תניא - גילוי האור האלוקי

ספר התניא מגלה לנו את הרבדים שיש בנפשנו. בהסתמך על דברי רבי חיים ויטאל (תלמידו של האר״י הקדוש) מגלה לנו בעל התניא שיש לנו שתי נפשות. הוא מתחיל לספר מבחוץ לבפנים. קודם מספר לנו על הנפש הטבעית שמחיה את גופנו ונמצאת בדמנו, הגוף לא יכול לחיות בלעדיה, היא זו שדואגת שנספק לעצמנו את כל הצרכים הגשמיים שמאפשרים את קיום החיים. יחד עם זאת, מקורה של אותה נפש איננו מצד הקדושה אלא מהצד ״האחר״, מהקליפה, והיא כוללת בתוכה את המידות הרעות שמגיעות מארבעת היסודות... כשאנו נותנים לנפש הטבעית ״יד חופשית״ היא מעלה לנו מהצד השמאלי של הלב כל מיני רגשות וגורמת להתנהגויות שהן אמנם מאוד ״טבעיות״ אך בו בזמן מאוד גסות ואגואיסטיות... גאווה וכעס מיסוד האש, תאוות התענוגות הגשמיים מיסוד המים, התהללות, ליצנות, התפארות, ולמעשה עיסוק בהבלי הבלים מיסוד הרוח, ועצלות ועצבות מיסוד האדמה. האגו הוא דבר חשוב בראשית דרכנו בעולם הזה ואולם מגיע שלב שבו אנו אמורים להפנים שחוץ מאיתנו יש בעולם עוד כמה דברים על אף שנכון שאנחנו באמת מאוד חשובים. בדרך כלל ההתעוררות הזאת מגיעה בסביבות גיל המצווה, הנפש האלוקית אז מתעוררת לתחייה. הנפש האלוקית היא האור הפנימי האלוקי שלנו, הנשמה הטהורה שנמצאת בתוכנו והיא ״חלק אלו-ה ממעל ממש״. המילה ״ממש״ מדגישה שהנשמה שלנו היא לא רק הארה או השראה אלוקית היא אלוקות בפני עצמה, ממשית, אמיתית. ואולם, היא איננה מוחצנת וגלויה כמו הנפש הטבעית שבקליפה, הנפש האלוקית נמצאת בפנימיות שלנו, ועלינו לגלות אותה. זה סוג של מסע פנימה אל עבר הקדוּשה, אל עבר הנשמה. תפקידנו להוציא אותה ממאסרה, מכִּלְאָה. לפעמים היא מוסתרת בתוך הנפש פנימה חיים שלמים בלי שאיש טורח לנסות לגלותה, בלי שאף אחד מדליק את אורה ואז היא נשארת חבויה.

כשהקב"ה ברא אותנו הוא הכניס לתוכנו את נשמתנו מתוך פנימיותו, כמו שכתוב: ״ וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים״ . נָפַח מתוך עצמיותו, מתוך עצמו ממש. את כל שאר הברואים הוא ברא בדיבור, אותנו ברא מתוך מקום פנימי יותר, מתוך המחשבה שהיא פנימית ועליונה יותר מאשר דיבור. כולנו מכירים את זה שיש לעתים חוויות והרגשות פנימיות, או מחשבות, שאי אפשר להעביר למילים. שכשאנו מנסים להביע אותן אנו לא תמיד מצליחים. הדיבור החיצוני מוריד ממימד החוויה ולא תמיד מצליח להעביר אותה . למשל, כשמדברים על אהבה ... הדיבור עליה לא באמת מצליח להעביר אותה עצמה. כך זה כשהחוויות הן מאוד עמוקות, עצמיות, נשמתיות, אלוקיות. כדי לדעת באמת מה קורה אצל השני לרוב לא נוכל לדעת רק מתוך תשובה שעונה, כן נדע כשנביט בעיניו או נקשיב לקולו. העיניים והקול הם הביטוי הכי אמיתי למצב הנשמתי. העיניים הן השער לנשמה והן לעולם אינן משקרות, כשמביטים לתוך העיניים יודעים את הכל. לא תמיד אפשר להביט, כשהאור מאוד גדול... והקול... אם נתבונן בקולנו נשים לב לכך שהוא משתנה בהתאם לנסיבות ולמי שמדברים אליו. יש שמדברים מתוך הנפש הטבעית והקול הוא חיצוני יותר, לרוב קולני ורועש יותר. כשמדברים מתוך הנפש האלוקית הדיבור יהיה תמיד יותר עדין ויותר רך, הקול יהיה שקט ומלטף , ואף בקושי נשמע, כמו בזמן תפילת עמידה. כל בוקר אנו מברכים בברכות השחר ״ברוך מתיר אסורים״. במובן הפשוט אלו אסירים שנכלאו בכלא אמיתי, במשמעות הפנימית זהו התרת הנשמה מהכלא הגשמי. כשאנו מצליחים למרות כל ההגבלות הגשמיות, למרות מוגבלותן של המילים ושאר דרכי ההבעות, להוציא החוצה ולבטא את העולם הפנימי, זהו שחרור שנותן חופש אמיתי שהנשמה עליו מודה כי כך היא מתגלה ומאירה את סביבתה.

שנצליח כולנו לגלות את האור הפנימי השוכן בתוכנו ושניתן לו להאיר אותנו ואת סביבתנו.


תמר, תמוז תשע"ט 2019



פוסטים אחרונים

הצג הכול