תניא - אגרת התשובה, פרק ט'

אהבה בכל הנפש

בפרק ט׳ של אגרת התשובה אדמו״ר הזקן מגיע למקום הכי גבוה האפשרי של חיבור פנימי ונשמתי בין אדם לאלוקיו, ייחוד מושלם בין האדם למי שבראו, באהבה ויראה שבכל נפשו.

אנחנו יכולים לאהוב את הקב״ה באהבה טבעית כזאת, שלפעמים מתעוררת כשהתנאים מתאימים, למשל כשאנחנו מרגישים כיצד הוא דואג לנו בחיים. זאת אהבה שיכולה לגרום לנו לקיים כמה מצוות ואולי אפילו הרבה מצוות ואולם נעשה זאת היות שאנחנו מבינים שכך עלינו לעשות, או כי נצפה לקבל על כך תמורה, בעולם הזה או בעולם הבא.

יכול להיות שנבין שעשינו טעויות בחיים ואנחנו מצטערים ובעיקר חוששים מהשלכותיהן עלינו בחיים, וכדי להימנע מסבל וצער נפסיק לעשותן, ונלך בדרך שאנו מבינים שהיא דרך הישר….

התשובה הזאת היא תשובה תתאה… היא מבורכת אך יש עליונה ונשגבה ממנה. יש שזוכים לתשובה עילאה, תשובה שבה האהבה היא שלמה, הייחוד הוא גמור, אהבה ויראה שמגיעים מתוך ספירת הבינה ולא רק מהלב שרוצה איזה תמורה או מפחד מאיזושהי סטירה.

זאת האהבה שמתבקשת מאיתנו בתורה, לאהוב את ה׳ ״בכל נפשך״. כשאנחנו מתבוננים בכח השכל שמתבטא בספירת הבינה על כך שהקב״ה הוא כל חיינו ממש, שאין לנו שום מציאות מלבדו, שכל מה שאנחנו זה הוא…. אז אנחנו כבר לא ״עושים לו טובה״ שאנחנו מקיימים איזה מצווה, אלא אנחנו אוהבים אותו אהבה עילאה, עליונה, ללא סיג וללא סייג, ללא תנאים, וללא גבול, בכל נפשנו, ואפילו אם יקח את נפשנו… כי הכל שלו ממילא, אין לנו בעלות על שום חלק מהנפש או הגוף או איזה דבר בעולם או במציאות. זאת אהבה שבה אנחנו את כל כולנו מוסרים למענה, מבלי לבקש תמורה או טובת הנאה.

מבלי לחוש את ״עצמנו״ כלל, ייחוד גמור עם בורא העולם.

ההבדל בין תשובה תתאה לתשובה עילאה אינו בכמות המצוות והרוחב ועומק שבידיעת התורה, על אף שהם יהיו שם ממילא. המימד הוא אחר לחלוטין, זוהי מהות אחרת. בעצם אפשר לומר שבעוד שבתשובה תתאה יש מהות ויש תשובה, בתשובה עילאה אין מהות כבר, אלא בעיקר משמעות. המהות כבר לא מעניינת, כבר לא רלוונטית, מאבדת קיומה, מתאדה באש האהבה, ויחד עם זאת המשמעות עצומה.

כי המיזוג המופלא מאפשר לאורו יתברך להתגלות ללא הסתרה.

עיקר האהבה, אומר בעל התניא, היא "אתדבקות רוחא ברוחא" כמו שכתוב בשיר השירים: ״ישקני מנשיקות פיהו״. חיבור של נשיקה הוא החיבור הכי פנימי וגבוה. חיבור שאין כדוגמתו וזוכים מי שזוכים לו…. מי שמוכנים למסור הכל ללא יוצא מן הכלל… את כל חלקי ורבדי הנפש- רוח- נשמה-חיה-יחידה למושא האהבה. זוהי התמזגות מלאה.

בספר מלכים ב׳ ישנו הסיפור על אלישע והאישה השונמית שלא היו לה ילדים, והכניסה את אלישע בהכנסת אורחים נדיבה. בתמורה למסירותה הבטיח לה שיוולד לה בן. הבן שאכן נולד כפי הברכה גדל ויום אחד חלה ומת על ברכיה. האישה הגיעה לאלישע וביקשה ישועה שהרי מלכתחילה ביקשה שלא ישלה אותה… לאחר שמשרתו ששלח לא הצליח לסייע לילד, אלישע הלך בעצמו וכתוב:

״וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר; קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר; שְׂאִי בְנֵךְ.״ (מלכים ב, ד, ל״ג-ל״ו)

רק חיבור כזה של כל הרבדים, יכול היה להחיות את הילד ולהשיבו מהמתים, להחיות אותו מחדש ברוח ה׳ ממש.

זה החיבור של התשובה העילאה, החיבור שבו כל כולנו מסורים אליו ואורו ממלא אותנו בכל חלקי ולבושי נפשנו. השכל שלנו מתאחד עם שכלו וחוכמתו דרך העיון בתורתו הקדושה, המידות שלנו מתאחדות עם מידותיו כך שאנו רחומים כמוהו, חסודים כמוהו - אוהבים כמוהו. המחשבה היא מחשבתו, הדיבור הוא דיבור תורתו אותה שם בפינו מבלי שתהיה התערבות אישית מצידנו, הדברים הם הדברים שלו, דברי אלוקים חיים מחוכמתו.

והמעשים והפעולות הן פעולותיו, להחיות שפלים בצדקה, חסד ומעשים טובים.

כמו שאלישע מחייה את הילד, כך הקב״ה מחייה ומאיר את כל מי שמתמסר אליו בכל הרבדים. כשספירת הבינה היא כ"אמא שרובצת על האפרוחים״ - הבינה- ההתבוננות העמוקה והרחבה מולידה רגשות שכליים וגבוהים של יראה ואהבה.

אהבה כזאת שמוכנה לוותר על עצמה.

שאין לה שום תמורה, ואף לא תחושת אהבה שחוזרת חזרה. בלי ״כמים הפנים לפנים״, אהבה שלא מבקשת אפילו הכרה קטנה במסירות נפשה.

אהבה שהיא חד צדדית, ויחד עם זאת לא נחסר ממנה מאומה, והיא במילואה.

מסביר בעל התניא שכזאת תשובה יכולה לתקן פגמים עמוקים שבמוח בעקבות איסורים חמורים בתורה שפגמו בספירת החוכמה, היות ועצם הדבקות בתורה משפיעה על החוכמה שהרי ממנה התורה באה. כשאדם עבר עבירה שפגמה במוחו וגרמה לנתק בחבל שקושר את נשמתו, עליו להוסיף בתורתו, כפי שקשר בחבל גשמי שהתרופף יש לחזק עוד יותר מלפני הריפיון, ואם ניתק, יש לקשרו בקשר חזק יותר, כפול ומכופל.

לכן כתוב במשלי: ״בחסד ואמת יכופר עוון״, אמת זו התורה, וחסד זוהי גמילות חסדים, מידותיהם של משה רבנו ואחיו אהרון. שתיהן יחד מכפרות על כל העוונות, ויכולות לחבר את כל הקרעים, בין אדם לבוראו, או בין אנשים.

שנזכה להרבה חסד ואמת שנפגשים, וצדק ושלום שנושקים.

תמר, אייר תשפ"ד