תניא - להתחבק עם המלך

בספר יצירה, שמיוחס לאברהם אבינו, כתוב בפרק א׳ משנה ז: ״עשר ספירות בלי מה נעוץ סופן בתחילתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר״ המשמעות הפשוטה היא שיש אחד ויחיד שממנו הכל מתחיל ונגמר, שאין לפניו דבר, ואין אחריו דבר ולמעשה אין דבר שאיננו הוא, אין עוד מלבדו... אנחנו רואים את העולם הגשמי, את המציאות הגשמית על כל רבדיה, מהרובד הכי דומם ועד צומח, חי ומדבר, ולעתים אנחנו שוכחים מאיפה הכל התחיל, מה זה בכלל, ואיך זה קיים. ואם נתבונן ובעזרת התניא נחדד שכלנו וחושינו נבין ונדע שזה הכל הוא, זה הכל אלוקות שהשתלשלה... זה הכל אור אלוקי שמקבל צורות שונות, תבניות מיוחדות, אך מקורן הוא מאותו ״אדון יחיד״ מאותו ״אחד״. כמו שלא יכולה להיות שלהבת בלי גחלת (או עשן בלי אש בשפה יותר מודרנית) כך אין מציאות שמשהו בעולם הזה לא מחובר אל שורשו הרוחני שמחייה ומקיים אותו מתחילתו ועד סופו הגשמי וחזרתו למקורו. ״נעוץ סופן בתחילתן ותחלתן בסופן״... כך מספר לנו אדמו״ר הזקן בתניא, עפ״י הבנתי במילים שלי- שאנחנו לעתים קצת ככה ״מזלזלים״ בעניינים הגשמיים... במיוחד אם אנחנו תופסים את עצמנו כאנשים מאוד ״רוחניים״... אנחנו לפעמים יכולים לומר שאנחנו מחוברים בפנים לקב״ה ולא צריכים מצוות, מה זה בסה״כ לנענע לולב, או לקשור קשר פיזי של תפילין עשויים עור שבתוכן כתב על קלף חומרי? אפשר לומר לכאורה : ״לי מספיק החיבור הרוחני ״... אך ללא חיבור גשמי החיבור הרוחני אין לו במה לתפוס... למשל, אפשר מאוד לאהוב את חברינו בלב, אך אם לא נהיה שם עבורם כשהם זקוקים לעזרה, למילה טובה, עידוד , חיזוק, או עזרה גשמית ממש, למשל הזמנת חבר בודד לחג או סיוע בקניית מצרכי החג, אז מה שווה כל האהבה, אם אין לה שום ביטוי במציאות? אם אין לה אחיזה? היא כמעט מאבדת משמעותה... אפשר להתחכם ולומר, הרי התורה והמצוות זה כביכול לא באמת הוא, הוא מעבר ליכולת תפיסה והשגה ,״וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל״, אך מסביר בעל התניא, שהתורה והמצוות הן ממש רצונו של הקב״ה עצמו, שהשתלשל בעולמות עד שהגיע למצוות הגשמיות. דווקא כשלומדים תורה ומקיימים את המצוות האלו הגשמיות מאפשרים לאור האלוקי לחדור ולהקיף אותנו מראשנו ועד כפות רגלנו, כמו מגן עבורנו. כשאנחנו מקיימים רצונו אנחנו ממש מתאחדים איתו. לפעמים זה קצת קשה להרגיש... זה תלוי בדרגת הרגישות ... אדמו״ר הזקן מביא משל נפלא. הוא אומר: אם אתה מחבק את המלך אין זה משנה אם הוא לובש שכבת בגד אחת או שהוא לובש כמה לבושים , כמה שכבות, בכל מקרה הוא עצמו נמצא בתוך הלבושים, אתה מחבק אותו... זה הזכיר לי את הסיפור מימי ילדותי על ה״נסיכה עם העדשה״... כשרצו לבחון אם הנסיכה היא אמיתית הניחו עדשה מתחת לשכבות רבות של מזרנים, במידה והיא הצליחה להרגיש אותה, ידעו שהיא אכן נסיכה... ככל שאנו רגישים יותר כך נוכל להרגיש את נוכחותו יותר... נוכל לראות במוחש איך הוא תמיד נמצא בכל רגע ורגע, בכל ״מקרה״ שקורה לנו, בכל מילה שמישהו אומר לנו... נוכל להרגיש אותו גם מעבר לכמה וכמה רבדים והשתלשלויות של לבושים... נרגיש אותו גם אצלנו בפנים... כשאנו לומדים תורה, נרגיש את חיבוקו... דרך השגת השכל בתורתו... ככה זה... כשרוצים להתחבר למישהו ולחוש אותו ללא צורך במגע גשמי, לומדים ומתחברים למשנתו הרוחנית , אם לומדים את כתביו, מתחברים אליו... כל שבוע או שניים יש לנו ״פגישה״ עם אדמו״ר הזקן... כשאנו לומדות מכתביו אנחנו מכירות אותו היכרות פנימית על אף שמעולם לא זכינו לפגוש אותו בפגישה גשמית. נכון שזה אולי קצת סותר את הדברים בהתחלה... שחייבים אחיזה במציאות הגשמית וכו׳. אך אין זה בהכרח סתירה אלא יותר השלמה... לימוד התורה וקיום המצוות משלימים זה את זה. לימוד תורה הוא חיבוק רוחני מהקב״ה בעצמו, כפי שמובא בשיר השירים : ״וימינו תחבקני״. באמצעות התחברות שכלית ורוחנית לכתבים נשמתיים אפשר להתחבק עם מי שלעולם לא נזכה לחיבוק ממנו בחיים הגשמיים... אפשר להתחבק עם המופשט שבמופשטים גם אם הוא לבוש אינסוף שכבות של בגדים...


שיר שמזכיר מהו מקור האור: https://youtu.be/V4qsi4V-NFY


תמר, אלול תשע"ט 2019





פוסטים אחרונים

הצג הכול