובדה שאנו ״מתרגלים״ את הדיבור הזה על הקב״ה ובכך מתרגלים לחשוב כך אודותיו, הופך אותנו ל״מדומינים״. שלא נחשוש מכך שאנחנו עושים תרגילים ומדברים דיבורים אבל לא בהכרח באמת באמת ככה מרגישים.... כל עוד המחשבות והדיבורים הללו מביאים אותנו לעסוק בתורה ובמצוות מתוך רצון לעשות נחת רוח לאבא שבשמיים, אז גם אם האהבה אליו עדיין ״מסותרת״, עדיין נחבאת בתוך הלב, עם כל התרגילים התודעתיים שאנו עושים... הקב״ה יחשיב את הרצון הטוב שלנו כאילו שאנו פועלים באהבה. התורה והמצוות שלנו בכל זאת יעלו מעלה (על גבי כנפי האהבה והיראה). כי כמו שאמרו חכמים :״ מחשבה טובה- הקב״ה מצרפה למעשה״. רצית ולא הצלחת? מבחינת הקב״ה הרצון הטוב הזה נחשב כאילו עשית בפועל ממש. שתי הבחינות הנ״ל של האהבה, הראשונה מבחינת ״נפשי איויתיך״ והשניה מבחינת אהבת בן לאב, כשהן עדיין נמצאות בתעלומות הלב, עדיין נסתרות ורק האדם מתרגל לחשוב אודותיהן, כלומר מעורר אותן במוחו אך לא מצליח לעורר בגלוי את לבו- יכולות להעלות את התורה והמצוות שהאדם מקיים באמצעותן לעולם היצירה. הן עדיין נחשבות כעבודה מתוך המידות הטבעיות, אלו שקיבלנו בתורשה. ואולם, כאשר אדם מבצע עבודת התבוננות עמוקה ומצליח לעורר את האהבות הללו ממש בגילוי הלב, כלןמר שהן לא נשארות רק בשכל הקר אלא מגיעות ללב החם, אז התורה והמצוות שיקיים באמצעותן יעלו לעולם הבריאה. בזכות ההתבוננות שהובילה ללב אוהב. העובדה המדהימה והמרגשת שעולה כאן בפרק ממש מפעימה. אולי זאת התובנה שאותה רציתי לקבל כשרק התחלתי ללמוד תניא. אז שאלתי את עצמי: איך זה יכול להיות שהמוח צריך להיות שליט על הלב? איך זה יכול להיות שהשכל הקר יותר גבוה (ושולט) על הלב החם? הרי ברור לי בידיעה עמוקה פנימית ועל תודעתית, שהכי חשובה האהבה, והיא הכי הכי גבוהה. אז איך תיפתר התעלומה? ובפרק הזה תודה לה׳ דרך הצדיק הנשגב שניאור זלמן היקר נותן לי הקב״ה תשובה. כן. אכן הכי חשובה האהבה. אומר בעל התניא בלשונו: ״רַק שֶׁאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִטְרֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת אַהֲבַת עוֹלָם הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדֻלַּת ה', כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַד שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וכו' וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וכו'. כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וכו' הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כו', כִּיתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וכו', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. וְגַם כִּי זֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִיתוֹ, לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה' וִיקָר תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ, אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: "בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ" וכו', וְכַנּוֹדָע.״ כל עניין השכל וההתבוננות באות לא כדי להאדיר את האדם החושב, השכלתן, הידען, החכם. כל החוכמה -הבינה- והדעת תכליתן... היא כדי לעורר את האהבה שבלב שתבער כרשפי אש ושלהבת עזה!!! האהבה היא העיקר. והשכל הוא האמצעי להגיע אליה. כי היא היא ידיעת ה׳ ממש. כי י-ה-ו-ה הוא אהבה. וכל תכלית האדם היא לדעת את ה׳. לדעת אותו - לבעור באש אהבתו.


תמר , שבט תשפ"ב



פוסטים אחרונים

הצג הכול