top of page

תניא - אגרת התשובה פרק ה'

חבל הנשמה

בפרק ה׳ של ספר התניא, אגרת התשובה, מאיר לנו אדמו״ר הזקן את הקשר הפנימי הנשמתי העדין והעוצמתי של נשמות ישראל עם פנימיותו של הקב״ה. קשר מיוחד ויחיד במינו שזוכים לו כל אשר בשם ישראל מכונים. קשר שאין כמוהו אצל נבראים אחרים ואפילו לא אצל מלאכים. חיבור שממנו מתנגנת המנגינה העריבה שכוללת את כל תדרי הבריאה ותוויה כתובים בתורה הקדושה.

בעוד שאת רוב הנבראים ברא הקב״ה מחיצוניות הדיבור שלו, הנפש האלוקית של נשמות ישראל נמשכת מפנימיות הדיבור האלוקי. פנימיות הדיבור היא כפי ההבל שיוצא מפנימיותנו (ונשמע כמו האות ה שנשמעת בעת אנחה עמוקה) לפני שהוא מצטמצם בחמשת מוצאי הדיבור.

על האדם כתוב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״. וכפי שכבר נכתב בחלקים הראשונים של התניא, הנפיחה היא מפנימיות הוויתו של הקב״ה. תאור נוסף לקשר מובע לנו בפסוק:

״כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ (דברים לב ט).

גם פסוק זה מתאר את הקשר הפנימי של הנשמה שהיא חלק מהוי׳. המדרגה הפנימית של הנשמה, פנימיות הנשמה, היא ממש חלק משם הוי׳, חיצוניות הנשמה היא מה שמתגלה בחייו של האדם. מסביר הרבי מליובאוויטש בביאור פרק זה שאמנם כל אותיות שם הוי׳ נמצאות בכל נשמה אך לא תמיד הן מתגלות. גילוי הרבדים הפנימיים של שם הוי׳ תלוי בעבודתו של האדם בעולם. דרגת הנפש שמקבילה לאות ה התחתונה גלויה אצל כל נשמות ישראל ואולם, הדרגות הפנימיות יותר של של הרוח, הנשמה, החיה והיחידה מתגלות אצל האדם ככל שהוא בוחר בחיים של תורה ומצוות שמחברות אותו לתדר הפנימי של נשמתו ומגלות את שם הוי׳ שטמון בו.

שתי מדרגות הנשמה, הפנימית והחיצונית, מחוברות ביניהן כמו בחבל, על דרך משל, שראשו קשור למעלה וקצהו למטה. ככל שאדם מגלה את הרבדים הפנימיים של נשמתו כך מה שמתגלה בקצה התחתון זהה לראשו העליון. ראש החבל הוא הפוטנציאל אפשר לומר, קצה החבל הוא המימוש של הפוטנציאל במציאות.

כיצד נממש את הפוטנציאל הרוחני של שורש נשמתנו? כאשר נכוון את מיתרינו בדיוק לתדר שאליו התכוון בוראנו, וכך נכשיר את הכלי שלנו שינגן את הניגון הפנימי של נשמתנו.

אם פנימיות הנשמה היא המלחין, לבושי הנפש- המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו הם תיבת התהודה של כלי הנגינה, התודעה שלנו היא זו שמנגנת בבחירתה, ומכוונת את המיתרים, כך שיוכלו להפיק בדיוק את הצלילים שאליהם התכוון המלחין. תווי הנגינה הם כאמור נמצאים בתורתנו הקדושה.

לכל אחד מאיתנו יש המלחין בפנימיות נשמתו,

כל אחד מאיתנו הוא כלי נגינה,

וכל אחד מאיתנו מכוון את מיתריו

ומנגן את יצירותיו.

לכל אחד מאיתנו יש את התווים. יש מי שיכול לנגן יצירות פנימיות ועמוקות, ויש מי שינגן ניגונים שמחים ופשוטים, הכל בהתאם למהות המלחין.

ואולם, כדי שהצלילים יהיו נעימים ומענגים, המיתרים חייבים להיות מכוונים.

כאשר המיתרים אינם מכוונים הצלילים יהיו צורמים. והמלחין ימתין בתוכנו עד שנואיל בטובנו לכוון את מיתרינו. המלחין ימשיך להלחין וללמד אותנו את התווים, אך עלינו מוטלת החובה מבחירתנו לנגן את ניגונה של נשמתנו.

מסביר אדמו״ר הזקן שאמנם הקב״ה ממלא את כל הבריאה, ואין שום מקום פנוי ממנו בה, בשמיים ובארץ הכל זה הוא, ובכל זאת אנו רואים שלעתים אין הקצה התחתון של החבל, חיצוניות הנשמה, מגלה את ראש החבל, פנימיות הנשמה. לעתים, הצלילים הם צורמים, לעתים האור בעיניים אינו מאיר, והאדם חש שהוא נפרד כביכול מאלוקים, שהוא ישות עצמאית, נפרדת, חילונית, שאינה קשורה במהותה לתחום הקדושה העליונה. תחושת הנפרדות הזו אינה אמיתית כי כאמור בפנימיותה של כל נשמה יש חיבור פנימי לאינסוף האלוקי, ואולם כאשר האדם בוחר שלא לכוון את מיתריו, ושלא לנגן על פי התווים, הניגון שלו חורק לאוזניו, עד שחייב הוא לנתק חלק ממיתריו, ולא לנגן בהם כלל כדי למנוע מעצמו סבל מיותר. וככל שממשיך בדרכו ללא כיוונון פנימי, כל פעם מאבד הוא עוד מיתר, ועוד תדר נעלם מאוזניו. עד שלפעמים מאבד הוא כלל את יכולת השמיעה של הניגון החרישי והערב שבבריאה.

הוא כורת במו בחירתו את החבל שמחבר אותו עם פנימיות נשמתו.

ברחמי ה׳ הוא מאפשר גם למי שכרת את חבלו, להמשיך לחיות בחיי הגוף אף ללא החיבור הפנימי מתוך חיבור חיצוני, חיים חיצוניים שחסרים את הרגש הפנימי והניגון החרישי.

ואולם, פתוחה בפני האדם תמיד הבחירה להתחיל לחבר ולכוון את מיתריו, ללמוד את התווים, ולאט לאט לגלות את אורו הפנימי, ללמוד את הכלי ולהחזיר את הניגון הנשמתי לתיבת התהודה, לפדות בשלום את נפשו מגלותה עד שעיניו מתמלאות באור נהורא וכולו אומר תורה.


תמר, טבת תשפ"ד





פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page