top of page

תניא - אגרת התשובה פרק י'

לעלות במדרגות הקדושה


בפרק י׳ בעל התניא מלמד אותנו את הדרך שבה נוכל להידבק עם הקב״ה ״רוחא ברוחא״, שרוחו תאיר את רוחנו, שנהיה כאחד, שנשכח את עצמנו ונתאחד איתו כך שיפעל בעולם דרכנו. זוהי כמובן משאת נפשו של כל מי שאהבת ה׳ בקרבו ובלבו, שגעגוע עז ממלא אותו, שכל כולו רוצה להתאחד עם ה׳, אהבת צדיקים כשל אדמו״ר הזקן עצמו שאמר:


״אין רצוני במאומה; איני רוצה את הגן עדן שלך, איני רוצה את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך לבדך".


ישנם עתים וזמנים שיכולים לחוש את אותה הידבקות רוחא ברוחא, שהאור האלוקי יורד אלינו מלמעלה מבלי שנעשה מאומה. למשל ערב פסח.


וכן בשבת קודש, כשישנה עלייה של כל העולמות, בשבת אנחנו לא רק שובתים אלא שבים אליו.


כמו כן, הסביר לנו אדמו״ר הזקן בפרק הקודם שכשאדם לומד תורה ועוסק בגמילות חסדים, הוא ממילא דבק ברוח ה׳. כל זה אלא אם כן האדם לומד ואומר דברי תורה למען עצמו כדי להגביר כבודו האישי בעיניי הבריות וכד׳ או עושה את מעשה החסד כדי למצוא חן בעיניי הזולת ולהתפאר ברוב חסדיו. אם האדם לומד תורה ועושה חסד לשם ה׳ ממש, את זה יודע רק הקב״ה הרואה ללבב ואין אנחנו יכולים לומר דבר על המניעים של חברינו. וכשהוא אכן לומד ועושה חסד לשם שמיים ולא לשם עצמו אזי הקב״ה מאיר אותו באורו ומתחבר איתו, פועל דרכו. דברי התורה שאומר הם דברים שהקב״ה ממש שם בפיו, עד כדי דברי אלוקים חיים, וכשהוא עושה חסד זוהי יד ימינו של ה׳ שמחבק אותו ומעביר דרכו את רוב חסדו, כפי שכתוב בשיר השירים, קודש הקודשים: ״וימינו תחבקני״. כך מחבק הקב״ה את גומל החסדים.


החיבור הזה, האור האלוקי הזה, הוא אור שמשפיע עלינו הקב״ה מלמעלה למטה ומעביר דרכנו כאשר אנו כאמור דבוקים בו בתורה ובחסד וצדקה.


ואולם, בפרק זה, מסביר לנו אדמו״ר הזקן, שלרוב האדם צריך לפעול מלמטה למעלה ולא להסתמך רק על השפעת האור האלוקי המגיעה מלמעלה. עליו לעלות מדרגה אחר מדרגה בעבודתו הרוחנית. דוגמא לכך אפשר למצוא בלימוד האר״י הקדוש אודות פסח וספירת העומר שמגיעה לאחריו.


לימד האר״י הקדוש בשער הכוונות, דרוש פסח, סימן ג׳ כי ״בליל פסח, בפעם אחד עולה כל המדרגות…. ודע כי אלו המוחין (האורות האלוקיים הגדולים שיורדים לספירות המוחין בליל פסח ת.א)מסתלקים אחר כך לגמרי כמתחלה, וחוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, מן היום הב׳ של פסח, עד תשלום נ׳ יום של ספירת העומר״.


כלומר, לאחר האור האלוקי הגדול שיורד אלינו מלמעלה למטה בליל החג, האורות הללו מסתלקים ואנחנו צריכים לגלות אותם אחד אחד ולהתעלות מיום ליום וממדרגה למדרגה במהלך 49 ימי הספירה עד שמגיעים אנחנו לשער החמישים בחג השבועות ומתעלים למעלה גבוהה אפילו יותר משזכינו לה בליל הפסח בדרך של מתנה. זוהי מעלתה של העבודה העצמית ביגיעה.


בספרים הקדושים מובא שגם בשבת קודש בזמן תפילת מנחה (שעות אחה״צ) אנחנו מסוגלים להגיע לאותו אור נעלה שמתגלה בחג השבועות. זאת כאשר אנחנו מכינים את השבת כראוי ומאפשרים לה להעלות אותנו יחד איתה על כנפי השכינה את כל העולמות בזמן מנחה.


אם כך, יש בחיינו זמנים ומקומות שאנחנו מקבלים במתנה אורות, וישנם זמנים ומקומות שבהם אנחנו בעבודתנו נדרשים לעלות. מדרגה אחר מדרגה. ולזכור שכדי לעלות למדרגה הבאה עלי בהכרח לעזוב את קודמתה, וזאת בחינה מסויימת של נפילה. נראה שאנחנו כביכול בנסיגה, אך באמת זוהי ירידה לצורך עליה, אנחנו פשוט לוקחים תנופה כדי לעלות למקום יותר גבוה. לכן בכל עבודה רוחנית, בכל מסע, וכן בכל קשר שהוא בין בני אדם או בינינו לקב״ה אלוקינו, או בינינו לבין ארצנו, או בינינו לבין תורתנו וכך הלאה…ישנם זמנים שהם נראים כירידה אך הירידה היא בתוכה למעשה התחלת העליה לשלב הבא. אל לנו להישאר לעולם באותה מדרגה כי הישארות במקום היא באמת נסיגה, עלינו תמיד לשאוף מעלה.


הדרך לדבוק רוחא ברוחא בקב״ה מתוך עבודה ועליה של מדרגה אחר מדרגה, היא עבודת התפילה.


התפילה צריכה להיאמר מתוך כוונת הלב, ובפרט בזמן קריאת שמע, שבה הדביקות היא בשלמות. אך כדי להגיע לאותה כוונת הלב עם לב פתוח ולא סגור כאבן, כדי שהתפילה באמת תדביק את רוחנו בשכינה, אנחנו עושים הכנה. ההכנה היא באמצעות התבוננות שכלית בגדולתו ואינסופיותו, התבוננות שפותחת את הלב ומכינה אותו לרגע המיוחד, הקדוש והנפלא של ״קריאת שמע וברכותיה״ שנאמרות בכוונה גמורה. ההכנה הזאת מתרחשת לפני שמגיעים אליה, בפסוקי דזמרה שאלו הם פסוקים שהרבה מהם לקוחים מספר תהלים, וכן שתי הברכות שלפני קריאת שמע. בחסידות חב״ד נוהגים החסידים אף ללמוד מאמר חסידות מרומם נפש ופותח לב כהכנה לתפילה. כי, בהמשלה, מי שעובד ומכין את השבת בערב שבת יזכה להתעלות בשבת עצמה ולהיות בעונג רב במהלכה, ממש מעין עולם הבא. או במשל נוסף, כשאוהבים מישהו מאוד ורוצים לשמח אותו למשל ביום הולדתו, אז מתכוננים, חושבים, מתכננים, מכינים, והכל בשמחה וביגיעה מתוך אהבה ואז מצליחים באמת במשימה ומשמחים אותו או אותה שמחה עצומה ביום החגיגה.


אהבה אמיתית לא יכולה להיות רק בעלמא, חייבת וכך קורה, שהאוהב מתייגע למען מושא אהבתו, ומוכן לתת מעצמו ואת עצמו מתוך האהבה הרבה שבליבו.


כשאנחנו אוהבים את הקב״ה באמת אנחנו מוכנים לתת לו את כל כולנו, לאהוב אותו בכל לבנו, נפשנו ומאודנו, ללמוד וללמד תורה מתוך אהבה עצומה, לקיים את המצוות בשמחה פנימית יתרה, להיות מקודשים לו כל רגע ורגע ככלה.


ישנו סיפור מרגש מאוד על אדמו״ר הזקן (מפורט בספר היום יום כ״ג שבט. כאן בתרגום מאידיש):

״פעם, ביציאתו מחדרו, נקרה לאדמו״ר הזקן איך שהרבנית אומרת למספר נשים: "שלי אומר".

אמר הרבי (אדמו"ר הזקן): במצווה אחת אני שייך לה, בכמה מצוות שייכים לקב״ה. ונפל על מזוזת הפתח ונכנס לדבקות.״ כשהרבנית סטערנה אשתו של אדמו״ר הזקן אמרה על בעלה: ״שלי״, הוא קלט שהפך להיות שלה רק בזכות שפעם אחת, במהלך חתונתם קידש אותה. הבין אדמו״ר הזקן שקל וחומר, כל פעם שהוא מברך על מצווה כלשהי ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״ הוא הופך להיות שייך לקב״ה! פעם אחת קידש את אשתו, ואילו את הקב״ה הוא מברך לפחות 100 פעמים ביום…. ההבנה הזאת הביאה את אדמו״רנו היקר והאהוב לדבקות נפלאה ועצומה במי שכולנו שייכים לו, ומתוך כך הוציא פניני תורה.


מסביר עוד בעל התניא, את שתי דרכי החיבור עם הקב״ה במהלך התפילה. הוא מביא אמרה אחת מהמשנה שבה אמרו רבותינו: ״אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש״ שרש״י פירש זאת כ״הכנעה״, כלומר, סוג של שבירה, שבירת האני, האגו האישי. זוהי התשובה התתאה. זוהי המרירות שפירט אודותיה בפרקים ח׳ וט׳ שכבר למדנו. והיא שלב מקדים לפני שאפשר להגיע לתשובה העילאה, לחיבור הגבוה שבתפילה. על אותה תשובה עילאה מביא אדמו״ר הזקן אמרה מהברייתא שבה אמרו רבותינו: ״אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה״.


כלומר, לאחר ששברנו את עצמנו בשלב הראשון של התפילה, והיינו בתשובה תתאה, משם נוכל להתעלות ולהגיע לשלב שבו אנו בשמחה, ולהיות בחיבור של תשובה עילאה, חיבור של רוחא ברוחא באהבה רבה. אמנם אלו מעברים חדים, אך ככל שאנו יותר בריאים בנפשנו כך נוכל לדלג בקלילות בין שני המצבים, בין השבירה וכובד הראש לשמחה וחיבור פנימי באהבה. ככל שאדם ״כבד״ יותר, ״מבוגר יותר״, כך קשה לו להשתנות, כך הוא תקוע במצב אחד, במדרגה אחת, ברגש אחד שלא זז, וכך חלילה עלול להתנוון ובאמת להיות זקן. לא מבחינת קניית חוכמה אלא מבחינת דלדול כוחות ונסיגה. לכן על חסידים יש אמרה חסידית שאומרת שהם אף פעם לא מזדקנים כי הם תמיד מתחדשים.


שנזכה גם אנו להתחדש, ולהתעלות מדרגה לדרגה, ממדרגה למדרגה, ולשוב אליו בשמחה, להתחבר איתו ולדבוק בו באינסוף אהבה.



תמר, סיון תשפ"ד



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page