תניא, אגרת התשובה - פרק י"ב

מסדרון וטרקלין

פרק י״ב הוא הפרק האחרון באגרת התשובה, והוא פרק שלקח לי זמן רב עד שהצלחתי להביא עצמי לכתיבה אודותיו, משום שפרק זה עוסק במשמעותם של הייסורים בעולם הזה ומדוע עלינו לקבלם בשמחה. קשה לי לכתוב על מעלת הייסורים בתקופה שבה עם ישראל ככלל ובפרט עובר כל כך הרבה ייסורים. ואולם, הדברים של אדמו״ר הזקן בכל זאת יכולים לעשות קצת שכל, לפחות למי שייסוריו הם בגדר הנסבל. יש כל כך הרבה בישראל כיום שייסוריהם אינם נסבלים, ומאמינה שלא אליהם כיוון אדמו״ר הזקן את הדברים. כשאדמו״ר הזקן כתב את ספר התניא היה זה עוד לפני השואה הארורה וכמובן שלפני הזוועות שעוברים אחינו ואחיותינו במנהרות. נכון שתמיד היו פרעות, ויהודים הם עם נרדף בכל הדורות. ובכל זאת.

בפרק זה אדמו״ר הזקן מסביר על ההבדל המהותי בין העולם הזה לעולמות העליונים. אומר אדמו״ר הזקן שייסורי הגוף שעוברים על אדם בעולם הזה הם סוף תהליך התשובה שמסוגלים למרק את הנפש וממש להעלים כל כתם שאי פעם נצרב בה.

כאשר אדם חוטא לעצם הנפש שלו, כאשר פועל בניגוד לרצון נשמתו האלוקית והטהורה שמחוברת לשורשה בכל רגע, הוא עושה זאת משום שיש בקרבו יצר של נפש נמוכה שמושכת אותו לתענוגים נמוכים של העולם הזה, והוא לא מסוגל לגבור עליה. לא מסוגל להגביר את יצרו האלוקי והטוב על יצרו הנמוך והשפל. מתישהו הוא מתעורר. באיזשהו שלב, הוא מתחיל לשמוע את זעקתה של נשמתו שאיננה חפצה בריחוק הזה, בלכלוך הזה, שרוצה להאיר דרכו את אורה ואיננה מסוגלת בשל האבק והקליפה המסתירה שחוצצים ומאפילים ומתגברים מכל מחשבה, דיבור או מעשה שפלים של העולם הזה. ואולם, מתוך הסדקים של לבו שבחסדי השם נשבר הוא מתחיל לשמוע את קולה ורוצה להסיר את הקליפה כך שיוכל להתגלות אורה. הוא מתחיל לזכך את עצמו, מתחיל תהליך של תשובה, טיפה אחר טיפה, ומסיר קליפה אחר קליפה. ככל שהוא מתקרב לקדושה הוא מקבל עוד סיוע משמיים שעוזר לו במסע, והדרך שלו כבר סלולה. אך לאחר שהסיר כבר את כל הקליפות הגסות, וסיבן את כל הלכלוכים באמצעות תורה ומצוות, בכל זאת נשארת עוד קליפה אחת דקה, עוד רושם שהוא כמו כתם דהוי על חולצה שעברה כביסה, ומשהו מהכתם עוד נמצא.

את רושם הכתם הזה הוא לא יכול להסיר בעצמו, הסרתו יכולה להיעשות על ידי מירוק משמעותי שיחזיר את בוהקה הצח של החולצה כפי שהיה כשהיתה חדשה, נשמה טהורה שירדה לעולם ולא חטאה. את המירוק הזה עושים הייסורים שמגיעים לאדם מבלי שבחר בהם, אלא שהגיעו אליו בהשגחה פרטית אלוקית. על כאלה ייסורים, אומר בעל התניא, צריכים להיות שמחים. מירוק כזה של הנפש בעולם הזה התחתון חוסך לו לאדם מירוק הרבה יותר קשה וחזק בגיהנום. מסביר אדמו״ר הזקן, ומפרש את דבריו הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ״ל, שהיות והעולם הזה הוא מוגבל, אז גם הייסורים הם מוגבלים. ״ליסורי הגוף וכאביו יש גבולות, לגוף יש גבול שמעבר לו אין הוא יכול לשאת עוד יסורים. גם מבחינה פיזיולוגית ידוע שיש סף של כאב שמעבר לו אין מרגישים עוד כאבים. גם בעונג יש גבול מוחש, שמעבר למידה מסוימת כל תוספת של עונג היא לא רק אינדפרנטית (יוצרת אדישות), אלא היא נעשית פחות ופחות נעימה עד שהופכת לכאב ממש״ (שטיינזלץ עמ׳ 207) לעומת זאת, העולמות העליונים הינם בלתי מוגבלים ונצחיים ולכן גם הסבל בהם הוא אינסופי וגדול לאין ערוך מהסבל והייסורים בעולם הזה. אדמו״ר הזקן מסביר שייסורים קלים בעולם הזה מצילים מייסורים הרבה יותר קשים של עולם הבא, כי ההשפעה של כל מהלך קטן בעולם הזה הינה עצומה בעולמות העליונים. זה פועל באותה דרך גם בעניינים הטהורים והקדושים. כי כאשר אדם מקדש את עצמו אפילו מעט מאוד כאן למטה, בעולמות התחתונים, פעולותיו מקדשות אותו הרבה מאוד בעולמות העליונים. אין לנו כלל מושג ודעת כמה כל מחשבה, דיבור או מעשה של טהרה וקדושה בעולם הזה פועלים פעולתם לאין ערוך בעולמות העליונים ועוזרים להוריד גם לכאן חסד ורחמים. אפילו פרק אחד של תהלים פועל רבות ומשמעותי מאוד בעולמות הבאים בדומה למה שאמר מי שצעד לראשונה על הירח: ״צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות״. פרק קטן, כוונה קטנה, חסד קטן שנעשה באהבה, כולם משפיעים השפעתם במהרה בטרקלין של העולם הבא. מעשה קטן שאנחנו עושים למשל לעילוי נשמת קרובינו האהובים שכבר עברו לעולמות הבאים, יכול לסייע להם לעלות מהר יותר לעולמות יותר גבוהים, כי גם בעליונים הנשמה רוצה להמשיך ולהתעלות במדרגות אינסוף. אלא ששם כבר לא יכולה היא לעשות זאת דרך קיום מצוות, ולכן היא נדרשת לסיוע של נשמות בגופים שיכולים לעשות בעבורה מעשים טובים.

הפרק האחרון בפרק התשובה מביא להכרה את הקשר בין העולם הזה לעולם הבא, וכיצד כל פעולה קטנה משפיעה וכיצד כל כאב שאנחנו עוברים כאן מונע מאיתנו כאב נשמתי אינסופי. הוא מזכיר לנו שאנחנו כאן נשמות בגופים כדי לעסוק ככל יכולתנו בתורה ומצוות, כי כל מעשה מוגבל וקטן כאן הוא תענוג נשמתי אינסופי בעולם הנצחי.

העולם הזה הוא אמנם רק מסדרון אך מסדרון מאוד משמעותי, מסדרון שרק דרכו יכולים לעבור רהיטי הסלון, מנהרה חשוכה שהחושך בה כפול ומכופל והייסורים בה בלתי אפשריים אך ממנה מגיעים לאור אינסוף ברוך הוא, לכסא הכבוד שהוא כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. ומשם ורק משם רואים שהכל הכל ממש ממש טוב. הכל מפואר.

תמר, אלול תשפ"ד